<h1>תוספות רבינו פרץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלית. תימא אמאי סדרן מציעא אחר בבא קמא. ואפילו למאן דאמר [ב"ק ק"ב ע"א] כולה נזיקין חדא מסכתא היא, מ"מ צריך ליתן טעם, דהכי קפיד תלמודא בריש שבועות [ב' ע"א] וריש סוטה [ב' ע"א]. דאע"ג שאין סדר למשנה הני מילי במחלוקת ואח"כ סתם, שהוא תלוי בסדר המשנה ששנה ר' לתלמידיו, אבל לענין סדר המסכתא ודאי יש סדר לגבי הא שצריך ליתן טעם מפני מה נסדרו המסכתות זו אחר זו. וי"ל, דאיידי דתניא בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ט ע"ב] מה שהחרש מוציא במעצד, ובמכיר כליו וספריו ביד אחר, דמיירי בדין חלוקה, נקט נמי שנים אוחזין בטלית דמיירי בדין חלוקה.
ויחלוקו. וא"ת, ומאי שנא מההיא ארבא [ב"ב ל"ד ע"ב] דאמרינן כל דאלים גבר. וי"ל דהתם אינם מוחזקין לא זה ולא זה, ומשום הכי אמרינן כל דאלים גבר. אבל הכא דמוחזקים הם זה וזה לא אמרינן כל דאלים גבר, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא ומאי דתפיס האי דידי' הוא. וא"ת לקמן [ג' ע"א] גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכו' אמאי לא אמרינן כל דאלים גבר, דאינן מוחזקין לא זה ולא זה כמו גבי דינא דההיא ארבא. וי"ל, כיון דבא מעיקרא לידי הנפקד מכח שניהם כשניהם מוחזקים דמי, אי נמי, כיון דהנפקד תפס, לא מפקינן לאוקומ' בספיקא דכל דאלים גבר, (דב"ה) [דגבי] ארבא נמי איתא אם בא אחר ותפס לא מפקינן מיניה.
זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. וא"ת למה בחלקו הוא נשבע מכל השלשה חלקים, לא היה לו לישבע אלא מרביע שלישי, וי"ל, שאם לא היה נשבע כ"א מרביע ג' היה מערים ומחשב בלבו מאותו החצי שחבירו מודה לו, דלכך צריך להזכיר שיש לו החצי בחצי האחרת שחבירו אומר שהוא שלו, והיינו שלשה חלקים. וא"ת, אותו שאומר חציו שלי אמאי אינו נוטל החצי בשבועה מגו דאי בעי אמר כלה שלי. י"ל [דלא אמרינן מיגו להוציא ממון ואפילו למ"ד [אמרינן] מיגו להוציא, י"ל] דלא אמרינן מגו אלא מאותו ממון עצמו, והכי הוי מגו, דיכול להרויח ממון זה מגו דאי בעי אמר טענה אחרת בזה הממון שהיה נאמן בה, אבל כי האי גוונא לא האמינוהו על חציה, מגו דאי בעי טעין על אידך חצי כי האי גונא לא אמרינן מיגו. ול"נ לשר מקוצי דבגמ' [ג' ע"א] אמרינן, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דאמ' מגו מממון לממון אחר. לכן נ"ל, דכיון דלא נחית לשקר, דאי נחית לשקר היה אומר כולה שלי, אלא סבור שהגביה' בשעה שחבירו הגביהה ולא הוא, וא"כ לא אמרינן מגו. וראיה לדבר מדאמרינן [יבמות קי"ד ע"ב] מת בעלי במלחמה אינה נאמנת במטתו נאמנת, ואמאי דינא הוה להאמין אותה במת בעלי במלחמה מגו דאי בעיא אמרה מת במטתו, אלא כיון דלא נחתא לשקר, דאי נחתא לשקר היתה אומרת מת במטתו, אלא אומרת [מסברא] מת במלחמה שהלך. וא"ת, זה אומר כלה שלי יטול חלקו בלא שבועה, דהוא ודאי וחבירו ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, כדאמרינן [יבמות ל"א ע"א] גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא היבם אומ' הירושה כלה שלי וזה אינו בנו, והספק אומר כי היה יורש כמותו ואינו יורש אותו, וקאמ' שם דיחלוקו. וי"ל, דשאני התם דטענותיו ברורות, אבל הכא אין טענותיו ברורות, וראיה מההיא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי (מותנא) [יתומים].
גמרא. בראיה קני. וא"ת, היכי הוה אומר דקני בראיה, והא מתניתין היא [לקמן ט' ע"ב] ראה את המציאה ואמ' לחבירו תנה ליה ובא חבירו והחזיק בה זכה, כדקי"ל במתניתין דאמר תנה לי, דגלי דעתי' דאינו רוצה לזכות אלא כשיחזיק בה. אלא ס"ד דהיכא דאומ' תקני לי ראייתי קנה.
ומצאת דאתאי לידי' משמע. ומ"מ באבידת ישראל מכי חזי לה חייב להחזיר, דכתיב [דברים כ"ג] כי תראה, וכתיב בתריה לא תוכל להתעלם.
<h2>דף ב:</h2>
משום דמורי ואמר חבראי לאו מידי קא חסר איזיל ואתפוס. פי', הילכך לא חשוד אממונא ואשבועתא נמי לא חשוד, אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי, דס"ד דנקט זוזי מחד מנייהו, וא"כ הוה ליה חשוד אממונא, ומגו דהוי חשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא, קמ"ל דבמקח וממכר מיירי כי האי גוונא דשייך מורה ואמר, וכגון דנקט זוזי מתרוייהו (ונ"ל) [ולא נהירא] דא"כ משמע היכא דלא שייך למימר מורה ואמר, כגון היכא דלא נקט זוזי אלא מחד, וזה אומר אני נתתי וזה אומר אני נתתי דחד מנייהו חשוד אממונא, אי נמי, זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה, אי נמי שנים אדוקין בשטר מלוה ולוה דחד מנייהו חשוד אממונא, אז ליכא שבועה אלא יחלוקו בלא שבועה, ואין זה ניחא, דהא לקמן [ה' ע"ב] פריך עלה ולימא מגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא, ומשני לא אמרינן וכו', אלמא דאפילו היכא דחשוד אממונא איכא שבועה. ועוד, דהא תניא לקמן [ז' ע"א] בשנים אדוקים בשטר דיחלוקו, ומסתמא היינו בשבועה, דעל מתניתין מתנייא הברייתא. לכך נראה לפרש דהכי פירושו, קמ"ל למקח וממכר, דבכל מקח וממכר אפי' היכא דחשוד אממונא, כגון דלא נקט זוזי אלא מחד, מכל מקום ישבע.
דאי תנא מקח וממכר הוה אמינא וכו'. פי', אי לא תנא מציאה רק מקח וממכר, הוה מוקמי' ליה היכא דמהימן טפי, דהיינו היכא דשייך למימר מורה ואמר, כגון דנקיט זוזי מתרוייהו דוקא (אלא) דלא חשוד, והוה ממעיטנא מציאה דחשוד אממונא. וה"ה דהוה מצי למינקט במקח וממכר ובדלא נקט דחשיד אממונא, אבל נקט מציאה, משום דהוי רבותא טפי, קמ"ל בהא דעל ידי כך נמי נשבע. אבל מקח וממכר לא שמעינן, דאפי' היכא דלא שייך מורי ואמר. מ"מ דוחק הוא, דלהא פירושא משמע דרמי שבועה עליה קולא. וזה דוחק, דלישנא דרמו עליה שבועה משמע הכי סד"א ליהמניה לאידך בלא שבועה, ורבנן החמירו ורמו שבועה עליה. לכנ"ל דה"פ דאי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן עליה שבועה שהחמירו ואוקמוה שבועה עילויה, משום דמורי ואמר וכו', ומתוך דמורי ואמר, דבר מצוי שיחזיק בטלית אפי' הגביהה כלה חבירו [ו]יודע הוא שאינו שלו, ולכך החמירו רבנן ורמו שבועה עילויה כי היכי דלודי, ויהיה פורש מחמת עונש השבועה, אבל מקח וממכר דליכא למימר מורי וכו', וא"כ לא הוה מחזיק בה אלא א"כ סבור הוא שהיא שלו, והילכך לא פרש מחמת השבועה שהרי סבור לומר אמת, וכיון דלא פריש מחמת שבועה לא רמו שבועה עליה, קמ"ל אפילו הכי ישבע.
וניחזי זוזי ממאן נקיט. פי' הקונטרס דהשתא ס"ד דלא נקט זוזי אלא מחד, ומשום הכי פריך שפיר וניחזי זוזי ממאן נקיט. פי' ולישאליה למוכר ממי יש לו המעות ולמי נתרצה דהוא נאמן, כדתניא במסכת קידושין [ע"ג ע"ב] נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, ואע"ג דקאמר התם בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן והכא אין מקחו בידו, דהא אוחזין קתני, מ"מ הא דאינו נאמן בשאין מקחו בידו היינו דנקיט זוזי מתרוייהו, דאז לא רמי אנפשיה כל כך לידע למי נתרצה, אבל כי לא נקיט זוזי אלא מחד אז רמי אנפשיה שפיר לידע למי נתרצה אפי' אין מקחו בידו נאמן, דהכי משמע פרק עשרה יוחסין לא נקיט זוזי אלא מחד אפי' [אין] מקחו בידו נאמן, דפריך התם עליה דהא דקאמר אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ונחזי זוזי ממאן נקט, וה"פ כי אין מקח בידו אמאי אינו נאמן וכו' ונשייליה למוכר ממי נטל המעות, דמסתמא מאותו שנטל המעות לאותו נתרצה בעל המקח, דמשמע דלא נקיט זוזי אלא מחד מנייהו, ומשני לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו אלמא משמע דכי לא נקיט זוזי אלא מחד דאפי' אין מקחו בידו נאמן. ול"נ, דהיכי פריך התם ונחזי זוזי ונשייליה למוכר ולמי שיאמר שלו הוא נתרצה לו יהיה המקח, אעפ"י שאין בידו המקח, ואמאי עדיף המוכר מעד אחד ועד אחד אינו נאמן להוציא ממון, והיכי יוציא ממון על פיו. לכנ"ל דלעולם אין המוכר נאמן כי אין מקחו בידו (ש)אפילו לא נקיט זוזי אלא מחד, דעד אחד אינו נאמן להוציא ממון כדפי', והא דפריך התם וניחזי זוזי ממאן נקט, לא דנשייליה קאמר, וגם לא קאי אסיפא דאין מקחו בידו, אבל קאי ארישא דקאמר דכשהמקח בידו נאמן, ועל זה פריך מאי טעמא דנאמן כשמקחו בידו, היינו משום דאי בעי יהיב לזה שאומר ומ"ה נאמן, ואמאי אי אפשר שלא יהיו עדים בדבר הזה ונשייליה ממאן נקט זוזי, ואחר דבוריהו נסמוך ולא אדיבורא דמוכר אם מכחיש העדים, דהוה ליה מגו במקום עדים. וא"ת א"כ מאי פריך הכא ונחזי זוזי ממאן נקט וליכא (לפרוכי כדפריך) [לפרושי כדפריש] התם, דהא (למ"ד) [מד]סיפא איירי בעדים דקאמר ואם יש עדים, מכלל דרישא מיירי בלא עדים, וא"כ מאי פריך. ומפרש ר"ת ז"ל דהכי פריך וניחזי זוזי ממאן נקיט, כלומר נשייליה למוכר ממאן נקט זוזי, דנהי דאין עדותו מועיל להפסיד השני, דאין עד א' מוציא ממון, מ"מ כיון דעד אחד מחייב שבועה דאורייתא לההוא דמכחישו, א"כ דין הוא שיועיל עדותו לפטור ההוא דמסהיד עליה משבועה שאינה אלא מדרבנן, ומשני דנקט זוזי מתרוייהו, ולא ידיע, הכי גרש"י ז"ל, אבל לא גרסינן ולא ידע, דמשמע דוקא משום דלא ידע למי נתרצה, אבל אי הוה ידע למי נתרצה משמע דמהימן, וזה אינו דהא אין מקחו בידו ונקיט זוזי מתרוייהו אינו נאמן, לכך גריס רש"י ז"ל ולא ידיע והיינו לפירוש הקונטרס. אבל לפי' ר"ת ז"ל דפי' דלא פריך אלא רק שיועיל עדותו לפטור האיך דמסהיד עליה משבועה דרבנן, א"כ גריס שפיר ולא ידע, דאי הוה ידע הוי מועיל לפוטרו משבועה דרבנן, כיון דמועיל לחייב שבועה דאורייתא לההוא דמכחישו.
התם דליכא למימר דתרוייהו היא אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואית בספרים דגרסי, התם דלא תפיסי תרוייהו. ול"ג ליה, דא"כ משמע אי הוה תפיס הניזק, דרבנן מודו דמהניא תפיסה ויחלוקו, וזה אינו, דהא אין תפיסת הספק מועלת, כדאמרינן לקמן [ו' ע"א] תקפו כהן מוציאין מידו, פי', הספק בכור, שאין תפיסת הספק מועלת, לכך גריס כגרסה ראשונה. ועוד יש ליישב הך גירסא, וה"פ, התם דלא תפסי תרוייהו, [פי'] שאין באין מכח תפיסה, אלא מחמת הספק שנולד אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, כיון דאיכא חזקה דמריה קמא דהיינו המזיק שהוא מוחזק, איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה קמא, שאין להוציא ממון מחזקתו מספק בלא ראייה, הכא דתרוייהו באין מכח תפיסה וליכא חזקה דמריה קמא, פלגי בשבועה.
אא"א סומכוס השתא ומה התם דליכא למימר דתרוייהו הוא אלא דחד מנייהו. וא"ת מאי פריך מ"מ איכא שבועה מדרבנן כדפרי'. וי"ל היינו דפריך אפי' שבועה מדרבנן ליכא, דאל"כ קשיא מאי דתקינו רבנן הכא במציאה שבועה טפי מהתם כיון דהתם ליכא שבועה כ"ש הכא כדמפרש ואזיל, דבשלמא לרבנן לא קשיא מידי משום דאכתי לא איירי רבנן בדין זה, איכא למימר דמחייבי שבועה דרבנן ככל דין חלוקה, כדי לברר הספק, אבל לסומכוס קשה דהא כבר איירי בדין חלוקה התם גבי שור שנגח והיינו בלא שבועה, וא"כ מאי שנא דתקינו שבועה הכא כ"ש הוא כדפרי'.
[תוספות. ולרבה בר רב הונא דאמ' אמר סומכוס אפילו בריא ובריא וכו'. (ודאי) [והא] דקרו ליה ממון המוטל בספק לפי שהוא ספק לדיינים. והיכא שאדם תופס בידו דבר ובא חבירו ואמר שלו הוא אין זה מוטל בספק דאפילו סירוכא אמר לקמן [ו' ע"א] דלאו כלום היא אפילו לסומכוס אלא בדבר הראוי להסתפק מחמת המעשה שנולד קאמר, כי האי דאיירי הוא עליה, וזה מה שקורא בסמוך דררא דממונא כלומר שייכות ממון ולא כפ"ה הפסד ממון].
כי אמר סומכוס דפלגי בלא שבועה היכא דאיכא דררא דממונא. פרש"י ז"ל חסרון כיס. ולא נהירא, דדררא דממונא משמע שייכות ממונא, כמו דררא דטומאה [חגיגה כ"א ע"ב] ר"ל שייכות הטומאה. לכנ"ל דהכי פירושו מודה סומכוס היכא דליכא דררא דממונא, פי' שייכות דממון, כלומר [כי אמר סומכוס דפלגי בלא שבועה היכא דאיכא דררא, פירוש, שייכות, כלומר] דיש להסתפק לדיינין בלא טענתייהו דבעלי דינין. והילכך שורת הדין דיחלוקו בלא שבועה, אבל לגבי מציאה ליכא שייכות דממונא, דאי לאו טענתייהו לא היו מסופקים, [דאי הוו שתקי הוה אמינא דתרווייהו הוא, כיון ששניהם אדוקים, והואיל ועל ידי טענותייהו הם מסופקים] א"כ רמו שבועה עלייהו כי היכי דלודו, [ואף] סומכוס מודה דהיכא דליכא דררא דממונא, דלא אמרינן יחלוקו כדאמרינן לקמן [ז' ע"א] או שהיתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהם וכו' [המוציא מחברו עליו הראיה וכו', לא כל שכן דפלגי. ואם תאמר, הא מוכחנא דסומכוס מודה היכא דליכא דררא דממונא, דלא מקרי ממון המסתפק להוציא ממון מחזקתו]. י"ל דלא דמי ליכא דררא דממונא דהכא לליכא דררא דממונא דלקמן, דהכא גורם [ליכא דררא דממונא] לומר דתרוייהו הוא, שאין חזקה לכל אחד כ"א בחצי, א"כ ליכא דררא דממונא דלקמן, גורם לומר דחד מנייהו היא דיוצאה מתחת ידו של אחד מהם, בהא ודאי מודה סומכוס כדפרי'. וה"ק, ולאו ק"ו הוא ומה התם דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר, וגורם דאיכא למימר כוליה דמר, אמ' דאפי' הכי פלגי בלא שבועה, הכא דליכא דררא דממונא וגורם דאיכא למימר דתרוייהו הוא לא כ"ש.
<h2>דף ג.</h2>
ומשני שאני שבועה זו דרבנן היא. וא"ת, ומאי משני מעיקרא נמי הוה ידע דשבועה זו דרבנן היא, ומ"מ הוה קשיא ליה לסומכוס אמאי תקינו רבנן שבועה טפי גבי מציאה מגבי שור שנגח, ומאי משני מזה. י"ל דודאי הוה ידע שפיר דאיכא שבועה דרבנן אפי' לסומכוס, אבל ס"ד דהוא כדי לברר הספק, והך שבועה שייכא שפיר גם במילתיה דסומכוס בשור שנגח, ומשום הכי הוה קשיא ליה דמ"ש דאיכא שבועה במציאה טפי מגבי שור שנגח, ומשני שבועה זו כדר' יוחנן שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא, והילכך במילתא דשכיחא כי הכא במציאה תקינו רבנן שבועה, אבל במילתא דלא שכיחא כמו שור שנגח לא תקינו שבועה.
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. פרש"י ז"ל, הא דאמרי רבנן יחלוקו היינו דוקא היכא דליכא ודאי רמאי, כגון במתניתי' במציאה או במקח וממכר דנקיט זוזי מתרוייהו, אבל היכא דאיכא רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה דהתם ודאי איכא רמאי, וכן במקח וממכר דלא נקיט זוזי אלא מחד, דודאי איכא רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו, כר' יוסי בהדיא דאמר דהיכא דאיכא רמאי כמו במנה מאתים דיהא מונח עד שיבא אליהו, וגם רבנן מודו ליה בהאי טעמא דקאמ' הכא משום דאיכא למימר דתרוייהו היא, ור"ל תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, אלמא רבנן חיישי לסברא דאיכא רמאי, א"כ היכא דודאי איכא רמאי כדפי' מודו שפיר רבנן לר' יוסי דיהא מונח כדפ"ה. ול"נ דהא לקמן [ז' ע"א] תניא בהדיא שנים אדוקין בשטר וכו' יחלוקו ואע"ג דאיכא רמאי התם בודאי, ועל מתני' מתניא הבריתא. לכ"נ דודאי ליכא דחש לסברא דאיכא רמאי אלא ר' יוסי, [אבל רבנן אית להו] דאע"ג דליכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה כגון היכא דודאי איכא רמאי, מ"מ כיון דאיכא למימר תרוייהו היא יחלוקו. ותרוייהו היא, לאו דוקא היינו תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, ובכל הני דפ"ה בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה (וכיון) [וכן] דנקט זוזי מחד, (נמי) [נהי] דמתחילה היתה כלה של אחד, וא"כ היה אחד מהם משקר, מ"מ יכול להיות דהשתא דתרוייהו היא כגון שלאחר כן לקח מחבירו החצי האחר, וכן בשטר שמא פרעו חצי המלוה, אבל גבי מנה מאתים רבנן מודו דהמנה שלישי יהא מונח, משום דהתם ודאי ליכא למימר דהמנה שלישי דתרוייהו היא, דהתם ודאי דחד מנייהו הוא, ומשום הכי אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו. וראייה לפי' שני, מדקאמ' גבי רבנן תרוייהו היא, וגבי ר' יוסי בהדי הדדי אגבהוה, דאי כפ"ה דפי' דתרוייהו ר"ל תרוייהו בהדי הדדי אגבוה, אמאי שינה בלשון כדפרי'.
[ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מק"ו. פי', ה"ל דהעדת עדים גדולה כהודאת פיו, אלא לשון זה משמע לחייבו שבועה בהודאת פיו יותר מהעדאת עדים אי לאו ק"ו].
מפני מה אמרה תורה, פי' הק' יפטר מגו דאי בעי כפר הכל, מידי דהוה אמשיב אבידה. וא"ת שאני הכא דגלי קרא כי הוא זה. יש לומר דהכי פירושו, בכל התורה אמרינן מגו והכא לא אמרינן מגו, מאי טעמא. וכי תימא דינא הכי, ניליף בכל התורה מהכא, אלא טעמא איכא ומ"ל, ומשני בכולי בעי וכו'.
<h2>דף ג:</h2>
אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי וכו'. פ"ה דליכא למימר דאשתמוטי קא משתמיט שהרי כופר הכל הוא, וא"כ חשוד הוא אממונא. וכיון דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא, ולא לשתבע, קמ"ל דלישתבע. וע"ק דאפי' דקיימא לן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, הני מילי היכא דאנן חשדינן ליה, אבל היכא דחשיד בעדים הוחזק כפרן ופסול לשבועה כדאמרינן [ד' ע"א] הכופר בפיקדון פסול לעדות וה"ה לשבועה ולא נהירא חדא דהא מסיק לקמן [ו' ע"א] דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. לכנ"ל, דהכי פי' אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי, פי', מ"ט אמרי' דאיכא שבועה בהודאת מקצת משום דאין בדעתו לכפור הכל אלא אשתמוטי קא משתמיט, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליה, דמודה בשביל השבועה, אבל העדאת עדים דליכא למימר אישתמוטי קא משתמיט, שהרי כופר הכל הוא, וא"כ לא יודה בשביל השבועה, אימא דלא רמא עליה רחמנא שבועה, ואע"ג דכופר הכל נשבע על ידי עד אחד, שאני התם שהעד מסייע את התובע ושמא יודה ע"י שבועה, מה שאין כן לגבי העדאת עדות שאין שום עדות מסייעת לתובע על החמשים שאתה בא להשביעו עליהם, וכיון דלא יודה לא ישבע קמ"ל.
ומה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבי' אותו קרבן. וא"ת הא דאין עדים מחייבים אותו קרבן היינו כשפיו מכחישתן, וא"כ פיו מיירי כי האי גוונא דעדים מכחישין אותו שאומ' אנו יודעים שלא אכל חלב אלא שומן היה, או חזיר היתה והתרינו בך מנ"ל דמחייב קרבן. וי"ל, דלמאי דפרישית לקמן ניחא דכי האי גוונא מחייב קרבן, דהאי סוגיא אתיא כלישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. וא"ת כשהעדים מכחישים אותו היאך יסמכו על פיו להקריב קרבן, הא הוי חולין בעזרה. וי"ל, כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם באו הכהנים להקריב אין מוחין בידם.
ר' מאיר מחייב. פי', וממשכנין אותו, דלא דמי לשאר חייבי חטאות דאין ממשכנין [ב"ק מ' ע"א] דהיינו משום שהן באים ומודים, אבל הכא הקרבן ע"כ, שהוא אומר שאינו חייב, משום הכי ממשכנין אותו.
מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פ"ה השתא נמי דאמר לא אכלתי מהימן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. ול"נ דלא הוי מגו מעליא דלא משוי אניש נפשיה רשיעא, וא"כ לא ניחא ליה לומר מזיד הייתי. לכנ"ל כדמפרש טעמיה בכריתות [י"א ע"ב] דמתרצי' ליה לדיבורא דהאי דקאמר מעיקרא לא אכלתי, הכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד מהימן, כיון דמתחילה לא אמר כן ואין בזה משוי נפשיה רשיעא, דאינו רוצה להביא חולין בעזרה. מיהו קשה, דהכא משמע דהיכא דלא שייך למימר מתרץ לדיבוריה דרבנן מודו דעדים מחייבין אותו שבועה שפי', וא"כ אמאי אצטריך למימר ר' חייא כר' מאיר ס"ל, כרבנן נמי אתי שפיר, דע"כ לא אמרו רבנן דאין עדים מחייבין אותו אלא דוקא היכא דמתרצי לדיבוריה, אבל היכא דלא מתרציה לדיבוריה לא אמרינן. ועוד תימא, למאי דקאמר בסמוך אשם היינו קרבן, וכי היכי דמחייב ר' מאיר קרבן מק"ו הכי נמי מחייב ליה אשם, א"כ, מתניתין דקאמר בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ח ע"א] היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. מעצמו אין אבל לאחר עדים לא, אלמא דעדים לא מחייבין, השתא אמאן תרמייה, כר' מאיר פשיטא דלא מצי אתיא כותי' דהא קאמר בהדיא דמחייב ליה אשם, וכרבנן נמי לא אתיא דהא ע"כ לא פטרי רבנן אלא משום אם ירצה לומר מזיד הייתי ומתרצי לדיבוריה, ובאשם ליכא למימר הכי, דאשם גזלות בא על המזיד. לכנ"ל דסוגיא דהכא אתיא כלישנא דכריתות דמפרש טעמא דרבנן דפטרי היינו משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש בדבר שהוא של כפרה, אבל לרבנן לעולם לא אשם ולא קרבן על פי עדים בלא הודאת פיו, אפי' היכא דליכא למימר האי טעמא דמה אם ירצה, משום טעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והשתא ניחא דלא מצי למימר ר' חייא כרבנן ס"ל, דרבנן סברי דעדים לא מחייבי שבועה כלל, וגם ניחא שפיר ממתני' דהגוזל קמא דאתיא שפיר כותייהו, דהא פטרי בכל ענין משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש במילתא דכפרה. וא"ת והא דאמרי רבנן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, אלמא משמע דטעמייהו משום הכי הואי דהא פריך לה פרק אמרו ומתרץ לה התם. י"ל דלדבריו דר' מאיר קאמר כלומר לדידן בכל ענין פטור, דאדם נאמן על עצמו וכו', אלא לדידך אודי לן מיהת הכא דמתרץ לדיבוריה. וא"ת מ"מ בכריתות איכא לשנא דמפרש טעמא לרבנן משום דמתרצי' ליה לדיבוריה, וא"כ להאי לישנא קשיא ממתניתי' דהגוזל קמא וא"כ אמאן תרמייה. י"ל, דלהאי לישנא צריך לפרש, דאשם לאו היינו קרבן, וא"כ לר' מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו, והשתא ניחא, דמתניתין דהגוזל אתיא שפיר כר"מ, וא"ת מאי שנא לר' מאיר דלא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו, ובקרבן סבר דעדים מחייבי' ליה קרבן, י"ל דשנא ושנא, דבאשם גזילות דכתיב והתודו את עונם, דמשמע מודי' בדברים דוקא חייב, אבל בקרבן לא כתיב אלא או הודע, אע"ג דאמרי' בכריתות [י"א ע"ב] דר' מאיר פליג אפי' בטומאת מקדש וקדשיו אע"ג דכתיב והתודה, היינו משום דאינו בא על המזיד כשוגג, איכא לפרושי והתודה כמו או הודע, דמשמע או הודע אליו עכשיו [אבל] בשעת עבירה היה שוגג, דאם היה מזיד לא היה חייב קרבן, דאינו בא על המזיד, אבל באשם גזלות דבא אף על המזיד, א"כ ליכא לפרש והתודו דכתיב גבי גזילות ג"כ כמו או הודע, והא או הודע משמע או הודע עכשיו אבל שהוא שוגג בשעת עבירה, ודאשם גזילות הוא בא על המזיד, וא"כ ע"כ צ"ל והתודו גבי גזילות דאתא למעוטי עדים. והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן, ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש.
<h2>דף ד.</h2>
מגלגול שבועה. ושמעינן מהכא דמגלגלין אע"ג שאין בעל דין תובע שיגלגלו, דהא מדמה גלגול שבועה לעדים, ועדים אמרי' ישבע על השאר אפי' לא יתבע אותו ב"ד. ועוד דמגלגול שבועה דסוטה ילפינן לה [קדושין כ"ז ע"א], והתם הוי גלגול אפי' בלא תביעת בעל, דאומרת אמן אמן, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ומאיש אחר אינו תובעה.
שעל ידי טענה וכפירה הם באים ונשבעים. וא"ת כופר הכל לחייב בהאי מה הצד. י"ל שאני כופר דגלי קרא שהוא פטור כי הוא זה, דמשמע מודה מקצת, [דליכא למימר אך כי הוא זה דמשמ' מודה מקצת וה"ה אפיל' כופר הכל. דא"כ ה"ל למיכתב וכחש דמשמע תרוייהו, מדנקיט כי הוא דמשמע מודה מקצת], ש"מ דאתא למעוטי כופר הכל.
תורת הזמה לא פריך. פי', כיון דהזמת עד אחד מהני לבטל העדות כמו הזמה בעדים מהני לבטל(ם) עדותו, אע"ג דבעדים מהניא הזמה לשלם ממון ובעד אחד לא מהניא, לגבי האי אין זה פירכא, אע"ג דכל מה הצד פרכי' פירכא כל דהוא מ"מ אין זה שום פירכא אדרבה הא דעד אחד אינו בתורת הזמה לשלם ממון גריעותא גבי דידי', דלא אלים לחיובי ממונא, אבל עדים להכי ישנן בתורת הזמה לשלם ממון כשהם מוזמים משום דאלימי לאפוקי ממונא.
והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי (דמאן) [דמאי] דתפיס הילך הוא. ל"ג אנן סהדי, דא"כ קאי אדר' חייא קמייתא, והא נסתרה לדר' חייא קמייתא.
והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פ"ה ומחייב שבועה מדר' חייא קמייתא דסבר דעדים מחייבין אותו, ול"נ דהא לא דמי מתני' לדר' חייא כדאוכחנו לעיל. לכנ"ל דהכי גרסי', והא הכא דמאי דתפיס הילך הוא, אבל ל"ג אנן סהדי, דבדלא סהדי הילך הוא. שכל אחד וא' מוחזק בחצי ולא מיחסר גוביינא. ומהשתא ידע שפיר דשבועה זו דרבנן תקנת חכמים היא, ומ"מ מייתי סייעתא כדמסיק בסמוך, וא"כ הילך דאורייתא וכו'. וא"ת, א"כ הוה ליה לסייועיה גם לדר' חייא קמייתא מהאי טעמא. אם עדים מחייבין אותו שבועה דאורייתא. [ויש לומר דלא חשיב ליה כעין דאורייתא, כיון דבמתניתין איכא סהדי להאי ולהאי, ואם תאמר, השתא נמי בהילך לא הוי כעין דאורייתא], דבמתני' איכא הילך וכה"ג אמר ר' חייא דבעי אשתבועיי. וי"ל דמ"מ כיון דהילך דמתני' אינו מחמת הודאת בעלים דהא אינן שוין זה לזה, לכך שייך ביה שבועה, וכעין הילך קאמר לפי שהוא מוחזק, אבל לענין סהדי גבי ר' חייא קמייתא, היכי חשיבי סהדי דהכא דמתני' כסהדי דעלמא, ואין לחלק ביניהם, ולכך לא דמיא לדר' חייא קמייתא.
ורב ששת אמר הילך פטור. פסק ר"ח ז"ל דהלכתא כרב ששת, אע"ג דר' חייא פליג עליה. מ"מ הלכתא כותי' דלקמן פרק השואל [ק' ע"א] פריך סתמא דתלמודא ועוד הילך הוא. וא"ת, והא אמרי' פרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון וכו' אלמא הילך חייב. י"ל, דהתם מיירי שהרקיבו דלאו הילך הוא.
דאי הילך מדאורייתא פטור מתקני רבנן וכו'. ואע"ג דכל הנשבע ונוטל ליכא דכוותא בדאורייתא, מ"מ כיון דכופר הכל פטור אפי' מדרבנן, לא היה לנו לתקן כאן שבועה, כיון דהוי דומיא דכופר הכל.
<h2>דף ד:</h2>
מיתיבי סלעין דינרין. אפילו אם נעמיד פלוגתת דר"ח [ו]ר"ש בהילך בפקדון. מ"מ מייתי שפיר מהך דסלעים, אע"ג דמיירי במלוה בשטר דחשיב ליה הילך.
ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה. כדתנן בגיטין [מ"ח ע"ב] המוצא מציאה. ולא דמי לההיא, אלא הכא פטור מטעם מגו שהיה יכול לומר שתים כדמפ' לקמיה.
ר' יעקב גרסינן. דהוה בר פלוגתיה דר' שמעון בן אלעזר ולא רבי עקיבא שקדם לו כמה דורות.
הא שתים פטור. וא"ת אמאי אינו נאמן מגו דאי בעי אמר וכו'. י"ל, משום דהוי מגו דהעזה, דהשטר משמע שתים, ואין כאן הודאה, אלא כופר הכל הוא אי אמר הכי.
ושטר דקא מודה הילך. פירש"י ז"ל משום דהשטר הוי שעבוד קרקעות, [וקרקעות] לא מחסרי גוביינא, וא"כ הילך הוא. ואי נמי, משום הכי חשיב הילך מן השתים משום (דהשתא) [דהשטר] משמע תרי כפ"ה. ול"ג כיון דקא מודה, דאם כן משמע דוקא משום דהוא מודה מן השתים הוא דחשיב להו הילך, וזה אינו, דבלא הודאתו נמי הילך הוא, כדפרי'.
ושמע מינה הילך פטור. תימא ליפטר בשלש מגו דאי בעי אמר שתים, י"ל, דחשיב ליה העזה כאלו כופר הכל ור' [יעקב] לא חשיב ליה העזה משום דמסייע ליה שטרא.
לא לעולם שתים חייב. ואפשר שהיה יכול להקשות בשלש היכי פטר מגו דאי בעי אמר שתים דילמא איערומי כדמפרש בסמוך.
אלא לעולם שתים פטור. פ"ה לעולם אי אית לן לתרוצי תריץ הכי, לעולם כדקאמרת שתים פטור, וטעמא לאו משום הילך הוא, דהילך בעלמא חייב, ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, שהשטר מוכיח שאין חייב לזה אלא שתים. ודוחק הוא דלא משמע הכי, אלא משמע הכי, והילך בעלמא חייב דמודה מקצת חייב, ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל, משום דקא מסייע ליה שטרא. לכן נראה לי, דהכי פירושו, לעולם שתים פטור דהוי כופר הכל, והילך בעלמא חייב דהוי מודה מקצת, ושאני הכא דחשיב כופר הכל משום דקא מסייע ליה שטרא למלוה דשתים, דמזה לא היה יכול לכפור, דהשטר לא מצי משמע פחות משתים, ואם כן לא הוה תבע ליה מן השתים, ומזה לא הודה לו כלל והוה ליה כופר הכל, ומשום הכי פטור.
<h2>דף ה.</h2>
אמאי אצטריך קרקע למעוטי. פי', הא כל קרקע הילך הוא. וא"ת אימא כי איצטריך קרא למעוטי משבועה היינו כשהעד א' אומר אתה חייב אלו קרקעות, והוא כופר לו הכל. י"ל, דלא מצי למימר האי, דמיעוטא דקרקע משבועה כתיב גבי מודה מקצת כתיב, בהאי קרא כי הוא זה, משום הכי פריך אמאי איצטריך קרא וכו'.
דסתם קרקע הילך הוא. וא"ת. הא משכחת לה קרקע שאינו הילך כגון דחפר בה בורות שיחין ומערות. וי"ל, דע"כ לריבותא הוא דאתא, דלא אתא למעוטינהו לקרקעות משבוע', דהא פשיטא דתנן בהדיא פ"ק דשבועות [מ"ב ע"ב] אין נשבעין על הקרקעות. אלא לריבותא אתא למידק כלים וכלים דומיא דכלים וקרקע חייב, ואע"ג דסתם קרקע הילך הוא.
ר' חייא תנא הוא ופליג. מכאן משמע דג' לעיל אמר ר' חייא. דאי גרסי' תאני ר' חייא, א"כ תנא הוא ופליג, לימא ר' חייא ברייתא קאמר.
ופסקו הגאונים זצ"ל כר' חייא. דעדים מחייבין שבועה, דבסמוך מוקמינן לה לדר' חייא כרבנן דר"ג דאצטריך מיעוטא להודאת ממין הטענה, וקיימ' כותייהו דרבנן, וא"כ הלכה כר' חייא דהא בהא תליא, משום דאצטריך מיעוטא להודאה ממין הטענה קאמר דעדים מחייבין אותו שבועה דליכא מיעוטא גבייהו. וא"ת והא במסכת שבועות [מ' ע"א] אמר ר' יוחנן דבעינן הודאה ממין הטענה, ובירושלמי דפרקין [ה"א] משמע דר' יוחנן חולק על ר' חייא, ומנ"ל פטור בהעדאת עדים, הואיל ואצטריך מיעוטא להודאה ממין הטענה. י"ל, דטעמיה כר' יוחנן דאי משום דלית ליה ק"ו דר' חייא משום דפריכא הוא אע"ג דר' חייא תורת הזמה לא פריך, מ"מ ר' יוחנן חשיב ליה פירכא מעליא.
משביעין אותו שבועת היסת וכו'. ובמס' שבועות [מ"א ע"א] איכא חד לישנא דתני מילתא דרב נחמן על אידך מילתא, דקאמ' מנה לי בידך והלה אומר החזרתי לך, ועלה קאמר דמשביעין אותו שבועת היסת, משום דאיכא דררא דממונא שהלא מודה שהוא חייב לו אבל הוא אומר שפרעו, אבל כשהוא אומר לא היו דברים מעולם, דאז ליכא למימר דאזלי' בתר דררא דממונא, בהא ודאי אין משביעין אותו. ולמאן דתני מילתי' על לישנא קמא דלהד"מ, סבר דאפי' היכא דליכא דררא דממונא משביעין אותו. ומכאן משמע דהכי הלכתא כלישנא קמא, דאפי' היכא דליכא דררא דממונא מחייב שבועת היסת, דהכא פריך מינה לההוא רעיא, והא בהא דההוא רעיא ליכא דררא דממונא, שהרי הוא אומר להד"ם. אמנם יש שרוצים לומר, דכיון שהיו רגילין ליתן לו בהמות לרעות בכל יום, היינו שפי' דררא דממונא, דהוי כמו שהיה ברור שמסרם לו. ומ"מ מנהג הדיינין עתה שמשביעין שבועת היסת בכל ענין כי ליכא דררא דממונא.
<h2>דף ה:</h2>
ותקנתא לתקנתא לא עבדי'. וא"ת, א"כ הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם. י"ל, ה"מ בשבועה דאורייתא אבל בשבועה [דרבנן] לא אמר הכי.
ותיפוק לי דהוי ליה רועה. פ"ה ותיפוק לי', כלומר בלאו הך פירכא דוהא גזלן הוא יש להקשות פירכא אחרת דהא הוה ליה רועה. ול"נ דמאי פריך וכי יהודה ועוד לקרא, וכי לא הוה ליה טפי למיפרך מגזלן דפסול מדאורייתא מרועה דאינו פסול אלא מדרבנן. לכנ"ל דה"פ, כלומר, ותיפוק לי דהוה ליה רועה, וה[י]כי חשיב ליה חשוד על השבועה לאפוכי שבועה אשכנגדו, והא הוה ליה רועה מקודם שיפקדו אצלו, והואיל ונודע פיסולו קודם הפקדון, סברא הוא שלא יהיה לו דין חשוד, דלא היה להם למסור בהמתם בלא סהדי, כיון שהיו יודעים פיסולו קודם לכן, דהא דאמרי' חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא בשאי' נודע פסולו מקודם, אבל בהא ודאי אין דין חשוד נוהג בו, דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה חשוד, דכל א' וא' ילך ויפקי' לחשודי' ויטעון אותו כפלים והנפקד חשוד והמפקיד יטול כל צרכו.
ולימא שבועה שכולה שלי וכו'. וא"ת אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. י"ל, דלהאי ליכא למיחש, דהא דאמרי' האי סברא לעיל היינו משום דבעי לאוקומא (כר' יוסי) [כבן ננס], אבל לפי המסקנא דלא אתיא (כר' יוסי) [כבן ננס], אע"ג דאלו ואלו באין לידי שבועת שוא משביעין אותו.
כופר במלוה כשר לעדות דאישתמוטי קא משתמיט. ונהי דאמ' לעיל [ג' ע"ב] דבכופר הכל לא שייך אישתמוטי אישתמיט, מ"מ בהכי לא מפסיל לעדות.
נושא שכר והשוכר ואמאי לימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא. ולא פריך מהא פרה דקטעין נאנסה, דבהא ודאי לא הוי חשיד אממונא, דלא מהימן ליה במאי דאמר נאנסה אלא ודאי מתה בפשיעה, והא דאמר נאנסה היינו משום דלית ליה השתא ממאי לשלומי, אבל דעתו לשלם כשתשיג ידו, אבל פרי' שפי' מהא פרה דאמר לא היו דברים מעולם, דהשתא ודאי אין בדעתו לשלם בשבועה דהא כופר הכל, וא"כ חשיד אממונא, וא"כ במגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא.
דאתו סהדי ואסהידו דההיא שעתא הוה לה פקדון גביה. פי' הקונטרס ל"ג דאשתבע דמשעת כפירה נעשה גזלן, כן מוכח בפ' הגוזל [ב"ק ק"ז ע"ב] דאמר ר' ששת הכופר בפיקדון וכו' ומוכח התם דאפי' שבועה לא בעי.
<h2>דף ו.</h2>
משביעין אותו שבועת היסת, ואמאי וכו'. וא"ת, ולישני דשאני התם דאשתמוטי קא משתמיט. וי"ל, דמיירי בכל ענין אפי' היכא דלא שייך למימר אשתמוטי קא משתמיט, כגון שיש עדים שיש בידו אותו מנה שתובע, דהשתא ליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט. וא"ת והא במס' שבועות [מ' ע"ב] משמע דהיינו משום אשתמוטי, דקאמר עלה משביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומשום אשתמוטי קא משתמיט, אלמא משמע דנתקנה משום אשתמוטי. וי"ל, דמעיקרא נתקנה משום אשתמוטי, ובתר הכי לא פליג אף היכא דלא שייכא הך סברא.
שבועה שלא שלחתי בה יד. פ"ה לא שלחתי בה יד לגוזלה לעשות מלאכתי, דאי שלח בה יד מחייב באונסין. ול"נ זה, חדא דלא מחייב באונסין אא"כ נאנסה מידו לר' ישמעאל דהמפקיד [ל"ד ע"א], ואף יהא הלכה כר' עקיבא, מ"מ לא מסתבר לאוקמי ג' שבועות דהכא בפלוגתא. ועוד, דהא אמרינן לקמן [פ"ג ע"א] אמר איסי בן יהודה או נשבר אין רואה הא יש רואה יביא עדים ומיפטר מכל, ואמאי הא ליכא שום אדם שיוכל לידע אם שלח בה יד לגוזלה לעשות. לכנ"ל דהכי פי', דלא שלחתי בה יד לאוכלה לא כלה ולא מקצתה. והשתא ניחא דכשיש עדים שנגנבה אפי' מהאי שבועה מפטר, דהא ודאי אכלה, ולשליחות יד דלגוזלה לעשות מלאכה לא חיישינן, אבל כשאין עדים שנגנבה אז משביעין אותו שלש שבועות, דכלהו שייכי בה, דכי נמי לא שלח בה יד יכול להיות שהיא ברשותו, וכי נמי שאינה ברשותו יכול להיות שפשע בה, ולכן משתבע שלש שבועות. ולא פרשי מספק ממון. ודוקא מספק ממון אבל ודאי ממונא פרשי, דאל"כ הוו חשידי אממונא, וא"כ הוו נמי חשידי אשבועתא.
בדמי אגרתיה ניהליה. פרש"י ז"ל דוקא בדאמר בדמי אגרתא ניהליה כדמפרש ואזיל, אבל אי אמר חטפה מיניה מהימן. וא"ת, א"כ אפי' בדאמר בדמי אגריתא ניהליה מהימן מיגו דאי בעי אמר חטפה ממני. וי"ל, דהוי מיגו במקום עדים, דאנן סהדי דלא אגרה ניהליה, כדמפרש עד השתא חשדתיה בגזלנא וכו'.
ואפי' לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה מודה סומכוס דסירוכא לאו כלום הוא. וק' למ"ר הר"ר פרץ ז"ל, דמאי דקאמר' אפי' לסומכוס, דמשמע לרבנן ליכא חידוש, הא לרבנן נמי איכא חדוש, דהא מודו רבנן דהיכא דכי תפיסי תרוייהו דיחלוקו, וא"כ אי סרוכא כלום הוא הוי כמו דתפיסי תרוייהו, ואמינא דיחלוקו, ומאי קאמר ואפי' לסומכוס, הא לרבנן נמי איכא חדוש כסמכוס כדפ"ה. ונראה למורי ר' הה"ר פרץ ז"ל (שיחיה) דודאי לעולם אפי' כי קאמר סירוכא כלום הוא, אית ליה שפיר דלא חשיב כמו דתפיסי תרוייהו, אבל ס"ד דסירוכא מהני לגבי האי שמחמת שאנו רואים שהוא סרוך בה השתא, (שספ') [שנסתפק] מתוך כך (דהוא) [דהיה] מוחזק בה שעה אחת מעיקרא, והשתא נשמטה מידו וניחא שפיר דליכא חדוש כלל [לרבנן] דפשיטא דלא אמרי' יחלוקו, דכי נמי יש להסתפק בלא טענתי' מ"מ אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא נמי דכי נמי אמרי' דסירוכא כלום, מ"מ לרבנן המוציא מחברו עליו הראייה, אבל לסומכוס ודאי איכא חידוש, דהא ס"ל לעיל דאפי' היכא דיש להסתפק חולקים בלא שבועה, ואי נמי סירוכא כלום ס"ד דיחלוקו, וא"ה קאמר סמכוס דסירוכא לאו כלום. אבל מ"מ קשה למ"ר הה"ר פרץ ז"ל (שי') דמשמע אי סירוכא כלום היא היה [נוטל] החצי, וזה אינו, דהא אפי' אי הוה תפיס לא הוה ליה אלא החצי, דהשתא דהוי ספק לא יטול אלא רביע, ומ"ה קאמר סומכוס גבי שור שנגח [ב"ק מ"ו ע"א] דאינו משלם כי אם רביע נזק לולד, משום (דגמירי) [דאי מירי] ודאי דמשנגחה ילדה לא הוה משלם אלא החצי נזק, וא"כ השתא דהוי ספק לא משלם אלא רביע, וה"ק דאי סרוכא כלום הוא שיטול החצי. ונראה להר' ר' פרץ ז"ל דה"ק, ואפי' לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, כלומר, שנוטל החצי ממה שהיה נוטל אם היה ודאי, וא"כ אי כדאמרי' דסירוכא (לאו) כלום הוא, דהיה נוטל החצי ממה שהיה נוטל אם היה ודאי דהא תפיסי תרוייהו דהיינו רביע, דאם ודאי תפיסי תרוייהו היה נוטל החצי, וא"כ השתא דהוי ספק יטול החצי מזה דהיינו רביע, מ"מ קמ"ל סמכוס לאו כלום הוא, ולא יטול כלום. עוד אמר מורי הה"ר פרץ ז"ל דודאי לרבנן אין זה חידוש, דאף בעוברה בצדה לאו כלום, משום דאידך מוחזק יותר, וגם במקום דאמר יחלוקו כמו במתני' בעי שבועה, אלא אפי' לסמכוס דקאמר חולקין בסברא מועט ואפי' בלא שבועה, מודה דסירוכא לאו כלום היא, ואף בשבועה לא שקיל וגרע מעוברה בצדה.
כמאן דתקפה דמי. וא"ת, והא אפי' כי תקפה לא מהני אלא בשתיק ולבסוף צווח. וי"ל, דהכי פי' דשתק אידך בשעה שהקדיש ולבסוף צווח, והכי קאמר כמאן דתקפה דמי, דשתיקתו ששתק בשעה שתקפה היינו הודאתו, ה"נ שתיקתו ששתק בשעה שהקדיש היינו הודאתו. ואם תאמר, היכי מהני ההקדש והא אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. י"ל, דהיינו דוקא בגזל אבל בפקדון יכול להקדיש אעפ"י שאינו ברשותו, ואפי' במטלטלי, דשתיקתו היינו הודאתו, א"כ כחזר והפקידו אצלו דאמי.
<h2>דף ו:</h2>
ופרשי מינה רב חסדא ורב הושעיא. וא"ת וליחלליה על שוה פרוטה דהאמר [נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. י"ל, דהיינו דוקא הבעלים, אבל אחריני לא, והבעלים לא היה בדעתם לחללן, דעל מנת כן הקדישו שלא יהנה ממנו אחר.
לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין ממנו וכו'. ה"ה דהוה מצי למימר דאפי' כי אין מוציאין אותו מידו, מ"מ אם הקדישה אינה מקודשת, ושאני התם דקדושה הבאה מאליה שאני, אלא ניחא ליה למדחי דאפי' מוציאין מידו ליכא למיפשט מינה.
קפץ אחד מן המנויין לתוכן כלם פטורים. וא"ת ליבטיל ברובא. י"ל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וא"ת האי חשיבותא דבעלי חיים אינו כי אם דרבנן אבל מדאורייתא אפי' חד בתרי בטיל. וי"ל, דה"ה בכל ענין, וכ"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא דאורייתא. י"ל, דשב ואל תעשה שאני [יבמות צ' ע"א].
נפטריה במנין הראוי. וקשה להר"ם ז"ל דמ"מ הא עשירי יהיה קדוש דשמא עשירי הוא, י"ל, דלא יוציא כלם בפתח אחד, אלא לכל עשרה יעשה פתח אחר.
<h2>דף ז.</h2>
מפריש עליהן עשרה שיים. תימה, למה לי עשרה, בשה אחד סגי, דהא תנן [בכורות י"א ע"א] ופודה בו פעמים הרבה. ופר"ת, דקאי אספק פטר חמור. ונראה לפרש דנקט עשרה לרבותא דאעפ"י שהם כלם פדיון פטר חמור נכנסים לדיר להתעשר.
מחוי ר' אבהו ובשבועה. אכולה מילתא קאי, דעד מקום שידו מגעת אע"ג דכמאן דפסיק דאמי מ"מ צריך שבועה, שלא יהא כל אחד הולך ותוקף [ואית דמפרשי דאשאר דוקא קאי].
כיון דתפוס בידו כמאן דפסיק דאמי. ומכאן משמע דאין לעשות קנין בסודר שאינו שלו. [כדאמרינן הכא כמאן דפסיק דמי, וא"כ בסודר שאינו שלו דאין אדם רוצה שיפסקו דבר שאינו שלו].
אם יכול לנתקו וכו'. מפרש ר"ת ז"ל דלא מיירי באיש תש כח ואשה בעלת כח, דבכי האי גוונא אפי' אינו יכול לנתקו אינה מגורשת, כיון דמיגד אגד ביה, אם לא מחמת עונש שתופסת בו, אלא שהגט כבד והמשיחה דקה אז דוקא מגורשת. אי נמי כגון ידה סתומה ותחב לה הבעל הגט ואין יכול לנתקו להביאו אצלו שלא יפסק החוט, אבל אם ידה פתוחה בשעה שקבלה הגט וקפצתה אינה מגורשת, כיון דאם היתה ידה פתוחה היה מנתקו, ודמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע [גיטין ע"ח ע"א] דממעטי' מונתן ולא ולקחה.
ולית ליה לר' מתניתין. דאי משום דלא דאמי דין שטר לדין טלית, דהכא (ליכא) [איכא] רמאי, כל שכן שאין לו לומר יתקיים שטר בחותמיו, אלא יהא מונח דשמא ירויח רמאי את הכל.
<h2>דף ז:</h2>
בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. וא"ת, שמא כתב לישא בניסן ולא נשאה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין מניסן ועד תשרי. י"ל, דמיירי בשטרי הקנאה דשעביד נפשיה בין ישאנה ובין לא ישאנה, וא"כ אי מטרף מלקוחות אין זה שלא כדין, אי נמי עדיו בחתומין זכין לו והוי שפיר בדין.
אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. לא לאשה דשמא נפרעה, ולא לבעל דשמא תביא האשה עדים ותברר דבריה. וא"ת היכי חיישי' לפירעון, והא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וי"ל, דהיינו דוקא בעיקרא דכתובה דהיינו מנה מאתים, אבל התוספת לא אמרינן, והכא מיירי מן התוספות.
לעולם איפוך וה"ט דרבנן. אבל ליכא למימר לעולם לא תיפוך וה"ט דר' יוסי משום דחייש לשתי כתובות, דא"כ בעודה תחת בעלה נמי אמאי יחזיר ניחוש לשתי כתובות.
מחלוקת בשניהם אדוקין. פ"ה מחלוקת לשון חלוקה, כלומר, הא דאמרי' לעיל יחלוקו. אבל לא רצה לפרש מחלוקת ממש דהתם, דהכי הוה ליה למימר אבל כשאין שניהם אדוקין ד"ה. ועוד דכי נמי אוקימנא פלוגתייהו באחד אדוק בתורף הוו פליגי במודה בשטר שכתבו.
ור' יוחנן אמר לעולם חולקין. ויכול להיות דר' יוחנן לא פליג אדר' אלעזר, דר' יוחנן מוקי לה כגון דקאי תורף בי מצעי ור' אלעזר לא מיירי בהכי.
לר' אלעזר דאמר זה נוטל תופס וזה נוטל תורף תופס למה לי. ל"ג תופס למה לי, דא"כ הוה משמע דלא קשיא ליה אלא מתופס, אבל לא קשיא ליה מתורף, וזה אינו, דאפי' מתורף נמי שייך שפיר לאקשויי, דגוף הנייר אינו שוה כלום לא מתורף ולא מתופס. אבל לא קשיא כמו כן מיחלוקו דקאמר ברישא וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, דיכול למימר ליה ולפרושי דיחלוקו שיחלוקו השטר [ה]חוב, אבל זה נוטל תורף וזה נוטל תופס משמע גוף הנייר.
שטר דאית ביה זמן כמה שוה. וא"ת, והא אכתי שוה טובא התורף מן התופס, דבתורף איכא מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן מה שאין כן בתופס. ופ"ה דבתופס נמי כתיב כולי האי, דצריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה. ועוד הק' הקו' והא תופס עדיפא משום עדים דהויין בתופס, ותי' דמודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וא"כ התורף כשר כי ליכא סהדי חתימו עליה. ול"נ דהאי דקאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו היינו דוקא כי איכא סהדי חתומי עליה, משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי, אבל אי ודאי ליכא סהדי פשיטא דלא מהני ביה מידי, ניירא בעלמא הוא. וגם מה שפי' דצריך שיחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה, ומשום הכי לא גרע טופס מתורף, אינו, דהא (אנו) [אין] למדין משטה אחרונה. לכן מפרש ר"י ז"ל דודאי כל דבר שאי אפשר לשטר בלא הוא אמרי' אטופס קאי, ואי אפשר לשטר בלא מעות ולוה ומלוה, וא"כ אע"ג דכתיב בתורף לחוד אמרי' דהאי נמי קאי אטופס, וגם אי אפשר בלא עדים וא"כ אע"ג דכתיב בטופס לחוד קאי נמי אתורף, אבל זמן אפשר לשטר בלא הוא, ומ"ה לא קאי אכולא שטרא. וא"ת והא בירושלמי [ה"א] אמרי' שטרא דאית ביה סהדי כמה שוה אלמא דאפשר לשטר בלא סהדי. י"ל, דירושלמי ס"ל כר' אלעזר [גיטין ג' ע"א] דאמר עידי מסירה כרתי, וסוגייא דהכא אתיא כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי, וא"כ אי אפשר לשטר בלא עדים.
ויחלוקו נמי דקאמר לדמי. ולא דפסקי שטרא, וא"ת מ"ק, הא מעיקרא ידע לה שפיר דלישנא דיחלוקו ר"ל לדמי. וי"ל, דהכי קאמר, ויחלוקו נמי לדמי ולאו דפליג ליה שטרא (ה"ג). כלו', גם לדמי אין חולקין בשוה שיפרע לוה לזה חצי החוב, דחציו של מלוה גרוע טפי למכור מחציו של לוה משום דמחסר גוביינא, ולכן יטול המלוה פחות מחציו של שטר, לא דעביד הכי אלא [יהיב] היאך דביני וביני.
<h2>דף ח.</h2>
בשלמא חרש קנה וכו'. לא קאמר דניחא ליה (אי) [אלא] רק לדבריו. דאדרבא (לר"מ) [לקמן] פריך שלא היה לו לקנות לחרש. מגו דשני חרשין בעלמא. וקסבר רבא דאין לחלק בין חד מגו לתרי מגו. מ"ש משני חרשין דעלמא. תימא למה צריך לומר טעם אחר ממה שאמר איהו לא קני, דמכח קושיא זאת חזר בו.
האי אמר כולה אגבהת'. ואין אנו יודעי' אי זה מהן אומר אמת, ולכן אמר יחלוקו, אבל היכא דאגבהוה תרוייהו בהדי הדדי שהאחד לא הגביה כי אם מקצתה, א"כ הגבהה אינה חשובה, ולא קנה לחברו ולא חברו לו. וא"ת והא אוקימנא לעיל [ג' ע"א] טעמא משום דאומר תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. י"ל, דהיינו מעיקרא דבעינן לאוקומא כר' יוסי, אבל לפי המסקנא לא אתיא כר' יוסי אלא כרבנן. ומיהו קשה לרבנן נמי הוי טעמא משום דאימ' דתרוייהו היא. י"ל, לא משום דתרוייהו אלא אימא עשו פשרה. וע"ק מההיא דשנים שהפקידו אצל אחד וכו', דלא אמרי' אימא עשו פשרה. י"ל דלא דמי, דהתם גבי שנים שהפקידו אנו דנין בשעה שבאו לע[י]נינו, והתם גבי שנים שהפקידו כשבא לפנינו הנפקד היה תפוס, ואם כן לא עשו פשרה אלא כשהם ביד המפקיד.
אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה וכו'. אבל ל"ג הא תו למה לי, דהא לא מוכח מייתורא, אלא מגופא קא דייק דזה אומר חציה שלי נוטל רביע מספק, ואם היינו יודעי' שאומר אמת יטול החצי, וא"כ שמע מינה דהמגביה מציאה לחבירו קנה חברו, שהרי הוא מודה לו שלא הגביה כולה כי אם החצי, וא"כ צריך שתקנה לו הגבהת חבירו, דאס"ד דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אין הגבהת חבירו מועלת לו, וא"כ היכי נוטל כלום, אפי' אם היה אומ' אמת לא היה נוטל החצי, אלא ש"מ קנה. אבל יש מפרשים דצ"ל דמייתור המשנה קא דייק, אבל לא דייק מגופא כדפרי', דאין זה הוכחה דאיכא למימר דהא דקאמר חציה שלי, ר"ל שמתחלה אחז בידו עד החצי, והשתא כמאן דתפיס דמי. ול"נ מדקאמ' ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר, משמע דליכא למדחי כי אם במקח וממכר, וזה אינו, דבמציאה נמי איכא למדחי כדפי', שמתחלה שאחז בו עד החצי, וכי תימא מאי אתא לאשמועי' פשיטא, מ"מ החידוש דאשמועי' במקח וממכר היה יכול להשמיענו במציאה, דס"ד דמשיב אבידה הוי. לכנ"ל דדייק מגופא כדפי'. ואין להק' (פי) כדפי' אימא דהאי דקאמר חציה שלי ר"ל שמתחלה אחז בחציה. דהא מתני' לא מיירי בהאי גוונא, דהא אוקימנא לעיל [ז' ע"א] דתפיסי בכרכשתא. ועוד יש ליישב, דמייתור המשנה קא דייק, והאי דקאמר ממאי דבמציאה דילמא מקח וממכר, הכי קאמר וממאי דבא לאשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו דזה אינו חדוש רק במציאה ולא במקח וממכר, וא"כ לא משמע ממתניתין רק במציאה דילמא דמיירי בין במציאה בין במקח וממכר, ובא להשמיענו חדוש בתרוייהו כדמפרש ואזיל.
דילמא במקח וממכר. וא"ת כי נמי נימא דמתני' מיירי במקח וממכר, דכל אחד אומר עשיתי הגבהה מן החצי צריך שהגבהת חבירו יהנה לו וה"ה במציאה. וי"ל, דכי נמי נימא דמקח וממכר שפיר קני חבירו, (בשבי') מ"מ במציאה לא קני בהגבהת חבירו, משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, כדאמרי' לקמן [י' ע"א], אבל מקח וממכר קני כדתנן במתני' פרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] לקטן אמרו פי' שזכין בעבורו במ' וממכר לגדול לא כ"ש, ולא מבעיא ליה הכא במציאה אלא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב.
אי הוי כמשיב אבידה ואיפטר. וא"ת מאי משיב אבידה יש כאן, אפילו אמר כולה שלי בעי אשתבועי. י"ל מ"מ היה מרויח טפי לומר כלה שלי מלומר חציה שלי, דאי אמר כלה שלי היה נוטל החצי בשבועה, והשתא דקאמר חציה שלי אינו נוטל אלא רביע.
<h2>דף ח:</h2>
מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד דלא קני. הא אמרי' במס' קידושין [כ"ה ע"ב] בהמה גסה נקנית במסירה. דהא תפיס ביה. היינו משום דתפיס במוסירה, ולא משום דתפיס ברגליו קאמר, וטעמא דתפיס לחוד לא מעלה ולא מוריד, דאמרינן לקמן מוסרה אינה קונה, אלא משום דאזלא מחמתיה קצת, ואיבעיא לן הכי, אי רכוב עדיף משום דאמר' תרתי, או דילמא מנהיג עדיף דעקר הילוכיה מחמתיה הוייא, ומבטל בה הרכוב דלא קני, אבל לחודיה קני, לפי מה שסובר עכשיו דאזלא נמי קצת מחמתיה. או שמא נאמר דהיא גופה קא מבעיא ליה, דילמא לא אזלא מחמתיה כלל ואפילו לחודיה נמי לא קני, או דילמא אזלא נמי מחמתיה ואפי' במקום מנהיג נמי קני.
רכוב במקום מנהיג קא מבעיא ליה, מאי רכוב עדיף דהא תפוס ביה וקני כלה, אבל מנהיג לא קני כלל. והא דתנן במתני' דיחלוקו, מיירי כשאינו מנהיג ברגליו, והכא מיירי במנהיג ברגליו. מיהו תי' דקאמ' בתר הכי או דילמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתי', אבל רכוב לא קני כלל, השתא ומה מתני' דאוקימנא בשאינו מנהיג רגליו קתני יחלוקו, וכ"ש הכא דמיירי במנהיג ברגליו דאית לן למימר דרכוב קני. י"ל, דמתני' מיירי שהרכוב אומר אני רכבתיה תחלה בלבד ואח"כ באתה להחזיק, והמנהיג אומר אני הנהגתיה תחלה ואח"כ באת להחזיק. ול"נ דהא קתני סיפא ובזמן שהם מודים יחלוקו, וקאי נמי אאחד רכוב ואחד מנהיג, ואפ"ה דבשניהם מודים פי' שאחד מהם רכוב ואחד מנהיג ושניהם החזיקו ביחד אמ' דשניהם קנו. ואומר רבינו יוסף איש ירושלים דמספקא ליה לרב יהודה אי רכוב תנא ליה שמואל, ובמאי מיירי מתניתי', וה"ק מי קאמ' רכוב עדיף דהא תפיס ביה וקני ליה כוליה, אבל מנהיג לא קני כלל, וא"כ רכוב דתנא ליה שמואל דקני ליה אבל מנהיג לא קני כלל מיירי ברכוב ומנהיג ברגליו, והא דתנן במתניתי' דיחלוקו דמנהיג קני החצי מיירי דהרכוב אינו מנהיג ברגליו, או דילמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה וקני ליה כולה אבל רכוב לא קני כלל כשאינו מנהיג ברגליו, ומתני' דקתני דרכוב קני התם מיירי במנהיג ברגליו. ומדאפך שמואל ותני וחכמים פוטרי'. דאלמא דיושב לא קני לחודיה כ"ש רכוב במקום מנהיג. וא"ת לפי' הה"ר יוסף [איש ירושלים] מאי מוכח דהוי רכוב דומיא [דיושב], דיושב הוא דין שלא יקנה דאינו מנהיג ברגליו, אבל רכוב המנהיג ברגליו לעולם קני. וי"ל, דמ"מ פשיט בטוב, דודאי הוא דמנהיג עדיף דקאזלא מחמתי', ומתניתי' דקא' דרכוב קני החצי היינו במנהיג ברגליו, אבל רכוב דאינו מנהיג ברגליו לא קני כלל, ואתי שפיר דיושב לא קני כלל, דאי רכוב עדיף, אפי' כשתאמר דהיינו רכוב המנהיג ברגליו ומ"ה עדיף וקני כולה, ומ"מ תיישב מתני' דקאמ' דרכוב לא קנה כי אם החצי, ברכוב שאינו מנהיג ברגליו, אלמא דרכוב שאינו מרגיל ברגליו קנה החצי, והכא קאמר דלא קנה כלל, אלא ש"מ דמנהיג עדיף כדפי'.
ש"מ דרכוב נמי לא קני. וכ"ש רכוב במקום מנהיג. מיהו קשה כיון דרכוב לחודיה לא קני, א"כ אמאי נקט שמואל במילתיה מנהיג כלל, לימא בהדיא דרכוב לא קני. י"ל, דהמעשה בא לפנינו כך מרכוב ומנהיג, דפסק חד קני וחד לא קני.
מאן קא מסר ליה דלקני. וקשה דהכא משמע דצריך שימסור לו מיד ליד, ובקידושין [כ"ב ע"ב] משמע דאינו צריך דקאמר אחזה בטלפה. י"ל, דודאי אינו צריך, אבל מ"מ צריך שיאמר חזק וקני, והכי קאמר מאן קאמר ליה חזק וקני דלקני.
<h2>דף ט.</h2>
מושך ומנהיג אין אבל רוכב לא. וא"ת ולידוק ממתני' רכוב ומנהיג אין אבל מושך לא. י"ל, דעיקר מתני' לא אתיא אלא לאשמועינן דיחלוקו, אבל הכא קאתי לאשמועינן קנינים של גמל וחמור בהמות דשייכא בהן רכיבא, ואי רכוב קני הוה ליה למתני רכוב בהדייהו.
אי הכי לעירבינהו ולתנינהו. יש לפרש הכי, בשלמא אם בא למעט רכוב, מ"ה האריך התנא כ"כ לשנות ולא ערבינהו, פשטיה דמלתי' היה משמע שבא למעט איפכא, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ היינו ר' יהודה.
איכא דמותיב מסיפא וכו'. פירש ריב"ן ז"ל דאין זה לשון תיובתא, שהרי סיוע הוא לשמואל. אלא לשון ענייה, כלומר, דמשיב מסופא.
אחד תפוס חמור וכו' ש"מ דרכוב קני. פי', כי ליכא מנהיג כלל קני כוליה, ומינה נשמע דרכוב במקום מנהיג נוטל החצי, וא"כ איפשיטא ליה מילתי' דרב יוסף. ול"נ דמנ"ל למידק ה"ה רכוב במקום מנהיג, היא גופא קא מבעיא ליה לרב יוסף. לכנ"ל, דקאי אהא דלעיל, דבעי למיפשט רכוב מיושב ומסיק ת"ש וכו'.
שאין דרכם של בני אדם להגביה ארנקי בשבת. מכאן משמע דהמוצא ארנקי בשבת אסור להגביהו, דלא תימא הא דאמרי' במי שהחשיך [שבת קנ"ג ע"א] דוקא כיסו נותן לנכרי אבל מציאה לא, היינו דוקא לענין הולכה פחות פחות מד' אמות, אבל בהגבהה שרי, וזה אינו, דאפי' הגבהה אסור, מדקאמר שאין דרך בני אדם להגביה וכו'.
<h2>דף ט:</h2>
לקנות כלים שעליה וכו'. וא"ת, וליפשוט מהא דתניא פ' המוכר את הספינה [ב"ב פ"ה ע"ב] משך חמריו ופועליו והכניסם לתוך ביתו דלא קני עד שפרקן, אלמא דלא קני בתבואה במשיכ[ת] חמרים הנושא אותה. וי"ל, דהתם מיירי דלא אמר ליה קני. ומכאן משמע דהאומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דאמר ליה קני אותה. והלכתא בכפות. פי' בבבא קמא בס"ד [י"ב ע"א].
ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. וא"ת והא אמרי' במסכת שבת [ה' ע"ב] אגוז בכלי וכלי צף ע"ג המים לאו היינו הנחתו. י"ל, דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דומיא דמשכן, להכי צריך הנחה חשובה, אבל הכא לא בעינן אלא שתהא דומייא דידה, והוי שפיר דומייא דידה כיון שהספינה מינח נייחה.
מי שליקט את הפיאה וכו'. פ"ה, דמיירי שאינה של בעל השדה, ודייק מדקאמר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחר, ואי הוה בעל השדה, לא הוה מצי למזכי ביה, כדכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו [חולין קל"א ע"ב]. מיהו איכא למימר דהכי קאמר, אבעיא מפקיר לכלהו נכסין, וגם אותו שדה. אבל מ"מ יש הוכחה, מדקאמר לקמן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דחד מגו אמרי', וא"כ דמיירי שהוא בעל השדה ג"כ מעני לעני צריך האי מיגו דאי בעי מפקר להו לכלהו נכסין, וגם אותו שדה ומגו דאי בעי זכי ליה, אלא לאו ש"מ דהיינו בעל השדה. [גליון: נ"ל דצ"ל אלא ש"מ דלאו היינו בעל השדה].
<h2>דף י.</h2>
הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא קנה. פ"ה דמיירי דוקא שלא עשאו שליח, אבל אם עשאו שליח ודאי קנה. ול"נ, דבפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"א] משמע דאפי' עשאו שליח לא קנה, גבי ההוא עובדא דיימר בר חשו. וכן משמע מגופא דשמע' דבעי רב נחמן למידק ממתני' דעשאו שליח דא"ל תנה לי.
א"ר יוחנן המגביה מציאה וכו'. וא"ת והא אמרי' התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. י"ל, שאני הכא דמגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחברי'. והשתא משמע דמאן דאית ליה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאית ליה מגו, וקשה דלעיל אמר רבא מיגו, א"ה ס"ל לא קנה חבירו. וי"ל, דלא דמי להנך דלעיל, דהא דנקיט רבא מגו היינו מגו שזכי לנפשיה, ומ"ה ס"ל כשמגביה מציאה לחבירו לא קני כלל [לנפשיה] ולא זכי לחבירו, דהוי כמו תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה, אבל ר' יוחנן ס"ל מגו (דזכי) [דאי זכי] לנפשיה זכי נמי לחבריה, ומ"ה קאמר דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. [וכך נמי היינו אומרים לגבי תופס בע"ח, אם היו שלשה בני אדם נושין באחד, ותפס האחד לחבירו זכה חבירו, משום דאיכא למימר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה].
וא"ת משנתינו. פ"ה דס"ד השתא דמיירי מתני' דלא אמר תחלה, אבל אמר אני זכיתי בה קודם שנתתיה לך, אבל מתחלה כשהגביה הגביה אותה בשביל חבירו, וא"ה קאמר זכה בה, אלמא משמע דלא קנה חבירו, ומשני מתני' דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, וא"ת והא אמרינן בגיטין [י"א ע"ב] דתן כזכי דמי. י"ל, דהתם מיירי דדעת אחרת מקנה אותן (ודעת אחרת מקנה עוד אומר ר"ת אותן שאני) ולכך מהני תנו כזכו, אבל הכא דאין דעת אחרת מקנה אותן לא. ועוד אומר ר"ת ז"ל דוקא בשחרור אמרינן ליה אבל במתנה ומלוה לא, ובירושלמי [גיטין פ"א ה"ו], משמע כדבריו.
ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. פי', אפי' ברה"ר. וא"ת, והא אמרינן בפרק אלו נערות גבי הגונב כיס בשבת וכו', היה מגרר ויוצא ומסיק התם תלמודא אי דאפקי' לרה"ר אסור שבת איכא איסור גניבה ליכא, ואמאי הא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום אפי' בר"ה. וי"ל, דלא תקינו רבנן ד' אמות כי אם במציאה ובגט, במציאה דלא ליתו לאנצויי, ובגט דילמא מעגנא, אבל בגניבה לא תקון ד' אמות. אבל מ"מ קשה, דבתוך ד' אמות מגרשא מתקנת חכמים, ומדאורייתא לא הוי גט עד דמטייא לרשותה היכי שרו רבנן אשת איש לעלמא. וי"ל, כיון דתקינו רבנן ד' אמות שלה ואמרי' דהפקר ב"ד הפקר, פקעינהו לקידושין מיניה, והוי כמו ירושה.
<h2>דף י:</h2>
וכי היכי דאית לה יד. וא"ת, והא אמרי' במסכת קידושין [מ"ג ע"ב] דקטנה אין לה יד. וי"ל, דהיינו דוקא גבי קדושין, משום דאין אשה מתקדשת בע"כ וצריך דעת, וקטנה אין לה דעת, אבל גבי גט דאין צריך דעת שהרי מתגרשת בע"כ, ומשום הכי אית לה יד.
ת"ל המצא תמצא. וא"ת, אימא המצא כלל ידו פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, ידו אין מידי אחרינא לא. וי"ל, דאיכא למימר שדי ידו בין המצא לתמצא והוה ליה כלל ופרט וכלל, כדאמרי' פרק מרובה [ב"ק ס"ד ע"ב] כל מקום שאתה מוצא שתי כללות סמוכין זה לזה ופרט אחד הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל.
דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו. וא"ת, והא דתנן [ב"ק נ"ט ע"ב] השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור משום דאין שליח לדבר עבירה, ואמאי פטור, והא אמרינן חצר דלאו בר חיובא הוא לא שייך למימר אין שליח לדבר עבירה ומחייב שולחו, וה"נ גבי חרש שוטה וקטן לאו בני חיובא נינהו, ואמאי פטור המשלח. וי"ל, דהיינו טעמא דפטור משום דלאו בני שליחות נינהו וליכא חיובא, דחיובא בא מטעם פשיעה דפשע בשמירתו, וזה ליכא חיובא, כיון דלא מסר לו אלא גחלת, דמוכח התם בבבא קמא [כ"ב ע"ב] דבזה היה לן לסמוך עליו ועל שמירתו דמעמיא עמיא ואזלא, ואין כאן פשיעה, ומשום הכי פטור.
דאמר לישראל צא וקדש לי. וא"ת והא רבא הוא דאמר בפרק בתרא דקידושין [ע"ח ע"א] דבקדש אינו לוקה אלא א"כ בעל. וי"ל, דכי בעל אז לוקה תרתי, אחת משום לא יקח דקדש ואחת משום לא יחלל דבעל, ולכלהו לישני דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח, ולענין העבירה פליגי אי מתחייב משלח או לא. אי נמי בקדושין עצמן פליגי אי חיילי, אי לא חיילי דאי חשיב שלוחו חיילי, ואי לא לא חיילי, וכ"ש דניחא טפי בין לאביי בין לרבא דקדושין.
אקיף לי קטן. לאו דוקא קטן, דגדול נמי, אלא גדול לא יניח להקיף עצמו, דאיכא אסורא בניקף, והא דמוקי לה התם [מכות כ' ע"ב] במסייע, היינו לענין מלקות משום מעשה, אבל אסור יש בכל ענין.
להך לישנא דאמרי' כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא מחייב שולחן. וא"ת, והא טעמא דאין שליחות לדבר עבירה הוי משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כדאמרי' במסכת קידושין [מ"ב ע"ב], דהכא לא שייך למימר הכי, דהא לא עבר דברי הרב, דלאו בר חיובא הוא דאינו מוזהר. וי"ל, דמ"מ שייך למימר דברי הרב משום דעבר אלפני עור לא תתן מכשול. וא"ת, מאי קאמר להך לישנא כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחה, הא מ"מ שייך דברי הרב דקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול. י"ל, דהאי לישנא סבר דבעי' שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה, וטעמא לפי דבמסכת קידושין [מ"ב ע"ב] ילפינן דאין שליח לדבר עבירה (משוחטי) [משחוטי] חוץ או מטביחה או במכירה, והתם הוא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה, והאי לישנא סבר דבעי' דומייא דאידך, והאי אידך לישנא סבר דכיון דדמו להנך דשייך דברי הרב אלפני עור לא תתן מכשול סגי ליה בהכי. וא"ת, כיון דמאן דבעי בר חיובא היינו משום דבעינן דומייא דהתם, א"כ אפי' כהן שאמר לכהן נמי לא דמי להתם, דהכא לא עבר השליח משום עבירה דלא יקח, דכיון דלא קדשה לעצמו, אבל התם עבר עבירה עצמה (משוחטי) [משחוטי] חוץ. י"ל, דכל זה אינו רק משום דאין שליח לדבר עבירה, אבל אם יש שליח הוי כיד המשלח.
תלמוד לומר ונתן בידה מ"מ. פ"ה, מדלא כתיב ובידה יתנהו. ולא נהירא, דאדרבא אי כתיב הכי הוה עדיף טפי, דאז הוה משמע שפיר רבוייא, משום דהוה ליה פרט וכלל ונעשה הכלל מוסיף על הפרט דאיתרבו כל מילי, אבל השתא דכתיב ונתן מעיקרא, משמע טפי מיעוטא, משם דהוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, דהאי אין מידי אחרינא לא. לכן נראה לי, דאיכא כלל ופרט וכלל, ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל. וגם זה לא נראה, דהא אצטריך ושלחה לדרשא אחרינא. ועוד, דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא, דאינו מחד ענינה דחד הוי מנתינה וחד הוי משליחות. לכך פי' ר"י דתרי ונתן כתיבי, וכן משמע בירושלמי דקאמר ונתן בידה תרי זמני, ואף על גב דהוו מרוחקים זה מזה, מכל מקום כיון דהוו מחד ענינא דיינינן להו שפיר בכלל ופרט וכלל.
מטעם יד אתרבאי. מדאצטריך לרבות חצירה. דאי סלקא דעתך מטעם שליחות אתרבאי למה לי האי דרשה לרבויי חצירה, תיפוק לי מדכתיב ושלחה, דהא אתרבאי שליחות מושלחה, וחצר מטעם שליחות אתרבאי, אם כן ידעינן ליה מושלחה, למה לי האי דרשא, אלא שמע מינה מטעם ידה אתרבאי. ולא נראה, דהא מושלחה לא נפקא לן אלא [בר] (מ)שליחות, אם כן אין חצר בכלל, דבעינן בר דעת, דבר שלוחי [בעינן], אבל היכא [דלאו] (ד)בר שלוחי לא ידענא, להכי אצטריך רבוייא אחרינא. לכן נראה דנפקא לן מקרא (דידא) [דידה]. ולא נראה, דאם כן לעיל גבי אם המצא תמצא, דפריך [אי] (ד)סלקא דעתין מטעם שליחות אתרבאי, ופריך אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, למה לי להאריך כל זה, תיפוק לי מדנפקא לן חצירו מטעם ידו, אם כן פשיטא דמשום ידו אתרבאי. אלא ודאי שמע מינה דגם כי נימא מטעם שליחות אתרבאי, מכל מקום אתיא שפיר מקרא דידו, דידו משמע רשותו, כמו [במדבר כ"א] ויקח את כל ארצו מידו, ואם כן היכי מוכח מטעם ידה אתרבאי, מדאצטריך האי דרשא לרבויי חצירו. לכך פי' ר"י דמוכח חצר דמטעם ידה אתרבאי ולא מטעם שליחות, דקא פסיק קרא אבל נתן בחצר בע"כ מגרשא, ועל כרחיך מטעם ידה אתרבאי, דאי מטעם שליחות אתרבאי היכי מהני בע"כ, והא אין שליח אלא מדעתיה. ועוד יש לומר, דהכי מוכח, דקא פסיק וקאמר כל דאית לה יד אית לה חצר, ואי מטעם שליחות אתרבאי, קטנה לית לה שליח[ות], אלא שמע מינה דמטעם ידה אתרבאי.
<h2>דף יא.</h2>
אבל חצר שאינה משתמרת לא. דבעינן עומד בצד שדהו דהוה ליה משתמרת, כדאמ' זכתה לי. הא אמרת חצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו. ויש לומר דשאני הכא דהא לא ידעי דניחא ליה דתזכי ליה שדהו דסמכא דעתייהו דפרשי מינה, כל זמן דלא אמר כיון דראה אותן רצין אחר המציאה מקמי דתיעול לשדהו, אבל אם אמר זכתה לי שדהו ודאי סמכה דעתיה ופרשי מינה.
ממאי דילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה הוי שכחה ובעיר לא הוי שכחה. ובעייא הברייתא, יכול [לא] יהא שכחה. תלמוד לומר ושכחת, ול"נ, דאין זה שיטת התלמוד להקשות כדי להגיה הברייתא. לכן נראה דודאי ידע הברייתא היכי מתנייא, ופריך מנא ליה לברייתא לאוקומי קרא, להכי לא משמע שפי' הכי, ואימא קרא אתא למימר דנפקא לן דבעיר לא נהוי שכחה.
<h2>דף יא:</h2>
מעשה ברבן גמליאל וכו' ומקומו מושכר לו. ואם תאמר (ולימא) [ולמה] הוצרך רבן גמליאל להשכירו היה לו להשאילו ולהקנות המקום בחליפין. יש לומר, דמכאן משמע דשאילה אינה נקנית בחליפין, ובקידושין [כ"ז ע"א] שייך להאריך יותר בס"ד.
וכי בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין. ואם תאמר מאי פריך הא איתא חצר המשתמרת ושם לא בעינן עומד בצד שדהו. יש לומר דלא היתה משתמרת לדעתם של זקנים.
<h2>דף יב.</h2>
האי חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות. רב אשי בא לתרץ שלש דינין האמורים למעלה. במתנה, לא בעינן עומד בצד שדהו ואפילו באינה משתמרת. ובגט, בעינן עומד בצד חצירה ואפילו בחצר המשתמרת. ובמציאה, בעינן עומד בצד שדהו באינה משתמרת, אבל במשתמרת לא בעינן. וטעמא משום דחצר מקרא דידה אתרבאי, ומכל מקום העמידו בו חכמים דין יפוי כח שליחות, [משום דאי נמי לאו איתרבאי מידה, מכל מקום הוה נפקא לן משליחות, וכי איצטריך לרבויי שדה, בקטן וקטנה איצטריך, דלא שייכא בשליחות], והילכך במתנה דזכות הוא, ואם כן שייך בה דין שליחות, לכך אוקמוה רבנן אדין שליחות כלומר דלא בעינן עומד בצד שדהו, כמו בשליחות שאינו עומד כל שעה בצד (שדה שלו) [שלוחו]. אבל בגט דחוב הוא לה [שמתגרשת בעל כרחה], אם כן אין לנו לומר דחצר דרבי ביה קרא מטעם שליחות הוא כלל, דאין חבין לאדם שלא בפניו, הילכך איכא [למימר] חצר דרבי ביה קרא מטעם דהוי ידה מכל וכל, ומה ידה בסמוך לה אף חצר בסמוך לה. ובמציאה דלא דמי לגט ממש, שהרי זכות הוא לו כמתנה, ומכל מקום לא דמיא למתנה לגמרי, שהרי ליכא בה דעת אחרת מקנה אותה כמו שיש במתנה, ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים. ונראה להם לדמות מציאות לשליחות המשתמרת, ובאינה משתמרת (ליכא) [לידה]. [משום דכי ליתא גבה לא זכי משום יד, ושליחות לא שייך דליכא דעת שליח ולא דעת שולח, ולכך צריך משתמרת, דכיון דמשתמרת קונה בשבילו בדבר שאין לו בעלים כמו שליח בן דעת בדבר שיש לו בעלים, כן הגיה רש"י ז"ל, ויפה הגיה, דמוכח בפרק הזורק דבגט אפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה וכו'. ולכך חזר בו מפירוש שכתב בתחילה בפירושיו. ומכל מקום] דוחק הוא דאם כן חסר מן הספר טעמא דמציאה. ועוד קשה למורנו הה"ר פרץ ז"ל שהרי טעמא דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו שייך שפיר במציאה כמו במתנה, למאן דאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ואם כן גבי מציאה תיקני חצר גם באינה משתמרת כמתנה בלא עומד בצד שדהו. לכן נראה למורי הה"ר פרץ ז"ל, דבכל דוכתא בעינן חצר המשתמרת, גם במתנה, ותדע, דהא מטעם שליחות הוא דמהני, כדקאמר זכות הוא לו, וכל שליח משתמר הוא לשולחו, דהא שליח בר דעת בעינן. אמנם י"ל, דבמתנה מועיל גם באינה משתמרת, משום דבמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמי, דלעולם היא משתמרת למקבל אף כי החצר אינה משתמרת כיון דדעת אחרת מקנה, כדקאמ' תלמודא, הרי אין שום אדם יכול לקנות בה כי אם מדעת המקנה, והוא נותנה ומקנה אותה למקבל, נמצא שהמתנה משתמרת (למקנה) [למקבל] אף כי אינה משתמרת (ל)[מ]שאר בני אדם, דמה בכך, מ"מ אינן יכולין לזכות בה, אבל מציאה דמהפקר הוא, וכל הקודם זכה, להכי לא זכיא כשאינה משתמרת, דאין המציאה משתמרת לבעל החצר יותר משאר בני אדם, כיון שהחצר אינה משתמרת. ומהאי טעמא ניחא שיש ליתן טעם [מה] מועיל דעת אחרת מקנה אותן גבי מתנה, [למימר אף כי רץ אחריהן ואין מגיען] [ד]לגבי מציאה בעינן למימר עד [שיהא] רץ אחריהם ומגיען. אלא ודאי היינו טעמא דגבי מציאה בעינן רץ אחריהן ומגיען, כדי לעשותן [חצר] המשתמרת כשעומד בצד שדהו, [דאי] (ד)אינו מגיען א"כ אינה משתמרת, ובעינן שתהא משתמרת אפי' כי עומד בצד שדהו משום דליכא דעת אחרת מקנה, ולכך בעינן שיהא רץ אחריהן ומגיען, אבל במתנה דדעת אחרת מקנה אותה, לא, ומהאי טעמא חשיב ליה כמשתמרת, כדפי', הילכך לא בעינן שיהא רץ אחריהן ומגיען, כ"נ למורי הה"ר פרץ שיחיה.
לא גרע משליחות. סברא בעלמא הוא ויש חילוקים. סמוכה לה הויא יד ומהניא בגט אינה סמוכה לא מהניא בגט דבעל כרח' אפילו במשתמרת. מיהו לא גרע משליחות מסברא וקניא כי משתמרת כשליח אפילו מדר' יוסי ב"ר חנינא, אינה משתמרת אינה כשליחות לענין מציאה אלא לענין מתנה. ומהלכת אינה כשליח' ואפי' לענין מתנה כדאמרי' לעיל [ט' ע"ב] משוך בהמה זו וקנה כלים וכו'.
זרק ארנקי בפתח זה. י"ס דגרסי אפקריה ואמר כל דבעי לזכי ביה ופירוש בעלמא. ולכאורה אין לפשוט הפקר ממתנה. ולקמן בפ' השואל [ק"ב ע"א] מייתי לה מהפקר, וצריך לדחוק ולדמות הפקר לנותן. אפקריה. ואמר כל דבעי זכי ביה וכו' ל"ג דהא לקמן מוקי לה במתנה.
אויר שאין סופו לנוח. להכי בעי מיניה אויר דאין סופו לנוח, דאי סופו לנוח בבית אם בא אדם ונטלו לא קנה, דמשנכנס לבית קני בעל הבית כדתנן בגיטין [ע"ט ע"א] היתה עומדת וכו'.
מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו. פי' [הקונטרס], בשלמא מאשתו לא מבעיא לן דפשיטא דהיינו משום איבה, וגם מבתו לא מבעיא לן דהיינו משום דכתיב [במדבר ל'] בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. ול"נ דהא במסכת קידושין פ"ק [ג' ע"ב] מוקמינן לה להאי קרא בהפרת נדרים. לכנ"ל, דהיינו טעמא דמציאה לאביה משום איבה, והיינו איבת נשואין, דליכא למימר איבת מזונות, דהא מוכח התם דהיכא נמי דלא יהיב אביה מזונו' מ"מ מציאתה דאבוה נמי. וא"כ צ"ל טעמא משום איבת נשואין. דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ומשום הכי אמרו מציאתה לאביה, אבל מציאת קטן מפני מה אמרו לאביו.
למימר דסבר שמואל קטן לית ליה זכייה מדאורייתא. פי' מדהוצרך לטעמא שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו דלית ליה זכייה לנפשיה, אבל אי הוה ליה זכייה מדאורייתא לא היה צריך לאותו טעם, אלא הוי הטעם משום דכיון דקניא הקטן, תקינו ליה רבנן שתהא לאביו משום איבה כמו בתו, וה"ה דלאו דוקא דאורייתא דה"ה אפי' דרבנן לית ליה זכייה, דאי אית ליה זכייה מדרבנן א"כ לא היה צריך לאותו טעם דמריצה, אלא הוי הטעם משום איבה כדפי', והאי דנקט דאורייתא, משום דבעי לאותובי דאפי' מדאורייתא אית ליה זכייה.
שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל. וא"ת מאי דוחקיה דשמואל לאוקומיה מתניתין כרבנן, לוקמה כר' יוסי דכותיה קיימא לן ולימא טעמא משום איבה, וי"ל, דמשמע ליה לשמואל דמיירי מתני' בכל ענין אפי' אינו סומך על שלחן אביו, דהשתא לא שייך טעמא משום איבה לכך אוקים לה טעמא משום מריצה וכרבנן. ועוי"ל, דניחא ליה טפי לאוקמא כרבים ולאו לאוקומה כיחיד אע"ג דקיימא לן כוותיה.
<h2>דף יב:</h2>
עשו שאינו זוכה כזוכה. פ"ה עשו קטן שאינו זוכה במקום אחר כי (אם היה) [כאן עשאוהו] זוכה, ואישתכח אבוה מיניה קא זכי. ול"נ, דמ"מ אין זה כי אם מדרבנן והיאך מפקיעין מן העניים אותו זכות שזכתה להם תורה בפאה. לכנ"ל עשו שאינו, כלומר עשו עניים דעלמא שלא זכו בפיאה כאלו זכו בה כבר והם נתנוהו לבני הפועל, וכה"ג איכא בפרק כל הגט [גיטין ל' ע"א] ובפ"ב דמסכת בכורות [י"ח ע"א].
גדול וסומך על שלחן אביו זהו קטן. וא"ת, היכי קאמרינן במתני' מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו לעצמן, ואמאי הרי הם סמוכים על שלחנו. וי"ל דבאגריהו קא אכלי ומ"ה הוי לעצמן. ואומר ר"ת, דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל. ואין לזכות בעירוב ע"י בנו הסומך על שלחנו. ומיהו אף לדברי ר"ת ז"ל יתום המתפרנס משל בעל הבית אינו כבנו, ומציאתו לעצמו וגם [מצי] לזכות ע"י עצמן, [ודוקא] (דנקט) בבנו קאמ' מציאתו לאביו, דעליו הוא לפרנסו תדיר, תקינו רבנן משום איבה, אבל יתום שאין זה רגילות כי אם אקראי בעלמא, לא תקינו רבנן והויא לעצמו. וה"ר שמשון פוסק דבגדולים מותר, ונראה כדבריו מתוך סוגיין.
ששכרו לקט מציאות. אבל בסתם הוי לעצמו. וא"ת, אדקתני במה דברים אמורים בזמן שאמר לו נקש עמי היום וגדור עמי היום, ליפלוג וליתני בדידה, בד"א בזמן שאמר לו סתמא, אבל אם פי' לו שכרו ללקט מציאות, מציאתו לבעל הבית. וי"ל, דה"ק בזמן שאומר נקש עמי היום כמי שאומר לו מציאות נקוש ועדור הרי אלו שלו, דמשמע אבל שאר מציאות רוצה שפיר שיהיו לעבד, אבל אם אמר לו עשה עמי מלא' היום, פי', שאמר לו כל מציאות שתמצא הרי אלו שלי, אז אמרינן מציאתו לבעל הבית.
במגורשת ואינה מגורשת. וא"ת, והא אמרי' במתני' אע"פ שלא נתן לה כתובתה אלמא משמע דמגורשת לגמרי ולא מחסריה אלא ליתן כתובה, י"ל, דה"ק אע"פ שלא נתן לה כתובתה, כלומר, אעפ"י שלא נתחייב לה בכתובתה דהיינו היכא דמגורשת ואינה מגורשת. וק' דהיכי דמי, אי דפריש הא אמרת דלא קנה, אי דלא פריש הא אמר' דקנה.
<h2>דף יג.</h2>
אביי אמר עדיו בחותמיו זכין לו. וא"ת לאביי היכי ימצא שטר פסול שהוא מוקדם, והלא עדיו בחותמיו זכין לו. וי"ל כגון שנכתב ולא נחתם עד תשרי דהשתא אין זכין לו אלא מתשרי. אי נמי, נכתב ונחתם מתשרי וכתוב בו זמנו בניסן, דהשתא הוי מוקדם ופסול שאינן זוכין לו אלא מתשרי.
משום דקשיא ליה לאביי וכו' דדילמא איקרי וכתוב לא חיישינן. פ"ה ומשום הכי צריך לומר עדיו בחתומין זכין לו. וק', דאפי' לא ס"ל דילמא איקרי וכתוב מ"מ לא אצטריך לטעמא דעדיו בחותמיו, אלא יכול לאוקומי הברייתא דכותבין שטר [ללוה] אעפ"י שאין מלוה עמו, בשטרי הקנאה, וטעמא דמילתא דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון כדאמר לקמן. י"ל, דהכי קאמר, משום דקשיא ליה לאביי ולית ליה האי חששא דדילמא אקרי וכתיב, לכך צריך טעמא דעדיו, דאי חייש לפרעון, צ"ל האי סברא דדילמא אקרי וכתוב וליה לא סבירא ליה. ועוד תירץ מורי הה"ר פרץ שיחיה, משום דקשיא ליה לאביי. פי', רב אסי מוקי לה טעמא דמתני' דלא יחזור משום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי (ואפילו) [ואתי] למטרף לקוחות שלא כדין, ואביי מוקי לה דעדיו בחותמיו זכין לו, ומ"ה לא רצה לאוקומא מתני' כדקאמר רב אשי, משום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, דא"כ הוה צ"ל דחיישינן דדילמא איקרי וכתוב, ואביי לית ליה האי טעמא.
משום דקשיא ליה לאביי. ופי' בעלמא הוא וכתוב בספרים כך, ואי קאי לתרוצי מתני' לא נהירא, דמתוך קושיא זו לא היה צ"ל עדיו בחותמיו זכין לו, דבלאו הכי היה יכול לתרץ משנתינו כמו שמתרץ לה נמי עכשיו. אלא כך היה אומ' מסברא דנפשיה, דלכך תנן כותבין שטר ללוה אעפ"י וכו'. ור' אסי היה חולק על זה, לפי שלא היה יודע לפרש משנתינו כך, ומאחר דלא נתפרשה הכי, אין לדחוק שלא לומר עדיו בחותמיו זכין לו.
אלא אי סבר ליה כאביי במאי מוקים לה. וא"ת, והיכי מצי סבר שמואל כאביי הלא שמואל קאמר הקנאה, ולאביי ליכא חלוק בין הקנאה ללא הקנאה, וי"ל, דאפילו לאביי מצריך הקנאה משום דלא ניחוש שכתב ללוות ולא לוה כלל.
שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים וכו'. וא"ת והתניא פרק [נערה (כתובות נ"א ע"ב) חמשה] גובין ממחוררין חשוב גט חוב שאין בו אחריות. וי"ל, דבלאו הכי איתותב שמואל לקמן. אינו גובה. דודאי שקר הוא זה השטר, דלא שדי איניש זוזי בכדי.
<h2>דף יג:</h2>
כשאין חייב מודה. פ"ה, שטוען מזוייף, אבל לא רצה לפרש כגון שטוען פרעתי אבל מ"מ השטר טוב הוא, דתלמודא לא משמע הכי, מדקאמר לא היו דברים מעולם, ואי בלשון פרעתיך א"כ הלוה מודה שטוב הוא, מ"מ ק' התלמוד אמאי מוקי לה [הכי] לוקמה דאמר פרעתיך. וי"ל, דלא מצי לאוקומא הכי, דהא קי"ל כשמואל, ושמואל אית ליה דלא חיישינן לפרעון, ומ"ה צריך לאוקומה בטענת מזוייף, אבל ממ"ק דאמר לקמן [ט"ז ע"ב] המוצ(י)א שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעליו, ואמאי ליחוש שמא מזוייף הוא. י"ל, דחששא דמזוייף (ליכא) לא שכיחא, ולא חיישי' אלא כשהלוה בפנינו וטוען טענת מזוייף, אבל בסתמא לא, ולקמן מיירי שאין בפנינו, והק' בקו' אמאי לא יחזיר יחזירנו למלוה ואי מקיים ליה גבי ואי לא מקיים ליה לא גבי, דהא כל שטרות בעינן שיהו מקויימים. ותי' בקו' דכיון דנפל איתרע ליה שטרא ויקיים בעדים שקרנים. והר"ר שלמה מדראנאש ז"ל פי' הא דקאמר כשאין חייב מודה, היינו שהוא אומר שטר אמנה הוא זה ולא נעשית המלוה, והשתא ניחא דמ"ה אמ' לא יחזיר, דאי אמ' יחזיר ילך ויקיימנו, דהא חתימת השטר אמת היא ויגבה בו והוי שלא כדין, שלא נעשית המלוה בו, אבל אי הוה טעין מזוייף הוא יחזירנו למלוה ואי מקיים ליה גבי.
אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר ולא חיישי' לפרעון ולקנוניא. וא"ת, מ"מ ליחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי. י"ל, דכיון דאין כותבין אא"כ מלוה עמו לא חיישי' דילמא איקרי וכתוב. אי נמי, ס"ל כאביי דאמר בחותמיו זכין לו, וכן נראה דאי סבר לה כרב אסי כמו שמפרש דלא חיישי' לפרעון ולקינוניא, היה לו לפרש נמי דלא חיישי' שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, אבל כשאין חייב מודה אינו כי ההיא דר' אלעזר דלעיל דקאמר [מזוייף] הוא אלא הכא אפי' שתק או ליתיה קמן לא יחזיר, דחיישי' לפרעון, פי' לשטרי הקנאה, ואף אם סבר לה כאביי דאמר יש לחוש שמא כתב ללוות ולא לוה כיון דאין חייב מודה.
<h2>דף יד.</h2>
משום דקאמ' ר' אלעזר מחלוקת כשאין חייב מודה הוא דקא מתרץ הכי. פ"ה הוא גומר דבורו ואומר דלא פליגי בשחייב מודה, דלא היה יכול לומר מילתא אחריתי כיון דכבר אמר דפליג בשאין חייב מודה [ולא נהירא, דהיה יכול לומר דפליגי גם בשחייב מודה] ורבנן סברי לא יחזיר דחיישי' לפרעון ולקינונייא, ור' מאיר סבר לא חיישי'. ואומר מורי הה"ר פרץ ז"ל דה"פ, משום דקאמר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקא מתרץ הכי, פי', בדין הוה ליה לאוקומ' דר' אלעזר בכל ענין אפי' בשחייב מודה, וא"כ אמאי לא מוקי לה מתני' ר' אלעזר בשחייב מודה, אלא ודאי הטעם כך הוא, דמאן דסבר חיישי' לפרעון מצי למוקי לה למתני' דקאמ' לא יחזיר בשחייב מודה, ומשום דחיישי' לפרעון, ומאן דלית ליה חששא [דפרעון] לא מצי מוקי לה בשחייב מודה, דא"כ מאי טעמא דרבנן דאמרי לא יחזיר, כיון דחייב מודה, וצריך לאוקומ' מתני' כשאין חייב מודה, וטעמא משום דקאמ' מחלוקת בשאין חייב מודה קא מתרץ הכי, פי', מטעם זה הוצרך לומר הכי. אבל כשחייב מודה ד"ה יחזיר דלא חיישי' לפרעון דאי הוה חיישי' לפרעון, א"כ לא הוה ר' אלעזר מצי לאוקומא מתני' כשאין חייב מודה כדפר'. [אלמא חיישינן לקנוני', ואפילו נימא טעמא דברייתא דחיישי' לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, מ"מ הוה תיובתא דר' אלעזר, כפרי' לעיל] גליון.
תוס'. אלמה חיישי' לפרעון. למאי דאוקומ' לעיל שמואל כאביי קפריך, דאי סבר לה כרב אסי לא הוה קשה ליה מידי, דמצי לפרש טעמא דבריתא משום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי. ולשמואל בתרתי. והא דחשיב תיובתא אדשמואל בתרתי ודר' אליעזר לא חשיב אלא חדא, י"מ משום דשמואל תרתי שמעתתא אמ' קרי להו תרתי.
אמר שמואל מ"ט דרבנן. וא"ת, שמואל אהי קאי אי ארבנן דמתני' קאי, לא הוה טעמא משום אחריות, אלא אוקימנא בשאין חייב מודה, ואי ארבנן דבריתא קאי, הא לא ידע לה, דהא איתותב מנייהו. וי"ל, דלעולם קאי ארבנן דבריתא, ובתר דשמעי' סברא והדר ביה ממאי דאוקים מתני' בשאין חייב מודה, ומוקי למתני' בשחייב מודה, ומ"ה בעי מאי טעמייהו דרבנן דסברי אם אין בו אחריות נכסים לא יחזיר, כיון דחייב מודה.
דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי שמעון ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וא"ת, איזו טענה מצי טעין ראובן דלא מצי טעין שמעון. ופ"ה דראובן מצי טעין אישתבע לי דלא פרעתיך, אבל הלוקח לא מצי טעין דהא ודאי לא פרעו. ול"נ, דהא אמרי' [כתובות פ"ז ע"א] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וא"כ בלא טענת ראובן איכא שבועה, [דהבא ליפרע מנכסי' משועבד' לא יפרע אלא בשבועה] דאיכא, דטוענין ליורש וטוענין ללוקח אפי' מזוייף. וי"א, דנפקא מינה דאיכא עדים שמעידים דהוו קרובין לשמעון דאי טעין לשמעון [פסולים] ואינם שוין לו כלום, ואי טעין ראובן יעידו העדים חובתו של זה [ה]מלוה ולא יהיה פסולין, דהא אינן קרובין לו. ול"נ, דגם בזה ליכא נפקותא, דכיון דקרובין הם ללוה ופסולין לא היו יכולין להעיד, דכיון דכל ההפסד יהיה על שמעון אם יפסיד ראובן כדין, פסולין העדים נמי לשמעון, וראיה מפ"ק דמכות [ז' ע"א] גבי (אילפא) [אילעא] וטובא. לכ"נ, דנפקותא כגון שראובן פקח יותר משמעון. אי נמי, כגון שאמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראייה, דהשתא מכאן ואילך אינו יכול לטעון ולהביא, אבל ראובן יכול לטעון ולהביא.
ויצאו עליו עסיקין. פי' עוררין, וי"א אנסין. ול"נ, דהא כתיב [יחזקאל י"ח] ואשר לא עשה טוב בעמיו זה הלוקח שדה שיצאו עליו עסיקין [שבועות ל"א ע"א], ואי אמרת אנסין מאי הוה ליה למעבד. לכנ"ל כאן עסיקין עוררין, ולכן קרי ליה אשר לא טוב עשה, שכיון שיש לו עוררין לא היה ללוקחו ולהכנס במחלוקת.
עד שלא החזיק בה יכול לחזור. פי', ומיירי שלא נתן עדיין המעות. משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, אעפ"י שלא נתן המעות דקרקע נקנית בחזקה.
<h2>דף יד:</h2>
דיש אמצרי. פי' [הקונטרס] שמתקן הגבולים סביב למצריהם. ול"נ דא"כ פשיטא דעד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, כיון שלא נתן המעות. וע"ק, מ"ק מאימתי הויא חזקה מתני' היא [ב"ב מ"ב ע"א] נעל גדר ופרץ. לכנ"ל, דמיירי שנתן המעות, וכ"ת היכי קאמר עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, הא כבר נתן המעות. וי"ל, באתרא דלא קנו בכספא אלא בחזקה. וא"ת, א"כ פשיטא דלא עבד ולא מידי. י"ל, דהא קמ"ל דמותר לחזור בו ואפי' מי שפרע ליכא, שהוא ירא שמא יפסיד הכל. והשתא ניחא דקאמר מאימת הויא חזקה, משום דכיון שנתן המעות אעפ"י דמעות לא קנו, מ"מ אהני דלא בעינן חזקה גדולה כ"כ כמו נעל גדר ופרץ, וסגי בחזקה גרועה ובאותה חזקה סגי, וקאמ' מכי דייש אמצרי. [והגאון ז"ל פי' אע"ג דקיימא לן קרקע נקנית בכסף בלא חזקה, הכא אצריך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות, דכיון דשלא באחריות הוא לא מפסדינן להו לזוזי דיהיב, אבל לכל מילי, קנה בכסף ושטר בלא חזקה, וכן פי' רב האי].
ושמואל אמר מעות יש לו. לכאורה משמע שמכרה באחריות, מדקאמר שמואל מעות יש לו. ול"נ, מדקאמר שמואל עלה דההיא הכיר בה שאינה שלו אפי' מעות אין לו, ואי במוכר באחריות מיירי, אמאי קאמר דמעות אין לו, אלא ש"מ שמכרה שלא באחריות. וא"כ קשה אמאי קאמר דיש לו מעות, הא (אי') איהו אמר לעיל דעביד אניש דזבין ארעא ליומיה ולא אמרי' אחריות טעות סופר הוא. וי"ל, דלא(ו) דמי, דלעיל מיירי בבעל חוב שהמכר הויא מכר עד שעת הטריפה, והילכך אין לו מעות אם לא מכרה באחריות, אבל הכא מיירי בגזלן ונגזל, שאין המכר מכר, ומ"ה אמר יש לו מעות, דאפי' בזיביני אמרינן דאחריות טעות סופר הוא גבי לוקח מגזלן.
לא בבעל חוב. פי', דוקא בלוקח [מגזלן] אמרי' דאי שקיל לוקח שבחא מחזי כרבית, כיון שאין המכר מכר מחזי כרבית משום דהוו ליה מעות של לוקח מלוה גבי מוכר, ואי הוה שקיל הלוקח שבחא מיחזי כרבית, אבל הלוקח מבעל חוב, שלעולם הוי המכר קיים עד שעת טריפת הבעל חוב, וא"כ השתא דשקיל הלוקח מן המוכר, אינו כי אם כחוזר ומוכרה לו.
תוס'. שבח אין פירי לא. מיירי במחוברין ולא צריכי לארעא, דאי בתלושין לגמרי לזה לא צריך ראייה, ובמחוברין דצריכי לארעא הנהו נוטל כדמוכח פרק נערה [כתובות נ' ע"ב] הב ליה תמרי דעל בודיא וכו'.
מדרישא בגוזל ונגזל. מרישא היה יכול לדקדק תחלה, אלא אורחיה דתלמודא הוא להביא תחלה ראיה שיש לדחות.
ומדרישא בגוזל ונגזל. וה"ה דהוה מצי למפרך מרישא, דבגזל אין מוציאין לאכילת פירות, אלא פריך הא ואח"כ פריך מינה.
<h2>דף טו.</h2>
כגון שנטלה מסיקין. ע"כ האי נטלוה דנגזל, שלא נטלו אלא שדה זו, דאי נטלו כל שדותיו, א"כ הוי מכת מדינה ופטור.
אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי. וא"ת, מאי שנא דלא נקיט הכא ושעבוד, כמו לעיל [י"ד ע"א], ולעיל לא נקט פירות כמו הכא. וי"ל, דלעיל מיירי בב"ח ולכך לא נקט פירי, דב"ח לית ליה פירי, אבל שעבוד צריך לכתוב בשטר, דאל"כ לא יהא חייב, דעביד אניש דזבין ארעא ליומיה, אבל הכא מיירי בחששא דגזלן, ולכך נקט פירי, אבל משעבוד אין צריך, דשעבוד הוי מן הקרן, והקרן הוא נוטל לעולם אעפ"י שלא קבל עליו, כיון דאין המכר מכר, כדפרישית לעיל.
בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כותב לו וכו'. קשה למורי הה"ר פרץ נר' דאמאי צריך להביא ראייה שגובה, פשיטא דגובה את השבח, דהא כשגובה את השבח היינו דוקא כשמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, וא"כ פשיטא דגובה. ותירץ מורי הה"ר (פשיטא) [פרץ] דשפיר צריך להביא ראייה דגובה, דסד"א כיון דהמכר מכר עד שעת הטריפה, א"כ כי אשבח ברשות לוקח אשבח, שהרי עדיין היה שלו, וא"כ אמאי אית לן למימר דב["ח] גובה, הא אין לו לב"ח שעבוד כלל כיון דהלוקח יהא נפסד, ומ"ה צריך לומר תדע, פי', משום הכי שקיל ב"ח את השבח דלא מפסיד לוקח מידי, ותדע שכך כותב לו וכו'.
אלא אינון ועמליהון ושבחיהון. אית דאמרי דמיירי בב"ח ואית דאמרי דמיירי בנגזל, אבל לעולם ב"ח אינו גובה את השבח, וי"ל, דא"כ הוה ליה למימר ופיריהן אלא ש"מ דמיירי בבעל חוב.
אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי וכו'. וה"ה דהוה מצי למפרך ליה ממכר דלא כתיב בה אחריות, אלא פריך ממתנה דפסיקא ליה.
אין אמר ליה אין יפה ויפה כו'. פי', דוקא במכר הוא דאמרי' בעל חוב גובה את השבח, משום דהלוקח אינו נפסד כלום במה שב"ח גובה השבח דהא חוזר על המוכר, אבל במתנה שהמקבל אינו חוזר על הנותן א"כ הקרקע ודאי יטול הבעל חוב, משום דיכול לומר לו לא היה לנותן כלום בקרקע זה ליתנו לך, ששעבוד[י] עליו, אבל השבח יכול המקבל לומר לו אנא לא אפסדתך ולא מידי, דאנא הוא דאשבחי ליה. ומן היורשין היה מסופק ר"י אם בעל חוב גובה את השבח מנייהו דשמא (דשמואל) דכיון דלא י"מ נינהו, כמתנה דמיין, או שמא בן כרעא דאבוה וא"כ יטול השבח. ולכאורה משמע בפרק המקבל [ק"ד ע"א] דלא שקיל שבח מן היורשין, דקאמר יורשין אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח כו', אלמא משמע שא"ה שהשביחו לא היה נוטל. וליכא למימר דמיירי דלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא, דא"כ ה"ק ובעל חוב אומר אביכן השביח ואשקול יתיה, כיון דלא מסיק ביה שיעור ארעא אפי' [אומר] אביכם השביח אינו גובה כיון דלא מסיק וכו', אלא ש"מ דמיירי דמסיק ביה שיעור ארעא. ומיהו משמע דבעל חוב גובה את השבח מן היורשים מדקאמ' במסכת בכורות פרק יש בכור [נ"ב ע"א] האשה בכתובתה אינה גובה את השבח, ופריך והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומשני מקולי כתובה שנו כאן, ובתר הכי אמ' האשה והבנות לא גביין שבח, וקאמ' בגמ' טעמא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי, והתם ע"כ מיירי מן היורשין, דאין לומר דמיירי מן הלקוחות דא"כ מאי איריא שבח דאינן גובין, אפי' קרן נמי אינן גובין, דהא תנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, אלא ש"מ דמיירי מן היורשין, וא"ה קאמר דתנאי כתובה ככתובה דמי דלא נטלי שבח, הא הית' דבעל חוב גובה השבח, אלמא דב"ח מן היורשין אית ליה שעור ארעא, וק' מההיא דלקמן למ"ש דלא שקל. איכא לאוקומה דאבוהון עבדא אפותיקי לב"ח, וא"כ מיחייב היתה על ב"ח, והשתא הוו תבעי היתומין מדין יורד לנכסי חבירו שלא ברשות.
וכשהוא גובה את הקרן מנכסים משועבדים. וא"ת, והא איכא לקוחות אחרי' מדגבי מנייהו, וא"כ היכי טריף ב"ח מיניה לימא ליה לוקח לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו, י"ל, דהמוכר עשאו אפותיקי לב"ח, וא"כ לא מצי לוקח למימר הנחתי לך מקום לגבות הימנו.
והונא חברין מוקים לה במילא אחרי בלוקח מגזלן. פי', אבל לוקח מב"ח לית שבחא. וא"ת, ומאי שנא. וי"ל, דשנא ושנא, דדוקא לוקח מגזלן אית ליה שבחא משום דמשעה שגזלה לא היתה כלל ברשותו, וא"כ כי אשבח ברשותא דנגזל אשבח, אבל לקח דבעל חוב אין לב"ח כלום עד שעת טריפה, וא"כ כי אשבח לאו ברשותא של ב"ח אשבח. וא"ת, והיכי שקיל לוקח שבחא מן הגזלן הא אמרינן לעיל דמחזי כרבית. י"ל, דמיירי דיש לו קרקע אי נמי בשקנו מידו דבכי האי גוונא שקיל לב"ח לד"ה.
<h2>דף טו:</h2>
תוס'. כאן בשבח המגיע לכתפים. פ"ה כגון תבואה שגדלה כל צרכה, ושאין מגיע לכתפים היינו דצריכי לארעא. וא"כ הא דמגבי שמואל אפי' במידי דלא צריך לארעא. וק' דפרק נערה [כתובות נ' ע"ב] מוכח דלא גבי אלא מה דצריך, גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיה וכו'. מיהו מצינן לפרש דדבר מגיע לכתפים קורא דבר שסופו ליתלש, כגון פגין או בוסר דצריכי לארעא. ור"ת ז"ל מפרש דדבר הבא על ידי טורח קורא מגיע לכתפים, ושאינו מגיע לכתפים היינו דבר הבא מאליו, וכן מוכח בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו'.
בדלא מסיק שיעור ארעא ושבחא. וא"ת, כיון דלא מסיק ביה וכו', היכי שקיל ב"ח את השבח כנגד ההוצאה, היה לנו לומר דלא יטול ב"ח אלא בשוויו ממש. וי"ל, דלפי המסקנא ניחא שפיר דמוקי בשעשאו אפותיקי, וא"כ הוה ליה הלוקח כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח.
הכא במאי עסקי' דשוייה ניהליה אפותיקי. וא"ת אמאי לא פריך נמי כיון דלא מסיק ביה נמי כו' א"כ היכן הוא שקיל השבח כנגד ההוצאה, היה לנו לומר דלא יטול את השבח אלא בשיוויו ממש. ונראה לומר, דבכל זה בכלל הניחא כו', פי', אתה אמרת דב"ח גובה את השבח בדמי הוצאה ולא יהיב ליה כל שיוויו, וגם אמרת (שא"ה) [שמה] שנותן לו אינו נותן לו בעל חוב אלא הדמים ולא הקרקע, דהכי פריך, הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח [לא] מצי מסלק ליה לב"ח שפיר, וא"כ הקרקע קנויה לו (ללוקח) [לבע"ח] מכל וכל, ואפי' בלא שויה ליה אפותיקי כמאן דשויה אפותיקי דמי, והשתא ניחא שפיר דנוטל את השבח בדמי היציאה, ולא יוכל הלוקח למוכרו כל שיוויו, משום דקרקע קנויה לו לב"ח כמו אי שוויה אפותיקי כדפי', א"כ הלוקח הוי כמו יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, דאינו נוטל אלא הוצאת שיעור שבח, אא"א אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה לב"ח, וא"כ אין הקרקע קנויה לב"ח, וא"כ לימא ליה אלו הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולא ארעא, השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא שיעור שבחאי, [פי'], כל השבח בשיוויו ממש, ומשני, הכא במאי עסקינן דשוויה ניהליה אפותיקי, וא"כ הוה ליה לוקח כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כדפי'.
הכיר בה שאינה שלו ולקחה וכו'. וקשה, דהכא משמע דשבח דגזלה דנגזל הוי, ואמרי' בבבא קמא [צ"ו ע"א] דשבח גזלה דגזלן הוי, וא"כ אמאי שקיל יתיה נגזל [מלוקח] הלא דגזלן הוי. וי"ל, דהתם מיירי במטלטלין ומשום תקנת השבים, דאי אמרת דהשבח לא יהיה שלו לא יחזירם, ויכול הוא להצניעם, והכא מיירי בקרקע דלא שייך בהו תקנת השבים, דאינו יכול להצניעם ולכן אמרינן דנגזל הוי.
פסק. ואחריות טעות סופר הוא. פי', אפי' לא יהא כתוב אחריות, יהא המכר באחריות. והא דאמרינן בעלמא [ב"ב מ"ג ע"א] המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, מיירי, דפי' לו בהדיא שלא באחריות אני מוסר לך.
דמית לוקח. פ"ה לאחר שלקחה הגזלן מן הנגזל. ול"נ, דכיון שהיה לוקח חי בההוא שעתא שלקחה הגזלן, א"כ מיד נתקיים מקחו של לוקח מגזלן, ומשום דמית אחרי כן אינו דין שיתבטל, ויהא מוריש הזכות לבניו. לכ"נ דמית לוקח ואח"כ לקחה הגזלן, והשתא לא נתקיים המקח בידו בחייו.
<h2>דף טז.</h2>
דמית גזלן. וא"ת [בשלמא] לפ"ה ניחא דמית גזלן לאחר שלקחה מן הנגזל, אבל לפי' ר"ת קשה. לכ"נ דדומיא דרישא תצטרך לפרש סיפא, כגון דהגזלן הוא חולה ונטוי למות. למ"ד ניחא ליה דלא ליקריוה גזלנא הא מית. פי' ואינו חושש מזה שיודע שאין לו המלטה, כיון דנטוי למות, ולא נתקיים המקח בידו, כיון דלא לקחה להעמידה גביה.
להכי טרח קמיה דליקו בהימנותיה וכו'. מדנקט סתם דתלמוד' הכי ש"מ דהלכתא הכי. ועוד דרב אשי גדול בחכמה ובמנין יתר ממר זוטרא.
[במאי קנה האי שטרא חספא וכו'. וא"ת הרי קנה בכסף, דקרקע נקנית בכסף. י"ל, דבשעה שנתן המעות לא היה השדה שלו, נמצא דעד השתא הוא מלוה גביה, וכמו שהאשה אינה מתקדשת במלוה, כמו כן אין קרקע נקנית במלוה. וא"ת מ"מ איפשר דקנה ע"י רפיק ביה פורתא. י"ל דמ"מ משמע דמיד קני לוקח ע"י מה מכר לו ראשון לשני].
תהא במאמינו. פי', שאמר לו לוקח למוכר אני סומך עליך שתשפינה בידי משמע הא לא אמ' ליה [הכי לא, ולא נראה] דא"כ היינו דפריך בסמוך ממה שתעלה במצודתי, לישני דמיירי שלא פי' לו כן. לכן נראה דאיירי אפי' בשלא אמר לו כלום, וה"פ תהא במאמינו, המוכר יודע שהוא במאמינו שישפה אותה ובההיא הנאה דקא סמיך עליה גמר ומקנה, והקנין דהמוכר עושה כשהוא לוקח מהנגזל היינו בשביל הלוקח, ובהאי ענין דקנין קני לוקח.
מה שאירש מאבא מכור לך. ממה שתעלה במצודתי היום מכור לך פריך, אבל לא פריך ממה שאירש מאבא מכור לך, דהא ליכא שום קנין בשעה שבא לידו, וירושה ממילא הויה כדקאמרינן לעיל. וא"ת, מאי פריך לישני ליה דאתיא כרבנן דאמ' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דרב כר"מ ס"ל. וי"ל ולא בעי לאוקומא דלא כהלכתא. ועוד אמר הה"ר פרץ שיחיה דלא מצי לשנויי הכי דטעמא דרב משום דאין אדם מקנה דבר שלא וכו', דא"כ לעיל דפריך מאי טעמא, לישני ליה דטעמא דרב הוי משום דאדם מקנה, אלא ודאי טעמא לאו משום דאדם מקנה דע"כ לא קאמר ר"מ דאדם מקנה דשב"ל אלא דאמר לה המוכר הריני מקנה לך קנין זה מעכשיו לכשיהא שלי, כדאמ' לקמן דר' לכשאקחנה כו', אבל לעיל גבי גזלן לא פי' לו משום דבר המכירה, ובההיא שעתא לא היתה שלו, דעדין לא לקחה, ואפי' הכי סבר שפי', וא"כ הוי טעמא (שפיר) משום דמכר לו כל זכות שתבא לידו, ולא הוי טעמא משום (דאין) [ד]אדם מקנה דשב"ל. ומיהו בשערים דרב האיי גאון ז"ל [ספר המקח והממכר שער כ"ט] פי', דטעמא הוי משום דרב ס"ל כר"מ וא"ה אין הלכה כותיה. ולהך פי' קשה דרב לא אתיא כר' מאיר, דא"כ לישני ליה הא כר' והא כרבנן, וא"כ הלכה כרב דהא ליכא דפליג עליה.
ל"א מה שאירש מאבא וכו'. וא"ת ולישני ברייתא כרבנן ורב כר"מ, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וי"ל, דמ"מ קשיא לדידן דסבירא לן כרבנן בכולה סוגייא. אע"ג דפסק בשע' רב האיי דאין הלכה כרב בהך דשמעתי', משום דאזיל כמ"ד אמ"ק דשב"ל, ואנן לא קיימא לן הכי. מ"מ נראה דהלכתא כרב, וגם ר"ח פוסק כן, מההיא דאיזהו נשך [ע"ב ע"ב]. ועוד לא שייכי האי מילתא לאדם מקנה כלל, דהא לא אמר ליה לכשאקחנה קנויה לך, ואין הטעם אלא משום דסמיך עלה.
גליון. זו אינה צריכה לפנים. ר"ל משום דקושיה גדולה היא צריך לגלותה לכל, שמא ימצאו תירוץ ואין טוב להצניעה לפנים.
<h2>דף טז:</h2>
אבל בשדה זו מי יימר דמיזבין ליה ניהליה. והק' מורי הה"ר פרץ שיחיה והא לעיל [ע"א] גבי גזלן אמר דקני לוקח, ואמאי קני, מי יימר דמזבן ליה הנגזל. ותי', דלא דמי, דהתם השדה כבר הוי ביד הגזלן, וא"כ משום הא סמכא דעתיה דלוקח דקני, אבל הכא דהשדה ביד בעליה, משום הא לא סמכא דעתיה דלוקח, דמי יכריחנו למוכרו.
מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה. פי', דסבר כר"מ דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וקשה, דמנא לן דטעמיה דרב הוי משום דסבר כר"מ, דילמא דטעמא הוי כרבנן משום דניחא ליה לאוקמה בהימנותיה, ומשום הכי קאמר ר"מ דקני ליה כדקאמר לעיל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מעכשיו. י"ל, דאי הוי טעמא דרב משום דליקום בהימנותי' לא היתה קנויה לו עד שיקחנה.
והא אשה כשדה זו דמיא. וא"ת, לעיל דפריך דכמאן אמרה לשמעתי' כר' מאיר, דלא מצי לאוקומ' כרבנן, משום דסברי אין אדם מקנה דשב"ל, ואפי' בשדה סתם, ומאי פריך, לישני דלעולם סבר לה כרבנן, דע"כ לא קאמרי רבנן התם דאין אדם מקנה דשב"ל אלא בשדה זו, אבל בשדה סתם מודו רבנן דמקנה, כדמשמע הכא דלא פליגי אלא בשדה זו, אבל בשדה סתם מודו. וי"ל, דלמאי דפ"ה ניחא דפי', והא אשה כשדה זו דמיא, שיש באילו שהם כשדה זו, כמו לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך, דהיינו אינן בידו, דמי יימר דימותו, וגם יש מאלו שהם כשדה סתם, כגון לאחר שאתגייר, וא"ה פריך שפיר דכמאן אמרה לשמעתי' כר"מ, דכרבנן לא מצי לאוקומה כדפי'.
כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. דליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה דהא מקויים. וליכא למימר שמא הלוה קיימו, ולא נעשית המלוה, דלוה לא מקיים שטרא כדאמרי' לקמן [כ' ע"ב].
אימור אישתמוטי אישתמוט. וקשה למורי הה"ר פרץ שיחיה, היכי קאמר לעיל גבי שטר חלטאת' אבעי ליה למקרעיה שטרא, אימור אישתמוטי אישתמוט כדקאמר הכא. [ותירץ] דלא אמרינן כן אלא היכא שהמלוה עשה לו טובה, שהלוה פורע לו קודם שיתבע לו שטרו שהלוה לו מעותיו אישתמוטי אישתמיט ואמר השתא ליתי גבאי, אבל לעיל מיירי בשטרי חלטאתא שהלוה זילזל בנכסים, א"כ הלוה לא יפרע אלא א"כ יוציא המלוה השאר מתחת ידו, ומ"ה קאמר אם איתא דפרע אבעי ליה למקרעיה שטריה, דהא אין השטר המלוה ביד (הלוה) [המלוה] אי איתא דפרעיה.
אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון. מדלא קאמר לקנונייא, משמע דאפי' היכא דשייך למיחש לקינוניא דהיינו בשחייב מודה, אפי' הכי לא חיישינן לקנוניא. ותימא דלעיל [י"ג ע"ב] מוקי ר' יוחנן למתני' דמצא שטר חוב כשחייב מודה אלמא חייש לפרעון ולקנוניא. וי"ל, דהתם מיירי דיש בו אחריות נכסים, והכא מיירי דלית ביה אחריות, דהשתא ליכא למיחש לקנונייא.
משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל. וא"ת, מאי פריך, אה"נ, דהא אמרינן לקמן [י"ז ע"א] כיון דהוחזק כפרן חדא זמנא תו לא מהימן, כיון דאתרע ליה שטרא. י"ל דלא דמי, דלקמן לא איתרע שטרא, אבל הכא כיון דאיתרע ליה השטר, יש לנו לומר דאי הוה קמן הוה מייתי עדים שפרע.
<h2>דף יז.</h2>
[ותלמיד הר"פ תירץ, דהתם מיירי בדברים שאינו מחוסר גוביינא, כגון קרקעות וכיוצא בהם, דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה, ומשום הכי מיד שאמרו בקרקעות חייב אתה ליתן לו הוי כאלו הגיעו לידו, אבל הכא מיירי במטלטלין דמחסרי גוביינא, ומשום הכי לא הוי גמר דין].
והעדים מעידים שלא פרע. וא"ת, והאיך הם יכולין להעיד כך, וכי הם אצלינו. ופ"ה דהכ"פ והעדים מעידים שלא פרע שתבע בפנינו ולא הודה לו. ול"נ, דמ"מ היאך מעידים כך, שמא פרען אחרי כן, וא"כ שמא הוא אומר אמת, ואמאי הוחזק כפרן. לכ"נ לרבינו יהודה מפריש דה"פ והעדים מעידין שלא פרעו שאומר לו היאך אתה אומר שפרעת, והוא אומר ביום פלוני, והם אומרים לו הוחזקת כפרן והלא באותו יום שאתה אומר שפרעת עמנו היתה במקום פלוני.
הוחזקת כפרן לאותה איצטלא. וא"ת, תיפוק ליה בלא הוחזק נמי הוי טוען אחר מעשה ב"ד ולא אמר כלום. י"ל, דהיינו דוקא מעין דכתובה כמו מנה מאתיים, אבל תוספת לא, ואיצטלא היינו תוספת. ועי"ל דוקא ב"ח אבל ערב מצי טעין.
תיפוק לי דהוה ליה מוקדם וכו'. וא"ת לשני ליה דס"ל כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו. וי"ל, דלא שייך עבז"ל אלא דוקא שנחתמו באותה מלוה, אבל היכא שלא נחתמו על אותה מלוה לא אמר הכי. רב כהנא אמר כשחייב מודה. וא"ת ליחוש לקנוניא. י"ל, דלקנוניא בת יומא לא חיישינן.
מהו דתימא האי שטרא מיפרע פרעוה קמ"ל מלוה גופיה מידק דייק ולא שביק. וא"ת כיון דחייב מודה, מאי איריא דכתוב בו הנפק, אפי' לא כתוב בו הנפק נמי, [כיון] דחייב מודה. וי"ל, דנקיט' לרבותא, דאע"ג דכתיב ביה הנפק מ"מ דוקא משום שכתו', (אמרו) בו ביום, אבל אי לאו הכי, אע"ג שחייב מודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא ולפרעון, אבל לקנונייא בת יומא לא [חיישינן]. וזה דוחק הוא, דמשמע דהוי חדוש דכתוב בו הנפק. לכ"נ לרבינו יהודה דלא מבעיא קאמר, לא מבעיא היכא דלא כתוב ביה הנפק, דפשיטא דלא אמרי' מיפרע פרעוה, דהא אמרי' דלא פרע דאיכא תרי ספוקי לומר האי חששא, חדא דשמא לא לוה כיון דאין כתוב בו הנפק, והשתא מצי' שפיר להלוות באותו שטר, ואפי' אמר דלוה בו, שמא אומר אמת דלא פרעו, א"כ פשיטא דלא פרעי'. אלא אפי' כתוב בו הנפק, דהשתא ליכא אלא חדא סיפוקא, האי חששא דשמא מיפרע פרעוה, אבל לא לוה ליכא למיחש דהא ודאי לוה, מדכ' בו הנפק, וא"כ סלקא דעתי' אמינא דחיישי' דילמא מפרע פרעוה, כדקאמ' תלמודא, קמ"ל דאפי' הכי לא חיישי' דמלוה גופיה מידק דייק.
<h2>דף יז:</h2>
הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. פי', בין במנה בין במאתים בין במזון האשה והבנות, בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין, בין נקיט' כתובה בין לא נקיט' כתובה, אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן. והא דתני ר' יוחנן פרק אלמנה נזונית [כתובות צ"ו ע"א] יתומים אומרים נתננו ואלמנה אומרת לא נטלתי על מי להביא ראייה, התם במזונות שעברו איירי, אבל במזון העתיד לבא על היתומים להביא ראייה, דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וא"ת אם כן אין לדבר סוף, דלעולם תחזור ותטרוף ב' פעמים או ג', והבעל לא יוכל לומר פרעתי דהא לא אמר כלום. וי"ל, דסבירא ליה לר' יוחנן דכותבין שטר שובר, והכי נמי אמרינן במסכת כתובות [ט"ז ע"ב]. וא"ת, לר' יוחנן דאמר פרק אלמנה נזונית גבי מזונות, היתומים [אומרים] נתננו, והיא אומרת לא נטלתי, ובעיא היא התם אם היתומים נאמנים, מאי בעי, פשיטא, דאין היתומים נאמנים, דהא מעשה ב"ד הוא. וי"ל, דהתם מיירי במזונות שעברו ולכך מצו יתומים למימר פרענו.
לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. דס"ד דמיירי במקום שכותבין כתובה, ולכך גובה כתובה, משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וא"ת, למה לי גט, בלא גט נמי גובה, דלא אמר כלום. וי"ל, דמ"מ צריכא גט כדי להראות שגירשה, ולאו דוקא גט, אלא ר"ל עידי גט, דעידי גט מיהא צריכא, דאי ליכא עידי גט מהימן לומר פרעתיך מגו דאי בעי אמר לא גרשתיך. וא"ת, אין זה מגו, משום דלא ניחא ליה למימר הכי, דא"כ מחייב בשאר וכסות. י"ל, דאפי' טעין לא גרשתיך לא מחייב בשאר וכסות, דכיון דהיא מודה שגרשה, פוטרתו משאר כסות ועונה, משום דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור [אף] מדמי שעורים [ב"ק ל"ה ע"ב]. וא"ת, אי הוה טעין לא מהימן, דאדרבא האשה שאמרה גרשתני נאמנת [יבמות קט"ז ע"א], דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה. וי"ל, דהני מילי כי לא תובעת כתובתה, אבל אי תובעת כתובתה אינה נאמנת. דכי האי גוונא אמרינן [שם קי"ז ע"א] האשה שאמרה מת בעלי נאמנת, מת בעלי ותנו לי את כתובתי אינה נאמנת.
אלמנה מן הארוסין במאי גבייא. בעידי מיתה, ליטעון ולימא פרעתי. וא"ת, מאי קפריך, והא אמרינן דאיהו מודה דאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין כתובה גובה כתובתה, משום דלא אפשר, ואלמנה מן האירוסין הוי כמקום שאין כותבין כתובה. י"ל, דמ"מ מדמה אלמנה מן האירוסין לאלמנה מן הנשואין במקום שכותבין, וה"ק, דע"כ צ"ל דאלמנה מן הנשואין אפי' במקום שכותבין דגובה כתובתה, דאי ס"ד דלא גביא, דהטוען אחר מעשה ב"ד טענתו טענה, א"כ היה לנו לתקן לכתוב כתובה מן האירוסין, ולא תגבה אלמנה מן האירוסין בלא כתובה, כי היכי דלא תהוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא, היינו אלמנה מן האירוסין דגריעא טפי, דאינה אשתו כ"כ.
<h2>דף יח.</h2>
הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה. וא"ת, מנלן דדייקינן הכי, דלמא דייקי' הא אם נתנם נותנין, דכיון שאינו אלא לראייה בעלמא אין לחוש, אבל אמר תנו אין נותנין, דשמא מאחר נפל. וי"ל, דדייקי' מלשון מתני' דקאמ' ונמלך שלא ליתן, ולא נקט ולא נתנם, משמע שחזר בו ואינו חפץ לגרשה עוד, הא אם היה רוצה מגרשה בגט זה, ולא חיישינן שמא גט זה [הוא] גט אחר. וא"ת מנא לן דדייקי' אפי' לזמן מרובה, דלמא דייקי' הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר. י"ל, ד[י]וקא משמע דאתא לאשמועינן רבותא ולאלתר אין רבותא, ואין שום חדוש, ור' זירא דרשי ליה לקמן משום דמשמע ליה הא דתני ונמלך, אורחא דמילתא קתני, דלפי שנמלך לא ניתנו.
<h2>דף יח:</h2>
נפק דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. פי', דבסתמא מיירי דנפל לב"ד דהיינו שיירות מצויות. וא"ת, והיכי פשיט אסורא מממונא. י"ל, דמעשה ב"ד משמע סתמא בין אסורא בין ממונא, דקאמר התם [לקמן כ' ע"א] שטרי חליצה ומאונין, משמע דמעשה ב"ד מיירי באסורא. וא"ת, שאני מעשה ב"ד דמקויים, ואין לחוש לנמלך, שהרי הוא מקויים, אבל האי דאישתכח בי דינא דרב הונא לא הוה מקויים. ותי' בקו', דרב הונא הוה בב"ד והשליח בא לב"ד כדי לקיימו, וכתוב בו הנפק ונפל, והשליח תובעו, ואין לחוש לנמלך שהרי הוא מקויים. ול"נ, דבעל לא מקיים, והשליח הוא בשביל הבעל, כדאמר' [כ' ע"ב] מאן מקיים שטרא [מלוה הכי נמי מאן מקיים גט] אשה ולא בעל. לכנ"ל, דגבי ההוא דאשתכח בבי דינא דרב הונא מועיל אינו מקויים כמקויים, דליכא למימר דנמלך, שהרי השליח אומר דממנו נפל, ורוצה ליתנו לאשה, וליכא למימר שמא הבעל ביטלו, דאינו יכול לבטל אלא בפני שליח. וא"ת, [נימא] דכל מעשה ב"ד ר"ל לאלתר. י"ל, דכל מעשה ב"ד, ר"ל, בין איסורא בין ממונא, וגבי ממונא פשיטא דאפי' לזמן מרובה, א"כ לענין איסורא ר"ל אפי' לזמן מרובה. וא"ת, אדמתרץ כאן שהשיירות מצוייות כאן שאין השיירות מצוייות, לשני, אידי ואידי שהשיירות מצוייות כאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו. י"ל, דניחא ליה לשנויי הכי דמינה שמעינן תרתי, שהוחזקו ושיירות מצוייות, דמעובדא דרבה בר רב הונא שהיה קודם ידעינן שהשיירות מצוייות אינו מועיל אלא א"כ הוחזקו, ומ"מ מועיל הוחזקו אפי' במקום שאין השיירות מצוייות, אלא מדמתרץ בתר הכי בעובדא דרבה בר רב הונא גבי מתני' דנמלך עליהן שלא ליתנן, כאן במקום שהוחזקו, ולא שאני כאן (כאן) [במקום] שהוחזקו וכאן במקום שלא הוחזקו, כמו שתי' גבי ההיא עובדא דרבא בר רב הונא, שמעי' דהוחזקו בלא שיירות מצוייות אינו מועיל. [וא"ת ואכתי קשה אמאי נותנים ניחוש שמא כתב ליתן בניסן כדפרישית לקמן אברייתא [י"ט ע"א]. וי"ל, דמשמע ליה הא אמר תנו כגון שבא עכשיו לגרש בגט זה, לכך אין לחוש לזה, דכל גיטין שלא הגיעו ליד האשה ביום הכתיבה, יש להם קול, כגיטין הבאים לכאן ממדה"י, ומסקי לקוחות אדעתייהו לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך, אבל בברייתא לקמן משמע דבשביל שב"ד מאמינים לו בהא שמודה, מחזירים לה, ולכך טעי לקוחות ולא יאמרו אייתי ראיה].
כגון דאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. פ"ה דאמ' וזהו אותו יב"ש שחתמ' בו, ופריך א"ה מאי למימרא, מהו דתימא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. פי', ואלו העדים אינן מכירין חתימ'. וק', דא"כ הוה ליה למינקט תלמודא וחתימ' כחתימתן. ועוד, דא"כ לא ימצא קיום שטר לעולם. ועוד, הוה ליה למינקט וזהו. לכנ"ל, כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו, פי', אבל אין אנו יודעים אם זהו יוסף בן שמעון. וא"ת, פשיטא דאיכא למיחש ליב"ש אחר. י"ל, משום דכיון דהעדים מעידים שמעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש, א"כ זה יב"ש יודע הבירור אם זה גיטו אם לאו, ואם הוא משקר הוא משקר במזיד, ובהא אינו חשוד, דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל היכא דאין עדים מעידים כך, אז ודאי איכא למיחש דשמא העדים של שני יב"ש, וטועה שזהו שלו, ולהכי פריך אי הכי מאי למימרא, פשיטא דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים, ומשני דילמא וכו' שמא שעדים אחרים ששמן הכי חתמו דאידך יב"ש, וזהו אותו גט, אבל הוא טועה שסובר שהוא שלו ולכתחלה אינו חשוד, קמ"ל דלשני בני אדם ששמותיהן שוין שמגרשין נשותיהם איכא למיחש, אבל עדים ששמותיהם שוין ליכא למיחש.
דאמרי נקב יש בצד אות פלונית. דוקא בצד אות פלונית מועיל לדברי הכל, אפי' אית ליה סימנין דרבנן, ובסיפא נקט תלמודא ארוך וגוץ אינו מועיל, אפי' אית ליה סימן מובהק דאורייתא.
ומספקא לי' אי סמנין דאורייתא או רבנן. אבל לא רצה לפשוט, משום דלא אמר שיהא סימן מובהק, דאי נמי מספקא לא אמר הכי.
<h2>דף יט.</h2>
מהיום ולאחר מיתה. פ"ה מהיום גופא ופירא לאחר מיתה, ול"נ, דהא אמרינן בסמוך שהוא כמתנת ש"מ מכל וכל, וש"מ אינו קונה כלל עד לאחר מיתה. ומיהו פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] גבי כותב כל נכסיו לבניו, ר"ל מהיום גופא ופירא לאחר מיתה, ומ"מ לא קשיא ליה להכא, דבהרבה מקומות יש בהן כה"ג, בתרי פי' ולשונותיהן שוין.
<h2>דף יט:</h2>
וכי מפיק ליה כל דקדים זכי'. פי', והיינו שלא כדין. וא"ת לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, הא (היורשין) [הראשון] זכה שפי' בדין דהא עבז"ל. י"ל, דהאי שנוייא דשני לית ליה לאביי. ועוד אומר מורי הה"ר פרץ שיחיה דאתא שפיר כאביי, מיהו הא דאמ' אביי עבז"ל היינו דוקא כשחזר בו מכי מטא גיטא לידיה. וה"פ איכא למיחש (שמא) שיחזור קודם דמטא שטרא לידיה אע"ג דמטא לידיה אחרי כן.
האי כתבא לא יהבי ליה דדילמא יהבתי' את לאיניש אחרינא. [וא"ת, תיפוק לי' אפילו לא יהביה ליה לאיניש אחרינא] מ"מ, איכא חששא למיתן ליה להאי, דדילמא להכי הוא דאמ' שהוא שלו, משום דהוא חייב לב"ח או לכתובת אשה או למזונות מאותו זמן של שטר, ומ"ה אומר שכבר נתן ליה במתנה מקודם שעבוד, כדי שלא יטרפו ממנה. י"ל, לדפי' (רש"י) [ר"י] ז"ל ניחא, דפי' מהיום ולאחר מיתה, ר"ל מהיום [אי] לא יהיב' ליה לאיניש אחרינא, ליכא למיחש למיתב ליה, א"כ היה מחוייב לבעל חוב או לכתובת אשה או למזונות, דמ"מ שעבד לו כל נכסיו ויש לו יכולת בהן, והרי יש לו יכולת בזה המתנה לחזור בה, כיון שאינה נגמרת עד לאחר מיתה. וא"ת תירצת דיתיקאות, מתנות מיהא קשיא, דה"נ מיירי במתנות, ופ"ה דהא דאמ' הא אמ' תנו נותנ(ה)[ין] לא קאי אלא אדייתיקי ודוחק הוא דהא תני דייתיקאות ומתנות גבי הדדי ועלה קאמר הא אמר תנו נותנין, וא"כ קאי אתרוייהו. וי"ל, דלפי' ר"י ז"ל ניחא דפי' דאין המתנה נגמרת עד לאחר מיתה, וא"כ במתנה אי אימליך ויהבי' לאיניש אחרינא, א"נ יהבי' אחרי' ליה (י"א) לא זכי, דהא אין המתנה חלה כשחוזר בו קמי דמטא לידיה דהא חוזר בו.
וניפלוג בהדי. וא"ת, אמאי לא אמר נמי לעיל כדקאמ' מתני' בברי' דלאו בר מהדר הוא, אמאי לא קאמר ניפלוג כדקאמר הכא. ואומר מורי הה"ר פרץ שיחיה, דלעיל לא שייך למימר וניפלוג בהדיה, דהא מיירי בדידיה, ואי לאו דעביד נייח נפשיה לא היה נותן לו כלום, ומדמתרצה ליתן לו מתנה, ש"מ דעביד נייח נפשיה, והא דאימליך, משום דברים שהיו ביניהם, השתא קא מהדרו ביה מההוא דיהבה ליה, ורוצה ליתן לקמא, היינו משום שנזכר ממה שעשה לו, ועכשיו שהוא רוצה לגוזלה לו, אבל הכא מיירי בבריה שלא עשה לו שום טובה, וא"כ אין בדעתו ליתן לו כלום, וא"כ מה שהוא אומר דאבוה יהיב ניהליה היינו משום קנוניא שעושין שניהם כדי להוציא ממון.
<h2>דף כ.</h2>
ש"מ איתא לשמואל. והילכך מהמנינן ליה במיגו דאי בעי מחיל ליה. וא"ת, מ"מ איכא פסידה טפי ללקוחות על ידי השובר [מ]על ידי המחילה, דע"י השובר לקוחות גבו מן האשה כ"א דמי המקח שקבלה מהם, והיינו שעור טובת הנאה לבד, ועל ידי המחילה אית להן כל שוה הקרקע מן האשה. וי"ל, כדאמרי' במסכת (מכות) [כתובות (פ"ו ע"א)] האי מאן דדאין דינא דגרמי הוא חייב מה שחסרן, וכן מוכח התם גבי קריביה דרב נחמן. וא"ת, ניחוש דילמא זבינתי' לכתובתה בטובת הנאה במעמד שלשתן, במעמד הבעל והאשה והלוקח, והשתא אינה יכולה למחול, כדאמרי' פ"ק דגיטין [י"ג ע"א]. וי"ל, דלזה אין לחוש, כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, אינו קונה במעמד שלשתן דאין אדם מקנה דשב"ל והכתובה אינה בעין.
אמר אביי עבז"ל. וקשה, דהא אמר אביי [כתובות צ"ד ע"ב] כתב לזה ומסר לזה למי שמסר קנה, אלמא משמע דעידי מסירה כרתי אבל לא עידי חתימה. וי"ל, דהא דסבר לאביי דעידי חתימה כרתי, היינו דוקא כשהחתימה היתה ביום אחד, והמסירה היתה ביום ב', דהשתא מוכיח מתוך החתימה דהיא קדמה. והתם מיירי שהחתימה והמסירה היתה ביום אחד ומשום הכי קאמר דלזה שמסר קנה.
אגודה של שלשה שטרות. וא"ת, והא אמרי' לעיל [י"ג ע"א] לא יחזיר [ונ"ל מ"ד] ולמר כדאית ליה ומר כדאית ליה. וי"ל, שמצא השטרות מוטל באשפה וא"כ איכא רעותא. ומוכיח מדתני מצאו באשפה פסול, דהא לא הרגיש לשומרה, אבל הכא מיירי שמצאו בחפישה או בתכריך או באגודה דמוכח מילתא דטוב היה, וכשר. כיון דנתכון לשומרו יפה.
<h2>דף כ:</h2>
מאי מכריז מנין. פ"ה, דמכאן לא מצינן למשמע דמנין הוי סימן, דמיירי דעם המנין נותן סימנין שהם כרוכים. וא"ת, ולמ"ד מנין הוי סימן למה ליה [כרוכים] במנין [לבד] סגי. וי"ל, דהכריכה משוי ליה ודאי הינוח, דאי לאו הכריכה הוה ליה ספק הינוח. ול"נ להאי דפי' בקו' דמאי מכריז קאי אמ[ו]צא, א"כ הוה ליה למימר אלא שטרי מכריז, שהרי הוא מחליף שטתו. וכן נמי הוה ליה למיפרך אי הכי. לכ"נ, דהכי קאמר, משום מאי מכריז, פי' משום מנין שהוא מכריז מציאה מצאתי, והוא אומר. ופריך מאי אירייא תלת אפי' תרי נמי, כיון (דאיכא) [דאמרת] דאינו מכריז אלא מציאה. ומשני שטרי מכריז, ומ"ה בעי תלתא, דאי ליכא אלא תרי א"כ לא הוי (אלא) סימן ממנין, דהא מיעוט שטרי משמע תרי, והשתא ניחא דלא אמר' אלא, דלא מחליף שיטתו.
לא משהי איניש קיומי' בידי (סהדא) [ספרא]. וליכא למיחש דנפל מיניה [ד]שליח [המביאם] לאחר שנתקיימו, כדאמרי' ראשון שנתקיימו יחזיר לבעלים.
אם יש בהן סימפון יעשה מה שבסימפונות. וא"ת ומנלן דמיירי דיוצא מתחת ידי מלוה, דילמא דיוצא מתחת ידי לוה. י"ל דביד לוה קרי ליה שובר. ועוד דא"כ פשיטא דיעשה מה שבסימפונות.
שנמצא בין שטרות קרועין. פ"ה שנמצא שטר חוב בין שטרותיו קרועין, וא"כ פרוע הוא. ודוחק הוא, דנמצא קאי אשובר, דעלה קאי. לכ"נ דה"פ, שנמצא שובר בין שטרותיו, וא"כ חוב פרוע הוא, ואין צריך לו המלוה, דאי הוה צריך לו לא היה משליכו שם, אלא היה מניחו במקום המשתמר כדי ליטלו כשיהא צריך לו.
הכא נמי שנמצא בין שטרות קרועין. פ"ה, אחד מן השטרות. ול"נ להה"ר יוסף משייל דהא מוקי בפרק גט פשוט במשולשין בשטר, א"כ אמאי שניהן פרועין, לא היה לנו לומר אלא אותו [שנמצא דבשלמא] משולשין אי קאי אשובר ניחא, דהא אינן משולשין בשובר, אלא לפי' הקונטרס דקאי אשטר קשה, י"ל שנמצאו שני שטרות בין שטרותיו (פרועין) [קרועין].
שבועה שלא פקדנו אבא לחזור לך השטר. ושמא תאמר פרוע הוא, שבועה שלא אמר לנו שהוא פרוע, שבועה שלא אמר לנו ושבועה שלא מצינו [שובר], ובקו' לא פירש כן.
<h2>דף כא.</h2>
אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר. והא דאמרי' אין עליו עדים, אינו ר"ל אין עליו עדים כלל, דהא ודאי פסול, ואין מועיל שום שליש. אלא לפי שפי' לעיל יתקיים בחותמיו דשיילי לסהדא אי פרוע אי לא פרוע, וקאמ' השתא אי אין עדים שיאמרו לנו אי פרוע אי לאו, דמהימני' לוה לאחר שפירשה האי דיצא עליו עדים כשר, והיינו עידי קיום כדפי'.
אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר. וא"ת, למה לי משום דניהמני', תפוק ליה משום דאי בעי יהיב ליה ללוה, אי בעי קלתי'. י"ל, דאתחזק שלישו' בבי דינא, אלא מ"מ קאמר שפיר דהא הימיניה, משום דמתחלה כשמסרו לו המלוה לא ידע ליה שום אדם.
אלו מציאות. לאו דוקא אלו דתניי בלחוד, דה"ה לכל דבר שאין בו סימן, אלא דחשיב להו כי רוכלא, אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לאשמעינן דבכל חד מהנך איכא יאוש מדעת, אגב יוקריהו או אגב חשיבותייהו וכדאיתא בגמרא [ע"ב]. ולרבא לאשמעינ' מייתורא דבכל הני דמני ואזיל (לאו ממש מעותא) [או ממשמעותא] דחד מנייהו דיאוש שלא מדעת (לא) הוי [יאוש].
והא דמפליג בכריכות בין ר"ה לרה"י. ובשארא לא מפליג אפ' בגמרא בפלוגתא בסימן העשוי לידרס בס"ד [כ"ב ע"ב].
גמ'. אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. וא"ת והא הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש. י"ל דסתם תלמודא דפריך הכא סבר הוי יאוש.
הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן. וא"ת מנ"ל לר' יצחק לאוקומה למתני' במכנשתא דבי דרי לוקמא דבנפילה ואפילו טובא נמי. י"ל דר' יצחק סבר דיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש. וא"ת והתלמוד דקא בעי מאי קא בעי לוקמה דרך נפילה ואפילו טובא דהתלמוד סבר דהוי יאוש, י"ל דר' יצחק עצמו בעי בעיא דכמה, ולהאי תנא דסבר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
קב בשתי אמות. פי' בשתי אמות על שתי אמות, אבל אין ר"ל בשתי אמות על ד', דא"כ הוי לפי' ד' קבים בארעא קב בחצי אמ', היינו שמנה על שמנה.
<h2>דף כא:</h2>
בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר. תימא, [מה ענין זה למחלוקתם דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת, דהא זוטו של ים יאוש מדעת] הא (לא) ידע ליה. י"ל, דרבותא אתא לאשמיעינן, דכי האי גונא אפי' אביי [מודה] באינה מצויה, דמדאורייתא דהוי יאוש. ומיהו, גבי יש בו סימן, י"ל דהכי פי', ואע"ג דשמעי' דאיאש לבסוף כשנודע לו מיד אייאש, מהו דתימא אי (לא) הוה ידע ליה לא הוה מייאש, קמ"ל.
כיון דיקירי מידע ידעי אעגולי דבילא וככרות של נחתום הוה מצי לשנויי כדמשני לקמן, כיון (דמדעת) [דמידי] דמיכל הוא ממשמש בהו כר' יצחק, אלא אצטריך טעמא דיקירי משום אחרינא כגון גיזי צמר ואניצי פשתן.
ת"ש המוצא מעות. תימא כיון דאקשי ליה למתני', ושני' ליה כר' יצחק, אמאי איצטריך למיהדר ולמפרך מהכא, וע"ק ר' יצחק גופיה (מ"מ) [מ"ט אמרה] מלתי' טפי ממתני'. י"ל, דמשום דמהך טפי קשה דמשמע דעדין היה בבית הכנסת ובבית המדרש ולא ידע דנפל מיניה.
תאינה נמי מידע ידע וכו'. וא"ת, ומה בכך מכל מקום הוי(ה) שלו כי נתרא, ופירש הקונטרס כיון דנתרא מיאש מיניה משום שקצים ורמשים. ול"נ דמה (מייתי) [משני] הכא מזתים ומחרובים אסור משום דחזותו מוכיח עליו, מ"מ אייאש מנייהו משום שקצים ורמשים. לכנ"ל, דמידע ידיע דנתרא, ואייאש מיניה, משום עוברי דרכים שיקחוה. וא"ת, תיפוק לי דמותרת שיש לתלות בעוברי דרכים שנפלו מהם. וי"ל, דמיירי שנמצא תחת התאינה, וא"כ מוכח מילתא שנפלה מן התאנה, ומ"מ אייאש ליה מיניה משום עוברי דרכים שיקחוה כדפי'. וא"ת, עוברי דרכים לא יקחוה כיון דחזו לה תחת התאנה, ויש לתלות באילן. וי"ל דמשום הכי לא פרשי מיניה משום דכולי עלמא לא דיני גמירי. ואם תאמר, אי הכי זתים וחרובים נמי. ויש לומר, דבהא ודאי גמירי דחזותו מוכיח עליו.
תאנה עם נפילתה נימסת. ה"ג רש"י ז"ל (נימא) נימסת כשנופלת ואפקורי מפקר לה, ול"ג ולא ידיע. ול"נ דברוב ספרים גרסי' לה. לכן נראה תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע אם מן האילן הוא, ומיאש מינה.
<h2>דף כב.</h2>
[ירדן שנטל מזה ונתן לזה. פרש"י ז"ל שנטל הירדן עציו וקוריו, וה"ה לשאר נהרות ותנא על יד הירדן הוה יתיב. ול"נ דהא בפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"א] מקשי לר' אמי דאמ' התם דתנא ירדן וה"ה שאר נהרות, [ואקשי] ליתני נהר, ואסיקנא בקשיא, אלמא דכל היכא דתנן ירדן דווקא תנן. ובירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] פרשוה לענין קדושת הארץ, שהירדן הוא גבול ארץ ישראל דלפעמים הוא מתפשט לחו"ל ונותן לארץ, ופעמים נכנס לצד פנים ונוטל מארץ לחו"ל, מה שנתן נתן והרי הוא בקדושת הארץ, ואיידי דקתני בגנב וגזלן מה שנתן נתן ומה שנטל נטל, תנא נמי בברייתא ירדן מה שנטל נטל, והרי הוא כח"ל, שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן, כדכתיב [דברים ג'] הירדן וגבול, [נקט] למילתיה בהכי, ולאו משום דבחדא גוונא [מיתני]. ולפ"ז לא גרסי' בשלמא גזלן וירדן הא קא חזי ליה, אלא בשלמא גזלן לחוד].
שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו. ה"ג מפני שהבעלים מתיאשין מהן, טעמא דניתייאשו הבעלים, פי' דהיינו אבדה דודאי מייאש כגון שטיפת נהר שיש לה קול, ובודאי ידעו בה הבעלים ונתייאשו מיניה, הא סתמא כגון אבידה אחרת ולא ידעו הבעלים, ואע"ג (דלא) [דכי] ידעי מייאש, כגון דבר שאין בה סימן דומייא דשטיפת נהר, וק' לרבא, ומשני בשיכולין להציל, והיכי דמי כגון דבר שיש בו סימן ולא מייאש. ולא נהירא דכשיכולין להציל, מאי מפני שהבעלים מתייאשין מהן איכא, אדרבא אינן מתיאשין כלל כיון שיכולין להציל. וע"ק לפ"ה דפי' הא סתמא באבידה אחרת, מה ענין אבידה לשטיפת נהר. לכ"נ דהכי גרסי' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו טעמא נתייאשו הבעלים. פי', שידעו בתחלה בשטיפה ולא רדפו, א"כ ודאי נתיאשו, הא סתמא פי', ולא ידעו בתחי' שטיפה ולא בשעת מציאה, לא אמ' הרי אלו שלו דאע"ג דאי הוה ידע ליה בשעת מציאה הוה מייאש מינה, כיון דלא ידע בתחילת שטיפה ולא רדף, דאז משמע שפיר שאינו יכול להציל. ול"ד דהא לכאורה משמע שפיר דלא פריך אלא לרבא כמו שאר פירכי, ולפי' זה משמע דמצי פריך אפי' לאביי, דהא אביי מודה כיון דאינה מצויה אצל כל אדם דהוי יאוש. וע"ק, דקאמ' בסיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר, ומה מועיל רדיפה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינה שטבע בים. לכנ"ל דמיירי בנהר דמיתקיל כמו נהר בירן, כדאמ' לקמן [כ"ד ע"ב] שיש בה מכשולות הרבה וסיתימות של גדר שעושין לדגים, והשתא ניחא דהוי אבידה מצויה שפיר, וא"ת, א"כ מאי אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, הא לא מייאש כיון (דמיאש) [דמיתקיל]. וי"ל, דאייאש מינה משום דעצי' ואבנים אין בהם סימן. וא"ת, מאי קאמר אם הבעלים מרדפין חייב להחזיר, דמה מועיל רידוף, כיון דאין בהם סימן. וי"ל, דמיירי בסמוך למקומן שאינן מרוחקים כל כך, דשם הבעלים עליהם, ואומ' העולם הם קורות פלו', וכשירדוף אחריהם ויגיעם סמוך למקומן יכול להצילם, אבל אם יתרחק ממנו לא יוכל להצילם דכשהם רחוקים כ"כ אין להם [מכירים], וגם אין בהם סימן (שיתלו) [שיתנו] בהם סימן, וה"פ טעמא דנתייאשו הבעלים שידעו ולא רדפו בשעת שטיפה וא"כ אייאש מיניה, דמשמע ליה השתא דמיירי באינו יכול להציל כשלא רדף בשעת שטיפה, הא סתמא שלא ידע לא בשעת שטיפה ולא בשעת מציאה לא הוי יאוש, אע"ג דהוו ידעי לה השתא בשעת מציאה דהוו מייאשי מיניה, כיון דלא רדפו בתר שטיפה, דהא אינו יכול להציל כדפי'.
אלמ' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והיינו אבידה מצויה כדפי' [ר"י], ומשני כשיכול להציל, דהשתא גם כי לא רדף בתחלת שטיפה. [והשתא פירושא דאם נתייאשו לא הוי כדמעיקרא דידעו בתחילת שטיפה] ולא (רצה) [רדפו] דמשו' הכי לא אייאש, דהא כי לא רדפו בתחילת שטיפה, מ"מ הם יכולין להציל השתא. אלא הכי פי' אם נתיאשו הבעלים, דשמעי' ליה דאייאש בפירוש דקאמר ויי ליה לחסרון כיס הא סתמא לא, פי' דלא שמעו דאייאש, אע"ג דידעי בשעת שטיפה ולא רדפי, מ"מ אם לא נתייאשו הבעלים אסור, דהא (הכי) [הם] יכולין [להציל] ואפי' השתא, ואפי' יאוש שלא מדעת ליכא.
מאי אריא מרדפין אפי' אין מרדפין נמי. דס"ד, דהיינו דקאמר דיכול להציל בריוח, ומשני שיכול להציל על ידי הדחק. [פירוש, בשלא רדפו בתחילת שטיפה אינם יכולים להציל בריוח אלא ע"י הדחק].
מרדפין לא אייאש אין מרדפין אייאש. וה"פ, אם יתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, טעמא דנתייאשו, פי', שידעו בתחילת שטיפה ולא רדפי, מדלא רדפי ש"מ דנתייאשו, דמאי אמרת דהם סומכין על מה שיכולין להציל אחרי כן, על ידי הדחק, [ובודאי לא נתייאשו, הא ליתא, דודאי אין לך אדם שיוכל להציל בריוח, ויניח בדעת כדי להציל ע"י הדחק] אלא ודאי אי דידע בתחלת שטיפה יש לנו לומר דמייאש. הא סתם, פי', שלא ידע בתחלת שטיפה לא הוי יאוש, דודאי כי ידע ליה לא אייאש, דהא דלא הציל בריוח, היינו משום דלא הוה ידע לה בתחילת שטיפה, וא"כ יעשה הצלה על ידי הדחק, ואפי' יאוש שלא מדעת ליכא.
<h2>דף כב:</h2>
ואסורא דומיא דהיתירא. פ"ה מהאי קרא נפקא לן שפיר התר דשאינה מצויה, ואסורא דומיא דהיתירה, והינו מה היתר בין יש בה סימן וכו', ומשמע שפי' דשטיפת נהר מותר בכל ענין, אף איסורא בין אית בה כו', לכל הפחות ולא ידעו אע"ג דהוי יאוש שלא מדעת מיהא אסור. ול"נ, דהיכי דריש מהיקשא, דהא לקמן לא מקישי לה, דהתר שרי בכל ענין, אפי' עומד וצווח ואסורה אסור בכל ענין, אלא היכא (דידע) [דלא ידע] דנפל מיניה, ואי מהיקשא א"כ היה לנו לומר דאסורא אסור בכל ענין. וע"ק, דאין זה היקשא אלא מיעוט. לכנ"ל, ואסור' דומיא דהיתרא דאצטריך קרא דממנו למשרי שאינה מצויה, דומיא דהכי מיירי האיסור' במצויה, דע"כ הא דאצטרי' שאינה מצויה היינו כשלא ידעו, וכשידעו לא אצטריך, דהא ודאי הוי יאוש, ויאוש לא נפקא לן מהכא אלא נפקא משמלה, אלא ודאי לא אצטריך למשרי אלא בלא ידעו, שבאת לידי המוצא קודם שידעו הבעלים כשטיפה, דהוי יאוש שלא מדעת, ודומיא דהכי הוא אסורא דמצויה, אלמא שלא מדעת לא הוי יאוש.
כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי ליה מעיקרא יאושי מייאשי. וא"ת, הא מ"מ לא אייאש דהא לא ידע ליה דנתרא. י"ל דתמרי מידע ידיע דנתרא. וא"ת, מאי פריך לאביי מ"ט אכלי להו, כיון דידע דנתרא פשיטא דמייאש מיניה, וא"כ יאוש מדעת הוא. י"ל, דתמרי חזותו מוכיח עליו דאינן נמאסות. וניכר שהן מן האילן שהן תחתי'. וא"ת, אמאי פרי' מאחר דאיתותב רבא, לרבא נמי היה יכול להקשות דהא מודה רבא שפיר דהיכא דחזותו מוכיח עליו דלא מייאש, דמהאי טעמא אמרי' לעיל [כ"א ע"ב] בזתים ובחרובין אסור. ופ"ה דאה"נ דהוה מצי למיפרך לרבא, אלא הא דפריך היינו לאלומי פירכי', ודוחק הוא, דמשמע דפרי' דוקא לאביי דקאמר דאיתותב רבא. לכנ"ל, דלא מצי פריך לרבא, דאין חזותו מוכיח עליו, דתמרי אע"ג דאינן נמאסות, מ"מ אינו ניכר מאי זה אילן הן, והיינו (דוקא) [דנקט] תמרי דזיקא, [שהרוח משיר אותן ומוליך אותן למרחוק מן האילן ומתוך כך אינו ניכר מאיזה אילן נפלו, ולהכי נקט תמרי דזיקא]. ואם תאמר, היכא קשיא ליה דמאי דפריך ליה לאביי, הא פשיטא דמייאשי מהם משום עוברי דרכים, שיטלום, וליכא למימר יאוש שלא מדעת הוי יאוש, דהא אין חזותם מוכחת עליהם כיון שרחוקים מן האילן כדפ'. י"ל, דאין בעלים יודעים [זה] דסברי דנפל תותי דיקלא, וחזותו מוכיח עליו ולא מייאש ליה מעיקרא, אבל אי הוו ידעי ביה הבעלים השתא דנפלו רחוק מן האילן, אז ודאי מייאשי דאין חזותו מוכיח וא"כ הוי יאוש [שלא] מדעת. [ומשני, כיון דאיכא שקצים ורמשים מיאש מהן, ומהאי טעמא אפילו אותן שנפלו תחת האילן מותרות הן, דיאוש מדעת הן, שיודע שנופלות].
מאי מכריז מקום. פ"ה, לפי שיטתו דלעיל המוצא אבידה יכריז מקום ובעל אבידה אומר כריכות. ול"נ, דהא אמרי' לקמן [כ"ח ע"ב] אמ' את האבידה ולא אמר סימניה לא אמר כלום. לכ"נ דהכי פי', מאי מכריז, כלומר א(י)[ת] הסימן יכול ליתן בעל האבידה והמכריז יכריז בשבילו אותו סימן מקום, פי', משום סימן מקום, המוצא מכריז מצאתי כריכות, ובעל אבידה נותן לו סימן מקום.
<h2>דף כג.</h2>
סימן הבא מאליו הוי סימן. פ"ה דאע"ג שהן ראויין לבוא מאליו, מ"מ הוי סימן, דלשם סימן נתנוהו. ול"נ, דהא אין רגילות ליתן מעות בכיכר לשם סימן. אלא נ"ל, דמ"מ הוי סימן, שיש לנו לומר כיון שמכיר בו אע"ג שהוא בא מאליו אינו מתייאש.
<h2>דף כג:</h2>
מדמשקל הוי סימן מידה ומנין נמי הוי סימן. וק' דהכא משמע דסימן דמנין עדיף טפי ממשקל, ולקמן [כ"ח ע"א] משמע דסימן דמישקל עדיף, דקאמ' זה אומר מדת ארכו ורחבו כו'. וי"ל דלא דמי, דלקמן מיירי בטלית לפי מדת ארכו ורחבו עביד אניש דידע שפי', ומ"ה אמרי' דמשקל עדיף, אבל הכא מיירי בכלי מתכות דמשקל [שפיר] (שביד) עביד אניש דידע ליה, אבל מדה ומנין לא עביד אניש דידע ליה, ומ"ה אמרי' דעדיף.
ברשום. פ"ה דבימי תשרי הכל רושמין חביותיהם, ואז לא הוי רשום סימן, אבל ביומי טבת ויומי ניסן שמוכרין בעלי בתים לחנונים, הרבה ביחד, ונוטלים המגופות כדי לטעום היין וחוזרי' וסותמין בו סביב במגופה, ונושאם החנוני לביתו, ומתנ' בחבית רשומה, ובימי טבת דהיינו רושם סימן כדפי', ויש (רושמין) [שנושאין] אותם פתוחין למכרם מיד.
כאן קודם שנפתחו האוצרות. פ"ה אז הוי רושם סימן, דיחיד בעלמא הוא דעבד. כלומר, דעדין ליכא רבוי נושאין חביות של יין למכור, וא"כ אין לחוש שמא של אחר הם, אבל לאחר שנפתחו, יש לחוש שמא לאחר נפלו שנשא' רשומין. ול"נ, דא"כ הוי סברא הפוכה, דהשתא אמרי' דקודם שנפתחו דהיינו ביומי תשרי הוי רושם סימן, ועד השתא אמרי' לפ"ה דרושם לא הוי סימן, אלא אחר שנפתחו האוצרות. וע"ק, דא"כ כי פריך אבריתא ואוקמה במציף, לוקמה ברושם קודם שנפחתו, והיינו קודם טבת דאז לא הוי רשום סימן כדפי'. לכנ"ל, ברשו', וכיון דרשום הוא א"כ יש בו סימן, שכל חביות הרשומין יש בהן סימן, שדרך בעלי בתים להוציא כל אחד ואחד סימן שיש סביב המגופה. ופריך מכלל דברייתא בפתוח, דליכא לאוקומה ברשום ואין בו סימן, דהא כל חביות יש בהן סימן.
כאן קודם שנפתחו האוצרות. אז ודאי הוי רושם סימן, דעדיין לא ראהו שום אדם אותו סימן שעשה, וכאן לאחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן, דכשהחנוני יכנס בתוך המרתף של בעל הבית רואה סימן חביותיו וסימני רשומותיו, א"כ מייאשי הבעלים מימר אמרי אין לי סימן שלא ידע החנוני בה. א"נ של חנוני הוא, דמימ' אמרי אין לי סימן שלא ידעו בו הבעלים, שעדין לא הכיר החנוני סימן שעשה בה.
כי היכי דלדידך איתרמי האי מקום לחברך נמי אתרמי. וא"ת, מה איכא בין האי לישנא לאידך לישנא, דקאמ' כי היכי דאת אנחת כו'. י"ל איכא בינייהו כגון שבא ואמר מקום מושבה, להאי לישנא דקאמ' כי היכי דאת אנחת, הא ליכא [למימר] דחברך נמי אנחת, והא כאן מקום מושבה וא"כ הוי שפיר סימן. ולהאי לישנא דאמרי' דטעמא משום דאמר כי היכי דאיתרמי לך איתרמי נמי לחברך, א"כ כי אמר מושבה מסויים, שייך למימר האי טעמא.
אבדה לצורבא דרבנן בטביעות עינא. וא"ת, וכי יש לנו לומר דכל אבידות שבעולם שנפלו לצורבא מרבנן. י"ל דמיירי דידע בודאי שנפל לצורבא מרבנן, כגון דשיירות מרבנן עברו לשם.
במסכת. פי' אם ישאלנו אדם יש בידך מסכתא זו, יש לומר לו איני יודע. וא"ת, והא אמרי' במסכת קידושין [ל' ע"א] ושננתם לבניך שיהו מסודרין בפיך, שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא אמור לו מיד. וי"ל, דהיינו בששואל הוראה דאיכא נפקותא אבל היכא דליכא נפקותא יש לומר איני יודע.
ובאושפיזא. פי' אורח לא יאמר הב"ה טרח בשבילי, ומכניס אורחים בטוב, לפי שכל העולם הולכים לביתו, ואוכלי' כל אשר לו. וא"ת והא אמרי' פרק הרואה [נ"ח ע"א] אורח טוב מה הוא אומר כמה טרח ב"ה בשבילי, אלמא הוא חשוב כשאומ' כך. י"ל, דהתם מיירי כשאומ' בפני בני אדם מהוגנין אבל הכא מיירי שאי' מהוגנין, והכא משמע במסכת ערכין [ט"ז ע"א].
<h2>דף כד.</h2>
אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז דמנין הוי סימן. וא"ת, אמאי לא פריך הכא ש"מ מנין הוי סימן, כדפרי' לעיל [כ' ע"ב]. וי"ל דדוקא לעיל פריך שפיר, משום דמספקא ליה לתלמודא אי הוי סימן או לא, ולא בעי (למיפרך) [למיפשט] ליה אלא ממתני' אבל מבריתא לא חש (למיפרך) [למפשט], ומשום הכי לא שביק ליה לתלמודא לספוקי, דהרבה בריתות איכא דאין יודעי' אותם. והא דקאמ' שנים, אינו רוצה לומר שיכריז בדים מצאתי, דא"כ לא הוי (ב)מנין דשנים סימן, דהא מיעוט בדים משמע שנים, דהכי נמי אמרי' לעיל [כ' ע"ב] דבשני שטרות לא הוי סימן שנים, [דמיעוט] דשטרות משמע שנים, אלא ר"ל שיכריז מצאתי מחטין או קרדומות, ובעל אבידה אומר היינו בדים ויש בהן שנים בדים, ובקרדומות יאמ' היינו מחרוזות ויש בהם שנים, ומתניתי' דקאמ' מחרוזות של דגים הרי אלו שלו, מיירי שמצאן אחת אחת, דאי מצאן שתים שתים חייב להכריז ולומר דגים מצאתי, ובעל אבידה אומר מצאת מחרוזות של דגים, ויש בהן שנים. אלא ש"מ דמיירי שמצאן אחת אחת, ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. וא"ת, כי נמי מצאן אחת אחת מ"מ נהוי מנין סימן דכמה מחטין יש בבד, וכמה קרדומות יש במחרוזות. י"ל, דמיירי במנינא דשוין.
הרי אלו שלו מפ' שהבע' מתיאשים מהם. משום סרטיא ופלטיא הוא דנקיטי', דאי משום (אסורא) [אחריני] תיפוק ליה דאבודה ממנו ומכל אדם.
ברוב גוים מאי. וא"ת, אי ברוב גוים למה לי טעמא משום שהבעלים מתיאשין, תיפוק לי דיש לנו לומר דמגוים נפל, הואיל ורוב גוים נינהו. י"ל, דמיירי כגון דידעי' דמישראל נפל כגון שיירא מישראל שעברו לשם ונפל מהם. א"נ, אפי' בא ישראל ונתן סימניה, אמרינן שקנאה המוצ(י)א ביאוש.
תיפשוט מינה דמודו רבנן [לר"ש בן] אלעזר ברוב גוים. וא"ת לא תיפשוט לא הא ולא הא, דזיל הכא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה, דהכא נמי אמרינן בכמה מקומות. י"ל, דמ"מ תיפשוט הא דמבעיא לן לעיל אי פליגי רבנן עליה דר' שמעון בין ברוב גוים בין ברוב ישראל, מהא שמעי' דחד מנייהו מפליג בין רוב גויים לרוב ישראל.
בטמון. וקשה למורי הה"ר פרץ שי', דא"כ אמאי אמרי' הרי אלו שלו ברוב גוים, הא כיון דהוי טמון א"כ לא הוו מייאשי מינה הבעלים, דאמרי' מי ימצאם שם. ונרא' לו למורי ההר' פרץ שי' דלא קשה ולא מידי, דאע"ג דטמון הוא, מייאשי מיניה הבעלים, דמ"מ פעמים שיחפשו שם וימצאו אותם, ולהכי אייאשו מינה דסברי שמא ימצאו אותם בני אדם שאינן מהוגנין, דמשום בני אדם שהם מהוגנין לא אייאש, דקא ידע שפיר דאם ימצאו יתן בה סימן, אלא ודאי משום בני אדם שאינן מהוגנין. והשתא ניחא שפי' דדוקא ברוב ישראל חייב להכריז משום דלא מייאשי מינה, כיון דמישראל הם אמרי' כי נמי מצאום בני אדם שאינן מהוגנין, מ"מ ישראל ימחה בידם, אבל ברוב גוים ודאי מייאש, דמימ' אמר מי ימחה בידם, ומ"ה אמרי' הרי אלו שלו. שאינה עשויה לפנות. פי', והשתא לא הויא אבידה מדעת, דנימלך עלי' לפנותה.
<h2>דף כד:</h2>
דאמר רב אם מצא חבית יין בעיר שרובה גוים וכו'. ופי' התוספו' דהלכה כרב אסי, והכי קי"ל בגמ' ברוב גוים אינו חייב להכריז, ברוב ישראל חייב להכריז.
כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה אימא מישראל נפל ולא מייאש מינה. וא"ת, למה לי למימר מישראל נפל ולא מייאשי מינה, לימא אימ' מישראל נפל ותו לא. י"ל, דצריך שפי' לומר דלא מייאש, דאי לאו האי סברא, הוה אמינא דיניח. אבל לא יכריז כדאמרי' לעיל, קמ"ל ולא מייאשי, וא"כ חייב להכריז, כפ"ה. ומכאן נראה לפסוק דאותם ספרים דגוים גונבים ליהודים ומוכרי' לישראל אחרים דיש לנו להחזירם לבעלים הראשונים בדמי', משום דלא מייאשי מנייהו, לפי שיודעין דלבסוף יפלו לידי ישראל, וכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי.
לבתר תריסר ירחי שתא. שנאבדה מצאה והחזירה לבעלים. והיינו לפנים משורת הדין דמסתמ' לאחר זמן גדול כזה הוא מייאשי מינה, וא"כ מן הדין היתה שלו וא"ה החזיר לבעלים היינו לפנים משורת הדין כפ"ה. ול"נ, דהא לא מצינו בשום מקום כשמוצא לאחר תריסר ירחי שתא שיהא שלו, דחשיב ליה הכא לפנים משורת הדין. לכ"נ דהכי פי', לבתר תי"ש שהיה בביתו אחר י"ב חדש אהדרינהו למרייהו, והיינו לפנים משורת הדין, כדקתני לקמן [כ"ח ע"ב] כל דבר שהוא עושה ואוכל יעשה ויאכל, ומפ' בגמ' עד כמה עד י"ב חדש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. וא"כ מן הדין היה לו לשום דמיה ולעכבם, הואיל וניטפל בה י"ב חדש, והוא החזירם לבעלים היינו לפנים משורת הדין, ויש זכר לפי' רש"י ז"ל שהבעלים מתייאשים מהם לאחר י"ב חדש, דכתיב [תהלים ל"א] נשכחתי כמת מלב הייתי כלי אובד, וגזרו על המת שישתכח מן הלב בתר תריסר ירחי שתא [ברכות נ"ח ע"ב], אף כלי אובד מיאש מינה לבתר תריסר י"ש.
והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. וא"ת, היכי פריך ממילתי' דרב, והא אין הלכה כרב, כדמוכח [חולין צ"ה ע"ב] דפריך, ורב היכי אכיל בשרא, ולא קאמ' היכי קא אכלינן בשרא משמע דלית הלכתא כוותיה. לכ"נ דגרסי' הכא אתא לקמיה דרב, והשתא פריך שפיר מדרב אדרב. ועי"ל, דגרסי' אתא לקמיה דאביי, ומ"מ פריך שפיר, דאע"ג דלית הלכתא כוותיה, היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא, אע"ג דנתעלם מן העין, אבל היכא דאיתחזק איסורא כגון בההוא, ודאי בהא מודו ליה.
אבדו לו גדיין. לכאורה, משמע דדוקא נאבדו, אבל נגנבו לא, דחיישי' כיון דחשוד על הגניבה חשוד על הנבילה. וזה אינו דבתוס' [תוספתא חולין פ"ב ה"ב] משמע דבהדי' אמרי' נגנבה, דקאמ' בהדי' הרי שנגנבו לו. ואע"ג דחשוד על הגניבה לא חשוד אנבילה דנבילה חמירא להו טפי.
<h2>דף כה.</h2>
הא בכובא וכיתנא. פ"ה וכו'. ול"נ דהיכי מצי למימ' דהשתא דקאמר הרי אלו שלו דמיירי בכובא וכיתנא, הא כלי ולפניו פירות (תקני) [קתני], וכי תימא דפשתן איקרי פירי, כדאמרי' בבראשית רבה [פכ"ב] ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא, דוקא זרע פשתן איקרי פירי פשתן גופיה לא אקרי פירא. לכ"נ איפכא, דההוא דחייב להכריז מיירי בכובא וכיתנא, דסתם כובא לית ליה אוגנים, וא"כ יכול להיות דממנו נפל, ומ"מ לא נשתייר כלום בתוכו דלית ליה שום מקום שיעכבנו מליפול. והא בצנא ופירי, פי' וההיא דאמ' הרי אלו שלו, מיירי בצנא ופי', דסתם צנא אית ליה אוגנים, א"כ אי איתא דמיניה נפל הוה (משמע) [משתייר] בתוכה מחמת דאוגנים, דכובא וכיתנא לאו דוקא, והא דנקט הכי משום אורחא דמילתא שדרך להניח כיתנא בכובא ולא פירות, וכן דרך להניח פירות בצנא, ולא (פי') כיתנא.
הא (ודאי) [והא] בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר ביה מידי. פי' אי אישתייר חייב להכריז, בלא אישתייר הרי אלו שלו. מכאן קשה לפ"ה, דפי' בצנא ופי' חייב להכריז, ובלא אשתייר ביה נמי, דהא בלא אשתייר אמרינן הכא הרי אלו שלו ולא משמע דפליג רב פפא לרב זביד מכל וכל, אלא בא לשנות שנוייא אחרינא, דלא מצינו כזאת השטה בתלמוד. אבל לפי' שני דבצנא ופירי אמרינן הרי אלו שלו ועל זה קאמר רב פפא דהא דאמרי' בצנא ופירי הרי אלו שלו היינו בדלא אשתייר ביה דוקא, אבל אשתייר חייב להכריז.
ש"מ מנין הוי סימן. וא"ת אמאי הוזקקנו לזה הא פשיטנא ליה לעיל [כ"ג ע"ב] מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. י"ל, דמ"מ רוצה הוא להוכיח מתוך המשנה. וא"ת אמאי תאני צבורי מעות בחד ציבור איכא שפיר מנין. י"ל דאגב דתנא ציבורי פירות תנא נמי צבורי מעות.
מאי מכריז מנין. פ"ה לפי שיטתו, מאי מכריז, כלומ' מצאתי ג' מטבעות ובעל אבידה אומ' עשוים כמגדלים. ולפי' התוס' הוי הכי פי', מאי מכריז כלומר משום מאי מכריז, כלומ' איזה סימן יתן בעל אבידה שיכריז המוצא בשבילו, ומשני מנין, פי' משום מנין הוא מכריז מטבע מצאתי, ובעל אבידה אומר שלשה.
מאי אריא תלתא אפי' תרי נמי. דקס"ד דמכריז מנין מצאתי, ומ"ה פרי', ומשני טיבעא מכריז. פי' שיאמר מטבעות מצאתי ובעל אבידה אומר שלשה הם, והשתא ניחא דדוקא תלתא אבל תרי לא הוי סימן, דמיעוט מטבעות שנים. וא"ת שמעת מינה מנין הוי סימן. י"ל, דמהכא ליכא למשמע מינה, דמצי' למימר כשהוא אומ' את המנין, צ"ל דהם עשויים כמגדלים, אבל מנין לחוד לא הוי סימן. (וא"כ) [וא"ת] למ"ד מנין הוי סימן, למה לי עשויין כמגדלין בלאו הכי נמי הוי סימן. וי"ל, דמחמת שהן עשויין כמגדלין דהוי דרך הינוח הוי המנין סימן, דאי אינן עשויין כמגדלין דהוי דרך נפילה לא הוי סימן, דשמא נפלו ביחד מאדם דעלמא. וא"ת, למאן דאמר מקום הוי סימן מאי איריא תלתא אפי' תרי נמי, דהמקום הוי סימן. י"ל, דבתרי אין המקום סימן, דאימור איתרמי ונפיל, אבל בשלש המקום הוי סימן, דאיכא למימר דודאי הינוח הוא. והא דמתרץ רבינא טיבעי מכריז, הוה מצי לשנויי כדפי' דתרי איתרמי ונפיל כמגדלין.
כסולם מהו. פי' שכל אחד ואחד מנח על חבירו. וא"ת, והא אמרי' לעיל דמשלחפי הרי אלו שלו. י"ל, דלעיל מיירי שכל אחד ואחד אינו מונח על חבירו אלא מעט, אבל הכא מיירי שכל א' ואחד מונח על חבירו הרבה.
<h2>דף כה:</h2>
אי שקיל להו לית ליה למרייהו סימן בגוייהו. וא"ת, כיון דלית ליה סימן, א"כ הרי אלו שלו, דמי שהניחה שם אייאש. י"ל, דאחר הגפה [או] אחר הגדר הוי מקום משתמר שאין העולם מצויין שם, ואע"ג דלית בהו סימן לא אייאש, דמימר אמר כשאחזור לשם אמצאנה במקום שהנחתיה. ומ"מ משמע דוקא משום דלית ליה סימנא בגויה, אבל אי הוי סימן ה"א דנוטל, ואמאי הא אמרי' לעיל מצא כלי מכוסה הרי זה לא יגע בו, וכיון דמשתמר הוא א"כ מכוסה הוא. וי"ל, דהיינו דוקא משום דמשתמר הוא לגמרי, אבל הכא אינו משתמר כמו מכוסה, דשמא יוכל לשהות כ"כ שיבואו בני אדם ויטלנה, ולכך אי אית ביה סימן מעכשיו יקחנה המוצא ויכריז, ובעל אבידה יתן בה סימן, יט(י)לנה ולא יניחנה שם, אבל מ"מ כי לית ביה סימן, לא יגע בו, כדקאמ' תלמודא טעמא, משום דאי שקיל לית ליה סימן בגויה ולא מיאשי מינה הבעלים, דאז הוא משתמר קצת כדפרי'. וא"ת, והא אמרי' לקמן [ל"א ע"א] מצא קרדום בצד גדר כל ג' ימים הרי זה לא יטול, ואמאי והא קרדם דבר שיש בו סימן הוא, (ופרי' דאי הוי ביה סימן דנוטל ומכריז). וי"ל, דשאני התם דהוי משומר [טפי] דמצאה בצד גדר אבל הכא אחורי הגדר לא הוי משתמר כ"כ.
ואם נטל לא יחזיר. פ"ה משום דליכא סימנא, ול"נ, דפשיטא ומה בא להשמיענו. וע"ק, דלקמן [ל"ז ע"ב] עלה דההיא דגזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע לאי זה מהם, וכל אחד ואחד מהם אומרים אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק ופריך ושקלי כלהו ואזלי, והא אמר רב אדא בר זבדא א"ר (מאיר) ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, מה ענין זה לזה לפ"ה. לכן נראה לי דה"פ, ואם נטל לא יחזיר, פי', למקום (שנטלוה) [שנטלה] מש(ו)ם, דכיון דנטלה חיובי מחייב בהשבה מעלייתא, ואם מחזיר למקום שנטלה אין זו השבה מעלייתא עד שיחזירם לרשות בעלים, שמא אחר יקחנה, והשתא אתי שפיר הא דמייתי לקמן גבי גזל, דהתם נמי כי גזל חיובי מחייב לעשות השבה מעלייתא, ואי מניח הגזילה ביניהם לא הוי השבה מעלייתא, דשמא לא תבא ליד הנגזל. ופר' דהא דנקט ספק הינוח לאו דוקא, דה"ה ודאי הינוח, אלא נקט ספק הינוח לאשמועינן רבותא, דא"ה לכתחילה לא יטול. ומורי הר"ר פרץ שיחיה פי', שדוקא ספק הינוח אמרינן דלא יטול ואם נטל לא יחזיר, אבל ודאי יחזירנו למקום שנגזלו. ובירושלמי [ה"ד] מפרש דהא דאמרי' שלא יחזיר, היינו כשמוליכו לביתו (ואם) [ואז] אמר לא יחזיר דאימ' אתא מריהו ולא אשכחי', משום שזה הוליכו לביתו ואייאש מינה, אבל ודאי קודם שהוליכה לביתו אמרי' שפיר דיחזיר.
בגל או בכותל ישן. ישן לא קאי אלא כותל, דאגל לא קאי, דגל הוי לעולם כמו מחציו ולחוץ, דפשיטא דאותם בני אדם דר"ה הניחוהו לשם.
בכותל חדש מחציו ולחוץ הרי אלו שלו. כיון שמצאו מחציו ולחוץ א"כ בני ר"ה הניחוהו לשם. וא"ת, מה בכך הא מתני' מיירי בדבר שיש בו סימן כדמשמע לקמן, וא"כ מאי הא"ש, הא לא מייאש מינה דהא סימן אית להו בגוייהו, בשלמא אי מקום לא הוי סימן דכותל הוי כמו רקתא דנהרא. אלא כיון דמקום סימן, והכא כיון דאיכא סימן אמאי הא"ש. י"ל, דמיירי כגון דשתיך, וא"כ היניחהו שם זמן מרובה כ"כ ש"מ דאייאש מינה, ואע"ג דאית ביה סימן.
מחציו ולפנים של ב"ה. ואע"ג דשתיך מ"מ לא אייאש, שכן ב"ה עשוי להניח חפציו בתוך חורי הבית מבפנים, ומניחו שם זמן מרובה עד דשתיך.
<h2>דף כו.</h2>
לא נצרכא דשתיך טפי. וא"ת, מקודם לכן הוה ידענא האי תירוצא, כדקאמ' לעיל גבי כותל חדש. ואומר מורי הר"ר פרץ שי' דודאי קודם לכן הוה ידע דמיירי בשתיך, אבל בשתיך טפי לא אסיק אדעתי' עד השתא, ומ"ה קשו ליה אטו (ישראל) [אמוראי] מצנעי (אמוראי) [ישראל] לא מצנעי, ומשני דשתיך טפי, ודאי יש לתלותו באמורי', וא"ת אמאי, ליקני לו חצרו, אע"ג דלא ידע בעל הבית המציאה, מ"מ חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו [י"א ע"א]. וי"ל, דהא דאמרינן דקונה שלא מדעתו, היינו דוקא שלא מדעת קנייה, אבל מ"מ בעי' דבר שיהא רגיל למצאו שם, כמו צבי לבית כדאמרי' לקמן, אבל הכא לא ידע, דאינו רגיל למצא שם, ומ"ה לא קנייה ליה. וקשה למורי הה"ר פרץ ז"ל היכי תלינן באמור', הא מתני' מיירי בדבר שיש בו סימן כדאמרי' לקמן, ואם כן אי אתי בעל הבית ויהיב ליה סימנא בגויה אמאי לא יהבי' ליה, וכן נמי קשה ממתני' היאך אמר מחציו ולחוץ הרי אלו שלו, הא איכא סימנא, וא"כ אי אתי בעל הבית ויהיב ליה סימנא בגויה אמאי לא יהבי' ליה. [וי"ל דאפילו יהיב סימנא בעל הבית לא יהבינן ליה] משום דאייאש מיניה שהוא יודע שיש לתלות באמוריים.
סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציא. מכאן משמע דמתני' מיירי בדבר שיש בו סימן, דהא בעי לאוקמי מתני' בסכינא וכיסא, דהוי דבר שיש בו סימן. ואפי' למסקנא דאוקימנא בנסכא ואודרא, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום דאי סכינא אזלינן ביה בתר קתא, ואי כיסא אזלינן ביה בתר שנצא, הא במידי אחרינא אע"ג דאית ביה סימן הרי אלו שלו.
מהו דתימא אישתפוכי אשתפוך. וא"ת, מאי מהו דתימא, משום האי טעמא ס"ד האי סברא. י"ל, דהכי קאמר מהו דתימא אישתפוכי אישתפוך, וא"כ יש לנו לומר למי שהחור גבוה אצלו (דהא הא"ש) [דהרי הוא שלו] אם הוא מוחזק, ומקמינן ליה בחזקתיה, קמ"ל דיחלוקו.
וליזיל בתר בתרא. השתא ס"ד דטעמא דהרי אלו שלו היינו משום דמשכירה להרבה בני אדם זה אחר זה, וגם אין ידוע למי הוא, וגם ס"ד דמיירי בדבר שאין בו סימן, דאי בשיש לו סימן הוה לן למימר מכריז, והלה יתן סימן ויהא שלו, ואם תאמר, מאי פריך לימא היינו טעמא דמתני', משום דליכא בתרא כלל, שהלך לו. ופי' כקו', דמ"מ יש לנו לומר דהרי הוא של אחרון ושכחה מי שהלך לו. והק' בקו', כיון דאמר האי סברא דשכח, אם כן מאי פריך וליזיל בתר בתרא, הא כמו דיש לתלות בראשונים ולומר ששכחו כשהלכו להם, כמו כן יש לתלות באחרונים. ותירץ בקו', דכל מה ששכחו הראשונים מצאו האחרונים. ולפ"ה דפי' הטעם משום דשכח, לא הוי כבוד טוב שלא היו מכבדים בטוב, כיון דיש לתלות ששכחו. וק' דהא משמע שהכיבוד טוב, משום דפריך דאזלינן בתר בתרא. לכנ"ל דמשום הכי פריך וליזיל בתר בתרא, מיירי (מיד) שהוא משכירה לאחרים ודר בבית עמם, וכשהולכים הוא נשאר בבית, ולהכי פריך וליזיל בתר בתרא, כלומ', לב"ה דודאי אלו שלו.
ומדלא אהדריה לי ש"מ דדעתייהו למגזלה. אבל כי הוו שנים חייב להכריז. וא"ת, הא הוה הבעל עמהם כדמפרש, וא"כ הוו ג'. וי"ל דב"ה אינן חושדים כלל שגנבה, דכתיב [משלי י"א] תומת ישרים תנחם, וא"כ לא הוו אלא שנים. ומיירי אפי' בדבר שיש בו סימן, דהא כיון דאיכא תלתא ודאי מייאש.
<h2>דף כו:</h2>
ראה סלע שנפל מב' חייב להכריז וכו' נקיטנא ליה לדינא ואמינא ליה אתי שקלתה. פ"ה, ומשביעין אותו שבועת היסת. וקשה דהא אין משביעין בשמא. וי"ל, דכיון דבקשה ולא מצאה א"כ הוי מחשב בלבו דודאי חבירו מצאה, ויטעון טענת בריא. ול"נ, דהא משמע לכאורה שבא להעמיד דברי בר קפרא, ובימי בר קפרא לא נתקנה שבועת היסת. לכ"נ דה"פ, נקיטנא ליה בדיני', והוא לא יוכל להשמט דלא יעיז פניו (למוכרה) [לכופרה] לי'. וא"ת, מ"מ אמאי חייב להכריז, הא לכי ידע מחבי' לבסוף דלא מייאשי. י"ל, דהוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש, דכי אתא לידו באסורא אתא לידי', כפ"ה. ואע"ג דידע שפיר שנפלה לו, מ"מ הוא סבור שחבירו לקחה, וסבור הוא כמו שהיא ברשותו, וקודם שידע שחבירו לא לקח, כבר מצאה זה. מיהו קשה, דאית ליה לרבא האי מילתא, ורבא אית ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, וא"כ קשה לדידי' כדפי'. אם לא נאמר דהדר ביה רבא מההיא לבתר דאיתותב, וזהו דוחק. י"ל, דגר' שפיר רבא, ולא קשיא הא דפרי' הא אייאש ליה המוכר כדפי', שהרי המוצא לא היה עמם כשנאבדה המציאה, אלא ראה שנים מרחוק שהיו מבקשים את הסלע, ובקשו ולא מצאו, ונמנע מלבקשה ולאחר שהלכו מצאה שם. והשתא ניחא שפי', דבעל האבידה לא יתייאש מיניה, דהא דנמנע מלבקשה, היינו משום שחושב בלבו שחברו מצאה, שהרי לא היה שום אדם אחר עמו אלא חבירו, ואם היה יודע שחברו לא מצאה לא היה נמנע מלבקשה, אלא עדיין היה מבקשה, במקום שנפלה, וודאי לא אייאש ולהכי חייב להכריז.
אמור שותפי נינהו. ולא מייאש, שאין האחד חושד חבירו דמימר אמריה אחד מן השותפים מצאה, והא דהוא שותק משום לצער, אבל כי לית ליה שוה פרוטה לכל חד וחד, אז אינו חייב להכריז דכי נמי שותפי ננהו, מ"מ ליכא השבה לכל חד וחד. וא"ת, אמאי אינו חייב להכריז אימא השנים היו שותפים, דבשנים איכא שפיר השבה לכל חד וחד, ואין השלישי שותף, וא"כ לא אייאש דהא אין חושדים זה את זה, וא"כ יעמידו השלישי לבית דין. י"ל, דבזה אין לחוש, דודאי אמרינן דכלם שותפים, או אינן שותפים כלל לא זה ולא זה, ואי אמ' דכלהו שותפי ליכא השבה לכל חד וחד, ומ"ה קאמר דאינו חייב להכריז כי לית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד. אי נמי לא מצי נקיט ליה לשלישי לב"ד, שהרי יכול להשמט ממנו ולומר לו חבירך שהוא שותף עמך לקחה לצער אותך.
אימא דאמרי אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל אחד ואחד חייב להכריז דאמרי אימ' שותפי נינהו, וחד מנייהו אחליה למנתיה גביה חבריה. וא"ת ולהאי לישנא, הא דאמר רב נחמן ומשלשה אינו חייב להכריז היכי משכחת לה. ופ"ה, דהאי לישנא [פליג] אדר' נחמן. ודוחק הוא. לכן נראה לי, דלהאי לישנא נמי דקאמר משלשה אינו חייב להכריז, מיירי כגון דליכא שוה פרוטה [לכלהו], דכי נמי אמרי' דשותפי נינהו וחד מנייהו אחליה למנתיה גבייהו, מ"מ ליכא השבה לכל חד וחד, דהא ליכא שוה פרוטה לכלהו, וכי תימא דהשנים לחד, ולחד איכא שפי' השבה, הא לא אמרי', דמסתמא אין השנים מוחלין לשלישי.
ראה סלע שנפל נטלה לפני יאוש. פ"ה קודם שמשמש, דאחר שמשמש ודאי הוא מייאש, דסלע דבר שאין בו סימן הוא. וקש' למורי הה"ר פרץ דהא לא משתמיט תלמודא בשום דוכתא לומר דבמעות לא מייאש מיד דנפלו מן הבעלים, אלא ודאי מייאש. לכ"נ למורי הה"ר פרץ שי' דמיירי בדבר שיש בו סימן, כגון סלע צרור שיש בו סימן, ולפני יאוש ר"ל קודם דשמעי' דאמר ליה ווי לחסרון כיס.
מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה אסורא בעלמא הוא דעבד. פי', ועובר בכולן, משום לאו [דלא תוכל להתעלם], דהא העלים עיניו, כיון דנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה, ומשום השב תשיבם, דהא לא עבד השבה, כיון דלא אהדריה עד לאחר יאוש אינה חשובה אבידתו, דהא אייאש ויצאה מרשותו. אבל מלאו דלא תגזול קשה, דהיכי עובר משום לא תגזל, הא בפרק שילוח הקן [חולין קמ"א ע"א] משמע דלא תגזל הוי לאו שניתק לעשה, דכתיב והשיב את הגזילה, ואפי' נשרפה או אכלה משלם דמים, וקיים שפיר עשה דהשב. לכ"נ, דלא קאי אלא תגזל, אלא אהשב תשיב ולא תוכל להתעלם. ונראה למורי הה"ר פרץ שי' דלאו דלא תגזל, כי היכי דבהאי גונא לא תגזל, יכול [להיות], כי האי גוונא נמי איתי' הכא, דבעלמא כי נמי כי שילם הדמי' מהשתא איפטר, מ"מ מעיקרא עבר אלאו דלא תגזל, אלא (שחילקו השי') [שסילקו השתא], הכא נמי עבר אלאו דלא תגזל בשנטלה על מנת לגוזלה, אבל (חילקן) [סילקן] כי אהדר ליה.
מצא בחנות הרי אלו שלו. פ"ה דמיירי בדבר שאין בו סימן. ול"נ, דהא משמע דמיירי דומיא דהנך, מדלא מפליג, דמסת' מיירי כמו הני דלעיל, גל וכותל, דמיירי בדבר שיש בו סימן. לכנ"ל דודאי מיירי אפילו בדבר שיש בו סימן, ומ"מ הרי אלו שלו, דחנות היינו מקום שרוב גוים מצויין שם, שהרי הם באים ליקח, וא"כ הוא מתייאש.
לקח פירות (וכלים) [וכו'] ואם היו צרורין נוטל ומכריז. מכאן ראיה דלעיל מיירי אפי' בדבר שיש בו סימן, מדמפליג ליה השתא (כלי פירות) בין אית ליה סימן בין לית ליה סימן, משמע דעד השתא מיירי אפי' בדבר שיש בו סימן.
א"ר אלעזר אפי' צרורין ומונחין ע"ג שולחן הא"ש. רש"י ז"ל ל"ג צרורין, משום דא"כ היה משמע דמיירי בדבר שיש בו סימן, והיינו לפי שיטתו. אבל לפי' התוס' גרסי' ליה שפיר. אלא מהא ליכא למשמע מינה. ומ"מ לא קשיא רישא לסיפא, דלפני שולחני, ר"ל על גבי שולחנו, כדאמר ר' אלעזר.
<h2>דף כז.</h2>
מה שמלה מיוח' שיש לה סימנין ויש לה תובעין. פ"ה דמה שמלה עשויה בידי אדם, וא"כ יש לה בעלים שיתבעוה שאינה באה מן ההפקר, אף כל דבר שיש לה תובעי', פי', למעוטי מידי דידעי' ביה דאייאוש ואפקריה. ול"נ, דהיכי ממעטי' משמלה מידי דאייאש, משום דשמלה עשויה בידי אדם, דילמא אפקרי מפקר לה ומייאש מינה. לכ"נ לר"ת ז"ל, דה"פ מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין דסתם שמלה יש לה סימנין וא"כ יש לה תובעי' ע"י סימנין, אי הוי סימנין דאוריתא. ואפי' אין סימנין דאוריתא ואין מחזירין אפי' בסימנין, דמ"מ ע"י סימנין של שמלה, יוכל למצא בני אדם שכיניו שיאמ' להם מכירין אתם זאת השמלה שיש סימן בה, ומתוך כך יעידו לי ואין מתייאש, וא"כ סתם שמלה לא אייאש בה מעיקרא, וכי אתא לידי' באסורא אתא לידי', אף כל שיש בה סימן לאפוקי לאחר יאוש דהיינו דבר שאין בו סימן, דמעיקרא אייאושי מייאש, דלא היה סבור למצא עדים, וכי אתא לידי' דמוצא בהיתרא אתא לידי'.
שור לגיזת זנבו. וא"ת, היכי מיירי אי דאית ביה שוה פרוטה, אמאי אצטריך קרא, פשיטא דמחזירי', ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי מחזירין. וי"ל, דאצטריך קרא לאשמוע' שחייב להתעסק בהשבת האבידה דזנב השור כדי לגוז גיזה, דחייב לגוז גיזה כדי שיחזור ויגדל, ויגוז תדיר, דלא תימא דאינו צריך להתעסק בשבח המציאה, קמ"ל.
פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. דתאבד יתירה, דהוה ליה למימר אשר תמצא. וא"ת, פשיטא, דהא לא חשוב ממון בפחות משוה פרוטה. י"ל, דסד"א דמרבינן ליה מכל אבידת אחיך.
<h2>דף כז:</h2>
ת"ש אף השמלה בכלל היתה למה יצתה לומר לך וכ' אף כל שיש סימנין ויש לה תובעין. ממתני' משמע תרי מילי דקא דריש דשמלה שיש בה סימנין דמחזירין אותה בסימנים, ויש לה תובעים שאינו מתייאש הימנה, מאחר שיכול ליתן לה סימנין וליטלה, אלמא סימן דאורייתא. ולפי' ר"ת שפיר קאמ' דעל ידי סימנין יש לה תובעין, מ"מ מדקאמ' יש ויש, משמע דבסימנין מחזי' לו, מדלא קאמר יש לה תובעין ע"י סימנין. ומ"ש תובעין אצטריך ליה, פי' עיקר דרשה דשמלה לא אתא אלא משום תובעין, וזה פשטי' שפי' אפי' כי אמר סימנין לאו דאורייתא, ולא מהדרי' ליה מדאורייתא אלא בעדים, מ"מ חשיבה שמלה דאין מתייאש הימינה מחמ' שיש בה סימן.
וסימן כדי נסבא. פי', דרשא השמלה לגבי סימנין אינו אלא אסמכתא. והאי דנקט יש לה סימנים דמשמע דעל ידי סימנים מחזירין, לאו מדרשה דשמלה אלא מדרבנן, ואסמכוה רבנן אקרא. כך נראה למורי הרב רבינו פרץ שיחיה.
או שמצאו בין כליו. וא"ת, מאי אירייא בין כליו אפי' שלא בין כליו נמי, הואיל ולא שכיחי שם שיירתא. וי"ל, דמיירי שיש שיירות מצויות בביתו, וא"ה קאמר דבין כליו לא חיישי', וכשר.
ואתא איהו ויהיב סימן מובהק דידי'. וא"ת, כיון דסימן מובהק הוא א"כ מאי נפקא מינה בהאי תקנתא דרבנן, הא מדאורייתא מהד' ליה בסימן מובהק, דהכי נמי אמרינן לעיל דמהדרינן בסימנין מובהקי', דהא אמרינן בפ"ק [י"ח ע"ב] נקב בצד אות פלונית. וי"ל, דשלשה עיניני סימן הוא, דקאמ' לעיל סימן מובהק נקב יש בצד אות פלוני, היינו סימן מובהק ממש, ובההוא סימנא מהדרינן ליה מדאורייתא, אפי' אי הוו סימנין דרבנן. וסימן מובהק [דהכא] לאו היינו סימן מובהק ממש, אלא שיודע סימן חשוב שלו משאר בני אדם, וכשאמרו שאר בני אדם סימני', והוא אמר סימן דידי' עדיף מאחרי', כדאמ' לקמן [כ"ח ע"א] מדת ארכו ומדת רחבו יתנו למדת ארכו, אבל ודאי אפי' החשוב לא מהני אלא מדרבנן, וגם סימן גרוע כשהו' לבדו מהני שפיר מדרבנן, אבל כשהאחר כנגדו לא מהני אפי' מדרבנן, משום דעדיף הימנו, אבל בהאי סימנא מובהק מיירי הכא, ועוד יש בו סימן שלישי דקרי ליה לקמי' סימן מובהק, דקאמר [כ"ח ע"ב] מאי לא אמ' סמני' מובהק' דידי, והתם בזוטר מן הסימנין שמחזירין על ידו קרי ליה סימן מובהק, ולא אתא לאפוקי אלא באי זה סימן שאין מחזירי' כלל על ידו, כמו חיורי וסומקי.
<h2>דף כח.</h2>
מצא תכריך של שטרות ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה. וא"ת, מאי פריך אה"נ דניחא ליה, דהא כולי עלמא לא ידיעי סימן מובהק, ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידי' ושקיל ליה כדפי' לעיל. וי"ל, דלמאי דפי' לעיל ניחא שפי', דפי' דמשום הכי ניחא ליה לבעל האבידה דניהדרו ליה בסימנין, משום דזימנין דלית ליה עדים, ואי לא מהדרי' ליה בסימנין א"כ תהא מונחת עולמית, להכי ניחא ליה דניהדרו ליה בסימנין, כי היכי דכי אתא איהו ויהיב סימנין מובהקין ושקיל ליה, והשתא ניחא שפי', דוקא לעיל ניחא ליה לשו' (עולמית) [עצמו] בספק ולאהדורי ליה בסימנין, דאי לא מהדרינן ליה בסימנין אלא בעדים, א"כ תהא לו אבידה, דזימנין דלית ליה עדים כדפי', אבל הכא גבי שטר לא מפסיד ליה הלוה אם יהא מונח, דהא לא יגבה חוב המלוה, כיון שאינו בידו כמו שהיה בידו של לוה, וא"כ לא ניחא ליה לאהדורי ניהליה דאינו חושש אם יהא מונח.
דרשהו אם הוא רמאי אם לאו. פ"ה, דאם הוא רמאי לא מהדרי' ליה בסימנין אלא בעדים עד שיביא עדים. ומורי הה"ר פרץ שי' אומר דה"פ לא בעדים, דאם הוא רמאי אפי' בעדים לא מהדרינן ליה.
דאמרי נקב יש בצד אות פלוני. וקשה למורי הה"ר פרץ שי' דמשמע דוקא נקב יש בצד אות פלוני, הא שאר סימנין לאו דאורייתא, ומ"ה צריך שיאמר סימן מובהק, דאי סימנין דאורייתא, אפי' נקב בעלמא נמי, וא"כ, כי קא פרי' לעיל אילימא דאריך וגוץ מאי אמ', (ולפיכך) [לפרוך] אילימא בנקב בעלמא, דילמא בהדי דנקיט חזיתי', דהא כיון דסבר סימנין לאו דאורייתא, נקב בעלמא לא מהני. ואומר מורי הה"ר פרץ שי' דפריך פירכא דאיכא חדוש, ומשני שנויא דאיכא חדוש, וה"פ אלימא דאריך וגוץ, דילמא בהדי דנקטי' חזיתי', ואפילו את"ל דסימן דאוריתא, מ"מ האי סימן לא מהני מידי אפי' מדרבנן, ומשני דאמרי נקב יש בצד פלוני, והשתא את"ל דסימנין לאו דאורייתא מ"מ מהני שפיר [האי סימנא אף דאורייתא]. וקשה למורי הה"ר פרץ שי', דמאי שנא לגבי גט דלא מהני מדת ארכו, וגבי חוט מהני מדת ארכו. ונ"ל, דלא דמי, דדוקא בסימני גט הוא דמידת ארכו לא מהני, משום שהגט קשה, א"כ אפשר בהדי דנקיט ליה חזיתי' האשה, ומשום הכי לא מהני ליה, (בירי' וא"כ) [אבל החוט אינו] קשה ומצי כייף ליה, וא"כ אי איפשר לשער למדת ארכו אי לאו דנקיטא ליה בידיה, וא"כ אם היא יודעת מדת ארכו ודאי נקיט' ליה, ומ"ה אמר דמהני שפיר גם כי אמרי' סימנין לאו דאורייתא.
כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. וא"ת, והא אמרי' [מגילה ג' ע"א] דארץ ישראל הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות, ומהלך אדם בינוני י' פרסאות [פסחים צ"ג ע"ב] וא"כ לכל ארץ ישראל כ' יום מכל צד עד ירושלים, דהויא באמצע כל ארץ ישראל. י"ל, דהיו הולכי' על סוסים ט"ו פרסאות ביום. ועי"ל, דודאי האחרון שבארץ ישראל הישובים היו הולכי', אבל אחר ישוב האחרון שבארץ ישראל עד נהר פרת היה מהלך ה' ימים מיערים ומשדות.
<h2>דף כח:</h2>
אבן טוען היתה בירושלים. ובירושלמי [תענית פ"ג ה"ח] קאמר דקרו לה אבן טועין, לפי שטוע' עליה דברים, שמכריזי' עליה.
שם דמיהן ומניחן. פ"ה ומוכרן לאחרים אבל אינו מוכרן לעצמו, מפני החשד. ול"נ, מדקאמ' שם דמיהן משמע לעצמו. לכ"נ דה"פ, שם דמיהם ומניחן לעצמו אם רוצה. וכי תימא איכא חשד, מיירי מיהא שם אותם בפני בני אדם אחרי'. וא"ת, והא לקמן פרק המפקיד [ל"ח ע"א] גבי פקדון שהולך לאיבוד קאמ' ומוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו. י"ל, דלא דמי דגבי פקדון שייך ביה משום חשד, לפי שלא היה יכול לכפור הפקדון, וא"כ אם היה מעכבם יחשדוהו, ומ"ה אמרי' דמוכרן לאחרים אבל לא לעצמו, אבל הכא לגבי מציאה שהיה יכול לכפור, שהרי לא היה תובע לו אא"כ שם אותן לעצמו לא יחשדוהו.
הא ברעייתא הא דפטימתא. פי', הא דאמרי' דמיטפל בה ג' חדשים מיירי ברעייתא, פי', היינו כשהם רועות באפר. והא בפטי' אז אינו צריך אלא (ג') [ל'] ימים.
הא ברברבי והא בזוטרי. פי', ברברבי אמר דאינו מטפל אלא ג' ימים משום דאוכלים הרבה, וצריך להם הרבה מאכל, הא בזוטרי', פי', דאינם אוכלי' כ"כ, אמרי' דמטפל בהם ל' יום, ור"ח ורב אלפסי ז"ל פי' איפכא, ברברבי, כי אמרי' דמטפל בהם ל' יום לפי שאין להם צורך כל כך, שהרי הם מבקשים מאכלים בשדות ובדרכים. אבל בזוטרי אינו מטפל בהם אלא ג' ימים, משום דטיפולם מרובה ואינן מכירים לבקש מאכלים.
ע"כ לא פליגי אלא בנשתמש. יש מפרשים דה"פ בנשתמש בהם כבר, ומשום הכי קאמר ר"ט דאם אבדו חייב באחריותן. ול"נ דכיון דנשתמש בהן היכי אמר ר' עקיבא אינו חייב באחריותן, הא אמרינן לקמן [מ"ג ע"ב] השולח יד בפקדון חייב באחריותו ואע"ג דאהדריה למקומה, כ"ש הכא כשלקחן ונאבדו. וע"ק דלישנא דמתניתין משמע שאם אבדו, ר"ל דחייב באחריותן אע"ג דלא נשתמש. לכ"נ דה"פ, ע"כ לא פליגי אלא בנשתמש, כלומר אם מותר להשתמש, אבל אם לא ישתמש בהן, פי', אם היה אומ' אסור להשתמש בהן, אפי' ר' טרפון מודה. ואפי' אם גר' אם נשתמשו, ר"ל ע"כ לא פליגי אלא בהיתר דנשתמש, כדפי' רש"י ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
ורב יוסף אמר [כ]שומר שכר דמי. פי', מגו דאי בעי למיהב ריפתא לעניא, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, וקש' וכי אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו פטור מן המצוה. י"ל, דר"ל בשעה שמטפל בה שמנער אותה, דאי אפשר לקיים שניהם, אבל אפשר לקיים שניהם חייב. וראייה דקאמר פרוטה דרבי יוסף לא שכיחא, השתא ניחא דלא שכיחא בשעה שמטפל בה.
לפיכך דר' טרפון למה לי. וקשה דמשמע דאינו יכול להקשות כי אם לר' יוסף, ולרבה נמי תיקשי דמ"ט לר"ט חייב באחריו' בגניבה ואבידה יותר מבאונסין. י"ל, דהייתי אומר דקאמ' משום לפיכך דר' עקיבא ולפיכך דר' עקיבא אצטריך, כדאמרי'. אי נמי אצטריך לגופיה לפיכך דמותר להשתמש חייב באחריו', אם היה אסור להשתמש שלא היה חייב באחריות', ולרב יוסף נהי נמי דאסור להשתמש, חייב בגניבה ואבידה.
<h2>דף כט:</h2>
כלי זכוכית לבנה. וא"ת, והא אמרי' [סוטה מ"ח ע"א] משחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה. י"ל, דבטלה ולא בטלה לגמרי, דהכי נמי אמרינן במסכת ברכות [ל"א ע"א] אייתי זכוכית חיורתא.
<h2>דף ל.</h2>
תרגימה בתורי דנפישי פסידייהו. רש"י ז"ל גריס בתורי, שוורים שחורשין בין הכרמים, דנפיש פסידייהו דמסתקב בכרעיהו. ור"ח גריס בתוורי וכו', פי' האיכרים שאינם מעמיקים המחרישה בקרקע, ואין הזריעה מעלה צמחים, ונמצא לריק כחו, והכי משמע לישנא טפי כר"ח ישכור פועלין ואל ישב עמהם, תרגימה בתורי דנפישי פסידייהו, דקאי אפועלין.
אבעיא להו לצרכו ולצרכה מאי. וא"ת, וליפשוט ליה ממתני' דקאמ' מצא ספרים וכו', אע"ג דהיינו לצרכה ולצרכו. י"ל, דהא דמיבעי ליה הכא, היינו משום דחיישי' שמא כשישטחנה לצרכו ולצרכה, שמא פעם אחרת שלא תהא עוד צריכא שיטוח יניחנה לצרכו שטוח', ומתקלקלה יותר משאם היתה מקופלת. אבל גבי ספרי' דלא קא בעי לה אלא לזמן מרובה ליכא למיחש, ופי' (רש"י) [חכמים] ז"ל משפט הקריאה שלא יקרא אחר עמו, התם ודאי ליכא למיחש (א)מידי. וא"ת, והא אמרי' כלי כסף וכלי נחושת ישתמש בהם, אע"ג דלצרכו ולצרכה, ואמאי ליחוש שמא ישתמש בה לצרכו לבד, ויאמר דהיינו לצרכה, ופעמים מתקלקלת בשמוש זה. י"ל, דליכא למיחש מידי בשמוש דכלי נחושת, שמותר להשתמש בהן היינו בחמין כדאמרי' לקמן, וכלי כסף בצונן, ומאותו שמוש אפי' אם ישתמש בהן לעולם לא יתקלקלו בכך.
הכניסה לרבקה ודשה כשרה. פ"ה קופלה בלע"ז, שמדביקין ג' בהמות זו עם זו ודשין אותה הדישה, והכניסה שם כדי לשמרה, ופ"ה דקא מתניא גבי עגלה ערופה, אבל בתו' כתבו דקא מתניא גבי פרה אדומה.
ואם בשביל שתינק ותדוש פסול. וא"ת, למה לי ההכשר ברבקה ופסול בהינקה, לתנינהו תרוויהו כחדא, או אידי ואידי ברבקה, או אידי ואידי בהיניקא. י"ל דרישא רבותא אתא לאשמעי' וסיפא רבותא קמ"ל, רישא רבותא קמ"ל אע"ג דלא הכניסה לטובת הבהמה, כיון דלטובתו לא הכניסה, כשרה, וכ"ש שאם בשביל שתינק לבד הכניסה דודאי כשרה. וסיפא רבותא קמ"ל, אע"ג שהכניסה לטובתה בשביל שתינק, כיון דנתכוין גם לטובתו בשביל שתדוש פסולה.
והא הכא דלצרכה היא וקתני פסולה. והשתא ס"ד דהאי פסולה, היינו מדרבנן, משום דחיישי' שמא תפסק מליינק, דהשתא ליכא בזו לצרכה, והוי כ(ש)הכניס אותה לדוש דהוי לצרכו.
שאני התם דאמ' קרא אשר לא עבד בה מ"מ. וא"ת ולפי' דאמרי' לעיל דמיירי בפרה אדומה, היכי מייתי קרא מאשר לא עבד בה, הא בעגלה ערופה כתיב. וי"ל, דפרה אדומה ועגלה ערופה ילפי' מהדדי מג"ש דעול עול [סוטה מ"ו ע"א], וא"ת הניחא למאן דאית ליה ג"ש דעול עול, אלא למאן דלית ליה ג"ש דעול עול, יליף לה דשאר עבודות פסולין מאשר.
עלה עליה זכר פסולה מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה, וא"ת, אטו בשופטני עסקא דניחא ליה להאביד פרה שדמיה יקרים, בשביל טובה שאינו שוה אלא מעט, הא ודאי לא ניחא ליה ואמאי פסולה, ואומ' השר מקוצי דלא קשה מידי, (דמאי נימא) [דאם היתה] כשרה א"כ ודאי ניחא ליה בהאי עליית זכר, ואי ניחא ודאי פסולה. וריב"א מפרש דמיירי כגון שהיו בעלים שם בשעת שעלה עליה זכר. וא"כ מדלא סלקה ויש לו ריוח בולד א"כ יש לנו לומר דניחא ליה, אבל בשכן עליה עוף ליכא שום טעמא למימ' דניחא ליה, הילכך כשרה. וא"ת כיון דכי ניחא ליה פסול, היכי קאמ' לעיל הכניסה לרבקה ודשה כשירה, הא ניחא ליה בדישתה. וי"ל, דלמאי דפי' הקו' ניחא שפיר, דפי' דמיירי בעגלה ערופה בת שנתה, וא"כ אין רצונו להטריח' לפי שהיא ילדה ולא ניחא ליה בהאי דישה כלל. אבל לפי' התוס' קשה דפי' דמיירי בפרה אדומה, וי"ל, דלהאי פי' נמי לא קשה, דפרה בת (שנתה) [שתים] אין רצונו להטריח. ועי"ל, דלעיל מיירי שיש בהמות אחרות שדשות, ואין צריך שתדוש עמהן, אבל הכא בעלה עליה זכר, בהאי עלייה (אינה) יכולה להתעבר ממנו, וא"כ ניחא ליה ומ"ה פסולה. ור"ח ז"ל גריס לרבקה פי' לפטמה, כמו [עגלי] מרבק. והשתא ניחא דכשרה, דלא ניחא ליה דתדוש כדי שלא תכחוש, ול"נ אמאי תני הכשר לרבקה ופסול ליניקה, לישמעי' כחדא, אם רבקה לחוד כשרה. וליכא לשנויי כדשנינן לעיל דרישא רבותא קמ"ל, אע"ג דלא הכניסה לצרכה. דזה אינו, דהא הכניסה לפטמיה והיינו לצרכה לכנ"ל כדפי'. וא"ת למאן דלית ליה ג"ש דעול עול ולא יליף ליה פרה מעגלה, דאשר מבעי ליה לרבות שאר פסולין, א"כ הא מנא ליה האי דרשא דעובד דמיירי בפרה, הא לא כתיב ביה בפרה אלא בעגלה ערופה. וי"ל, כיון דמרבי' שאר עבודת בפרה כמו בעגלה ערופה מאשר, א"כ מרבינן ליה דומיא דעגלה ערופה מאשר לגלויי דהיינו דוקא היכא דניחא ליה. אבל אכתי קשה דהכא אמרי' דמרבי' דעלה עליה זכר פסולה, ובמסכת פרה [פ"ב מ"א] כך מפליג בה ר' אלעזר ורבנן פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים, אלמא משמע דע"כ לא פסלי רבנן אלא משום דמעוברת היא, הא אי לאו מעוברת היא כשרה לדברי הכל. אע"ג דהיינו עלה זכר. וי"ל, דהתם קמפלגי לענין עובר גופיה ליקח אותו לשם פרה. ועי"ל, דאיכא למימר דהתם אתיא כר' יאודה דמכשיר בעלה עליה זכר, והא דפסלי רבנן היינו משום משאוי דעובר, וס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא. וא"ת והיכי משכחת לה בפרה בת שתים, והא אמרי' במסכת בכורות [ז' ע"ב] דפרה אינה מעוברת עד ג' שנים. י"ל, דהאי שיעורא היינו למטה שאינה בפחות משתים, אבל אינו למעלה, דאפי' בת ל' כשרה. וא"ת והא אמרי' במסכת ע"ז [כ"ג ע"ב] דפרה מפסלו ברביעה, וקא יהיב טעמא משום דקדשי קדשים היא, ואמאי אצטריך טעמא, לעולם אימא לך דקדשי בדק הבית היא, וא"ה מפסילי ברביעה משום דנשען עליה, כדאמרי' לעיל. י"ל, דמיירי כגון שרבעה בספסל, ומיהו קשה, דהתם מיירי בפרה שהעמידה בפונדקאות של גוים משום דנחשדו על הרביעה, וא"כ איכא למימ' שמא נשען עליה הואיל ושלא בפנינו היא, וי"ל, דקים ליה לתלמודא דהתם כר' אליעזר אית ליה דנפסלה לאו משום חששא דשעינא, הואיל ושלא בפניו היא, חששא דרביעה דהתם קתני במילתי' דר' אליעזר, וכן היה ר' אליעזר פוסל בקרבנות כולן, אלמא משמע דהיינו משום דפסול ברביעה דשייך כל כך בכל בקרבנות, אבל פסול דשעי' לא שייך אלא בפרה.
משתמש בהן ברך ולא בקשה. נראה למורי הה"ר פרץ שי', דברך ר"ל בעצים רכים, אבל לא בקשה, בעצים קשים. דבמידי דאכילה אינו רצה לומר, דפשיטא דמצי שפיר לאשתמושי, ושוב מצא כן בירושלמי [ה"ט].
או שהיתה עבודה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמ' והתעלמת. אבל בשל חבירו יבטל מעבודתו להשיב האבידה, וישלם לו דמי בטולו. וכגון שיש שם ב"ד להתנות בפניהם כדבעי' למימ' לקמן [ל' ע"ב]. וא"ת, כיון שמשלם דמיה, א"כ מאי נפקא ליה מינה לבעל האבידה בהשבה, כמו כן יוכל ליקח אחרת מן הדמים שמשלם. וי"ל, דנפקא ליה מינה לטרחא יתירה, שיש טורח לילך בשוק וליקח בהמה כושרא דחיותא [צ"ג ע"ב].
פשיטא דלא אתי עשה וידחי לא תעשה ועשה. וא"ת, והא אמרי' (שאנו) [בפרק שני] נזירים [נ"ח ע"ב] דהא עשה השוה בכל הוא דלא דחי לא תעשה, אבל עשה דכהנים שאינו שוה בכל דחי. וכן נמי מוכח ביבמות [ק' ע"א]. וכן נמי גבי איש אביו ואמו תיראו, מאי, והיינו דדוקא בעשה דמצורע, אבל הכא אינו שוה בכל. וי"ל, דקאי אלא תחזיר דשוה בכל, נהי נמי דזקן ואינה לפי כבודו אינו חייב, מ"מ כיון דבשלו מחזי' בשל חבירו מחזיר היינו שוה בכל. וי"ל דהיינו דוקא, בעשה דמצורע דחמי' משום שלום בית, אבל עשה דכהנים דלא חמיר כולו האי לא דחי עשה ולא תעשה. וא"ת, מאי פריך באבידה נמי איכא עשה ולא תעשה, לאו דלא תוכל להתעלם ועשה דהשב תשיבם. וי"ל, דלגבי דחייא דלא תעשה אינו מועיל כלל ולא דחי מידי, וא"כ ליכא אלא עשה דהשב תשיבם ומשום הכי פריך. אבל מ"מ קשיא, דמנא לן למימר הכי דלא תעשה דאבידה לא יועיל כלל, וא"כ ליכא עשה, ולא דחי לא תעשה ועשה דטומאה, אימא איפכא, דלא תעשה לא יועיל כלל לגבי דחייה, וא"כ ליכא גבי טומאה אלא עשה, ואין עשה דטומאה דוחה לא תעשה דהשבת אבידה. ואומר הה"ר ר' יעקב בר' נתן ז"ל דמסתברא טפי למימר דעשה יהא נדחה, דכי אמרי' דעשה דאבידה יהא נדחה אין זה קום ועבור, אלא שב ואל תעשה, אבל אי אמרי' דעשה דטומאה יהא נדחה, הוה ליה קום ועבור לך והטמא. ועוד אומר רבינו יהודה, דמשכחת ליה שפיר באבידה דליכא לאו דלא תוכל להתעלם, כגון שרדף אחריה להשיבה ולהחזיר עד שנכנסה לבית הקברות, והשתא ניחא שפיר דליכא לאו דלא תוכל להתעלם, שהרי לא העלים עיניו ממנה, וליכא אלא עשה דהשבה, ולא אתי עשה דהשבה ודחי לא תעשה ועשה דכהנים.
<h2>דף ל:</h2>
אלא זקן ואינה לפי כבודו. וקשה דפ' מי שמתו [ברכות כ' ע"א] איצטריך קרא דולאחותו לומר דמטמא הוא למת מצוה, ואמאי איצטריך, לילף לה מהכא דאתי כבוד הבריות ודחי לא תעשה. וי"ל, דלא מצי למילף מהכא דשאני הכא דהוה ליה ממונא, אבל התם הוה ליה אסורא, וטומאה, ומ"ה אצטריך לומר דגם באיסורא אתי כבוד הבריות ודחי לא תעשה. אבל קשה דלמה לי קרא למימר דכבוד הבריות דוחה לא תעשה, לילף מהתם דדחיה ליה באסורא. י"ל, דשאני כבוד הבריות דמת מצוה, דהוי בזיון דמת כשאינו קבור, אבל הכא דאבידה דלא איכא כבוד הבריות כי הא, דלא הוי בזיון כולי האי אם הוא [חייב] בהשבת אבידה, אי לאו קרא הוה אמינא דדחי לא תעשה. וא"ת והא בפ' מי שמתו פרי' ממת מצוה לשמואל דאמ' המוצא כלאים פושטה ואפילו בשוק, ומאי פריך, שאני מת מצוה דאיכא בזיון טפי. וי"ל, דהתם נמי איכא בזיון טפי אם הוא פשטו בשוק, ואין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שהולך ערום בשוק [יבמות ס"ג ע"ב].
הכישה נתחייב בה. פ"ה דהיינו טעמא דכיון שהתחיל בהשבה מתחייב בהשבה מעלייתא. ול"נ, דהאי טעמא שייך בכל דבר אפי' במילתא דלאו בעלי חיים נינהו, ובבבא בתרא [פ"ח ע"א] מוכח דלא אמרינן אלא בב"ח, לכ"נ, דהיינו טעמא כדמפרש בהמוכר את הספינה משום דאפסדה, דנקטה אניגרי ברייתא, ולא שייך למימ' אלא בבעלי חיים.
אפקריה וכו'. וא"ת, הכא משמע דלא הוה בהדי' אלא ההוא גברא, מדלא הוו מסייעין אותו, והיכי מועיל ההפקר ובפרק אין בין המודר [נדרים מ"ה ע"א] אמ' דאין הפקר בפחות מג'. וי"ל, דהני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא לא גרסי', שלא היה חושש אלא שלא יכשלו העולם בו בלאו דלא תגזול דאוריתא.
לדידך לא הוי הפקר. ואע"ג שיכול לחזור בו המפקיר עד ג' ימים, כדאיתא במסכת נדרים [מ"ה ע"א], שאני הכא שכבר זכה בו.
ב"ש אומר' הפקר לעניים הפקר. ליפטר מן המעשר איירי. בירוש' [פאה פ"ו ה"א] מפרש [טעם] של המשנה זו ר' חייא בשם ר' יוחנן אומ' טעמא דב"ש משום דכתיב תעזוב יתירה, לומר יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו, ואין זו הפקר, דמה זו לעניים ולא לעשירים, אף הפקר לעניים ולא לעשירים, ופיאה פטורה מן המעשר, כדדריש ליה בספרי [דברים פס' ק"י] ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, יצא זו שידו וידך שוין שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ב"ה אומרים אינו הפקר [עד שיהא הפקר] בין לעניים בין לעשירים. ובירושלמי שהבאתי מפרש רשב"ל טעמיה דב"ה דמשום דכתוב [שמות כ"ג] תשמטנה ונטשתה, לומר לך יש לך נטישה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו הפקר, מה שמיטה בין לעניים בין לעשירים, שמטה פטורה מן המעשר, דכתיב [שם] יתרם תאכל חית השדה, מקיש אכילת אדם לאכילת בהמה וחיה, מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר, אף אתה תאכל ופטור.
אטו הני דאמרי' עד השתא לאו אבידה היא. דמשמע ליה פי' במתני' הכי, איזו היא אבידה שחייבה תורה עליה להחזיר, פרה ורועה בין הכרמים, כלומר אותה אבידה [לא] חייבה תורה להחזיר אלא חמור וכליו [הפוכין], וקא פריך משום הכי אטו הני וכו', ומשני, הכי קאמר איזו היא כלל אבידה, באיזה ענין נוכל להכירה אם היא אבידה אם לאו, מצא חמור וכליו הפוכין וכו', וכיוצא יש להביא כל אבידה ואבידה לפי ענינה.
<h2>דף לא.</h2>
ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה. אם ישאר יותר, אבל תלתא יומי עביד דמתרמי. אי לא מנטרא אמאי. מכאן משמע דהלכה כרב יוסף דאמר שומר אבידה כנושא שכר דמי, כדאמרי' דאי לא מנטרא אמאי, פי', אי דלא מנטרא מגנבי אמאי פטור, אלמא משמע דהוי כשומר שכר, ומ"ה קשי ליה אמאי פטור שומר שכר מ[ל]חייב בגניבה ואבידה, דלרבה דאמ' שומר אבידה כשומר חנם, א"כ היכי פריך ואי דלא מנטרא אמאי פטור, אה"נ דפטור דהוי כמו שומר חנם, ושומר חנם פטור מגניבה ואבידה. מיהו אין זו ראייה, דודאי הלכה כרבה כדפי', דהכי הוי פי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבה מפשיעה ולרב יוסף מגניבה ואבידה.
הכל צריכין דעת. פ"ה, גנב וגזלן צריכין דעת בעלים, ול"נ, דא"כ מאי קאמר חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה השבות הרבה, למה לי הא, תיפוק ליה דהא לאו מציאה [הוי] אלא או כשומר חנם או כשומר שכר, והם אינם צריכין דעת בעלים. וע"ק, דהכל משמע אפילו ד' שומרים. לכ"נ דה"פ, הכל גנב וגזלן וד' שומרים צריכים דעת בעלים. וא"ת, והא אמרי בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"ח ע"א] דאין צריך דעת בעלים אי אמרי' דשואל הוי, גבי השולח בנו אצל חנוני. וי"ל, דהיינו התם משום שהתינוק' השאילה, ואיכא שפיר דעת תינוק, אבל כששאלה מן הבעלים ודאי צריך דעת בעלים. וכן משמע בתוספת' [פ"ח ה"ז] דקתני, השואל פרה אפי' החזירה לאבוס הבעלים, ולא ידע' הבעלים ונגנבה חייב, אלמא משמע דבשואל נמי צריך דעת בעלים.
לדבר מצוה מנין. פי', כגון לטהרת מצורעים של ציפור'. וא"ת, והיכי ס"ד דמותר לדבר מצוה, הא עשה הוא בטהרת מצורע, ולא תעשה ועשה לא תקח ושלח תשלח, ואין עשה דוחה לא תעשה. ופ"ה דמיירי [דנטלה] ע"מ לשלוח ואח"כ נמלך לטהר מצורע, והשתא ליכא אלא עשה דשלח תשלח, דלא תעשה ליכא, כיון שנטלה ע"מ לשלוח. ועי"ל, נהי דבעלמא לא דחי עשה, הני מילי עשה אחר, דאמרי' מאי אולמיה דהאי מהאי קס"ד דעשה דמצורע דאלים משום שלום בית דחי עשה דשלוח. וא"ת, תינח למאן דאמר [מו"ק ז' ע"ב] דמצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש המטה, דהשתא איכא שפיר שלום בית, שעל ידי כך יהא מותר בת"מ, אלא למאן דאמר דבימי חלוטו מותר בת"ה, אדרבה מחמת הבאת צפורי' הוא בא לימי ספירה, דמתסר לכולי עלמא דמשמע דקאי מילתא כדר' מדלא פריך כדפריך בחולין. וי"ל, דמ"מ כיון שאשתו בדילה הימנו מפני הטומאה איכא שפיר שלום בית בהבאת ציפורים, שמתוך כך בא לידי טהרה.
אין בעלים עמו מניין. אינו ר"ל עמו כלל דא"כ היינו אבידה. וגם ליכא לפרושי אין בעליו עמו שאינו רוצה לסייעו, דהא ודאי אינו מחייב כדאמ' במתני' [ל"ב ע"א] הלך וישב לו ואמ' לו הואיל ומצוה עליך לפרוק פרוק פטור, אלא ודאי הכי פי', אין בעליו עמו כגון שאינו יכול לסייעו, כגון שהוא זקן או חולה מניין.
למה ליה למכתב רחמנא בפריקה ולמה ליה למכתב בטעינה. פ"ה למה לי הכפילות דתקים ודתעזוב. וכן צ"ל, דאין לפרש למה לי למכתב גופייהו בקראי פריקה וטעינה, דהא לקמן [ל"ב ע"א] מוכח דתרוייהו צריכי דחד מחבריה לא יליף. דאי כתב רחמנא בפריקה וכו'. [מכאן] משמע דהא דפריך למה לי למכתב וכו' ר"ל מן הכפילות, מדקאמר ואי כתב רחמנא בפריקה, ולא אמרינן אי כתב רחמנא פריקה. ואי אשמעינ' טעינה ושתיק מפריקה משום דבשכר, גם מכאן ר"ל מן הכפילות, ואינו ר"ל מגופיה, א"כ היכי קאמר דאי הוה שתיק מגופיה דקרא מפריקה, הוה אמינא דוקא טעינה משום דבשכר, הא לא ידעי' בטעינה בשכר אלא בתר דכתב רחמנא פריקה, אלא ש"מ דר"ל מן הכפילות. והשתא ניחא דהכי קאמר, אי אשמעינן הכפילות בטעינה ולא כתב ליה בפריקה, הוה אמינא דדוקא בטעינה משום שכר, דהא גופיה בפריקה לעולם כתיב.
למה לי לאשמועינן בהני תרתי ולמה לי לאשמועינן באבידה. פי', למה לי למכתב כפילות בטעינה ופריקה דהיינו אין בעליו עמו, הא היינו כמו אבידה. (וה"פ) אבל ליכא לפרושי גופיה דקרא בטעינה וגופיה דקרא בפריקה [דהני תרתי דמאבידה נפקא, דמה ענין גופיה דקרא דטעינה ופריקה דהיינו בעליו עמו לאבידה אלא ודאי קאי אכפילות דהיינו אין בעליו עמו], דהיינו בעלים עמו, דזה דמי שפיר לאבידה.
<h2>דף לא:</h2>
אבל הני תרתי דאית' למרייהו בהדייהו. וא"ת, [והא] אמרינן דמיירי כגון שהוא זקן או חולה שאינו יכול לסייעו, וא"כ מה יכולין לעשות. וי"ל דמ"מ דכיון שהבעלים היו שם, היה להם לטרוח לשכור פועלים לסייע לו. וא"ת, ולכתוב רחמנא הכפילות בפריקה לחוד, ואנא ידענא טעינה מפריקה ואבידה, דמאי פרכת, מה לאבידה דליתיה למרה בהדה פריקה יוכיח, וכי פרכת מה לפריקה דאית בה צער בעלי חיים, אבידה תוכיח. י"ל, דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן חסרון כיס. אבל קשה דלכתוב רחמנא כפילות בטעינה לחוד, ואנא ידענא ליה מפריקה ואבידה, דמאי פרכת, שכן ליתא למרה בהדה, טעינה יוכיח, וכי פרכת מה לטעינה שכן בשכר אבידה יוכיח. וי"ל, דא"כ ליכא למילף פריקה בחנם כלל, דמאבידה ליכא למילף, דמה לאבידה שכן ליתא למרה בהדה כדקאמ' תלמודא, וגם מטעינה ליכא למילף פריקה, דמה לטעינה שכן בשכר. דלא מבעיא למאן דאמרי' כי פירכא בחד ועבדינן יוכיח מאידך, דהיינו דוקא כשהן באים ללמד, דהוי שוה בשניהן המלמדים. ואז אמרי' דכי איכא פירכא בחד מינייהו, דלא שייכא בדין שאנו באים ללמד, דעבדינן מאידך יוכיח. אבל בהדין שאנו באים למילף דהיינו בחנם, אינו שוה בשני המלמדים דטעינה הויא בשכר ואבידה בחנם, אז ודאי לא עבדינן יוכיח, וא"כ לא מצינא למימ' פריקה בחנם, דמה לטעינה שכן בשכר, וליכא למימר אבידה תוכיח, דהא אין טעינא ואבידה שני עניינים המלמדים שוים, כ"נ למורי מוהה"ר פרץ.
משכנו שלא ברשות ב"ד מניין. פי', שיהא חייב להשיב לו המשכון. ולא נראה, דלמ"ד בפ"ק דתמורה [ד' ע"א] כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, וא"כ לא מהני מה שמשכנו, כיון שמשכנו שלא ברשות ב"ד. ומאי קאמר מנין, הא הוי כמי שלא משכנו. וי"ל דה"פ, משכנו שלא ברשות מניין שישיב לו דוקא, לפי הצורך, וחוזר וגובה, אבל לא יחזירנו לעולם.
אין לי אלא מתנה [מרובה]. כלומ', כדכתיב [דברים ט"ו] אל ירע לבבך בתתך לו, אלמא במתנה מרובה קאי קרא, מתנה מועטת מנין. פי', אם אינו יכול ליתן לו כ"א מתנה מועטת, מנין, דס"ד דלא יתן, כיון דאינו יכול ליתן מתנה מרובה, ת"ל נתן תתן מ"מ. ודוחק הוא, דהא לעולם יש לו ליתן כפי השגת ידו. לכ"נ דה"פ, אין לי אלא מתנה מרובה, פי' דצריך ליתן מתנה מרובה, אבל אם אין לו אלא מתנה מועטת מנין, דבמתנה מרובה מיירי קרא, כדכתיב אל ירע לבבך בתתך לו, דהיינו מתנה מרובה, אבל אינו צריך אלא למתנה מועטת, מנין, דמ"מ צריך ליתן לו, ת"ל נתן תתן מ"מ.
דברה תורה כלשון בני אדם. וא"ת, וכי לית ליה לר' שמעון דרשות דלעיל. י"ל, דודאי אית ליה שפיר דרשות דלעיל, והא דדברה תורה כלשון בני אדם, היינו דוקא כשיש הוכחה שלא לדרוש הכפילות, והכא יש הוכחה, דגבי הענקה כתיב אשר ברכך, משמע הא לא נתברך אין מעניקים אותו, וגם גבי העבט תעביטנו כתיב די מחסורו, דכיון דיש לו הרי אינו חסר כלום. ורבנן דרשי אשר ברכך דגבי הענקה למעוטי כספי', כדקאמ' בקידושין [י"ח ע"ב], ואשר יחסר לו דגבי תעביטנו קא דרשי ליה, דכיון דאינו רוצה להתפרנס היינו שפיר חסר.
היה בטל מן הסלע. דוקא משום שהוא בטל, הא לא היה בטל משום מלאכה, לית ליה כלל, דמצות השבת אבידה דרמייא עליה יש לעשותה בחנם, שהרי טעינה גופיה לא אמרי' דשקל אגרא אי לאו דגלי קרא כדלקמן [ל"ב ע"א].
נותן לו כפועל. ס"ד דהאי דקאמר בטל, היינו בטל ממש, דאמרי' כמה אדם רוצה ליטול פחות משכרו ליבטל ממלאכה כבידה כזו, שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כמו השבה, כך יטול. וא"ת, אמאי אמרינן הכי, הא לית ליה ליטול כלל טורח אבידה, דהא טורח אבידה בחנם כדאמ' במתני'. וי"ל, דהיינו היכא דאינו בטל ממלאכתו, אבל היכא דבטל ממלאכתו שריא ליטול שכר, דודאי אי בעי לא משיב, דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם מכל אדם, ומותר ליה טורח דהשבת אבידה (וטפי) כדאמרי' כפועל בטל. וא"ת, מאי שנא מההיא דאמרינן [ב"ק קט"ו ע"א] זה בא בחביתו וזה בכדו של דבש אין לו אלא שכרו, הכא נמי נימא דאין לו אלא שכרו, דהיינו שכר טרחו דטרח להשיב אבידה, ואמאי לא אמרי' דאומדי' כמה יפס' לעשות מלאכה כיון דהיינו טפי מטורח השבה. י"ל, דהתם מיירי שהיו בעלים שם כשהציל האבידה, ואיבעי ליה לאתנויי, ומדלא אתני לא יתן אלא שכר טרחו, אבל הכא דאין בעלים שם עבוד רבנן תקנתא כשהוא בטל ממלאכתו שיטול שכר בטילו ממש כפועל בטל, דאמרי' תנאי ב"ד הוא שיהא זה מציל אבידת חבירו. וא"ת, אמאי לא יטול בטלו ממש, הא אמרי' [צ"ג ע"ב] ברועה שהקדים (ברועה) [ברועים] ובמקלות בשכר, דאמרי' דחוזר ונוטל דמיהם מבעל הבית, ומפרש התם ר"ל [עד] כדי דמיהם, י"ל [התם שאני] דהוי התם בריא היזקא, ואם לא שקדם ברועה ובמקלות אכלום הזאבים, אבל הכא לא הוי בריא היזיק' דשמא בלא איהו נמי היתה הבהמה חוזרת לבית בעליה. ועי"ל, דלא דמי להתם, דלהכי נוטל שכרו משלם שהרי מסר מעותיו לקדם ברועים ובמקלות, אבל הכא לא מסר כלל, אלא שבטל ממלאכתו כדי להשיבה, ואמרי' דכך הוא רוצה שפיר ליטול פחות וליבטל ממלאכתו כבידה שהוא עסוק בה, ולעשות מלאכה קלה דהשבת אבידה. והאי פועל בטל דהכא, אינו ר"ל כפועל בטל דתנן במסכת (כתובות) [בכורות] [כ"ט ע"ב] דמי שבטל ממלאכתו לדון, דנוטל שכרו כפועל בטל, דהתם כפועל בטל, ר"ל, כפועל בטל לגמרי, ואע"ג שהלשון שוה, מ"מ יש הרבה ענינים שהלשון שוה והפי' חלוק. וא"ת, מאי שנא דקא שקיל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, והתם לא שקיל אלא כפועל בטל ממש. וי"ל, דשאני התם דהיינו משום דמחייב בענין אפי' היכא דבטל ממלאכתו, ומשום הכי לא שקיל אלא כפועל בטל ממש, אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכתו אי בעי לא משיב, דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון, א"כ שרי ודאי ליטול שכר בטלו של אותה מלאכה דבטיל מינה כדפי'. אבל י"מ דפועל בטל דהכא, ר"ל בטל לגמרי, כי ההיא (דכתובות) [דבכורות], וכי תימא א"כ מאי פריך מעיקרא והא לא בטל הוא, דמשמע מעיקרא ר"ל כפועל בטל לגמרי. י"ל, דהוה ס"ד דמעיקרא דהא דקאמר כפועל בטל, היינו דשיימינן כמה אדם רוצה ליטול ולא ישכיר עצמו, כך יטול, והיינו דבר מועט, שהרי ספק הוא לו אם ימצא מלאכה אם לאו, ומ"ה פריך והא לא בטל הוא, דהא קתני במתני' היה בטל מן הסלע אלמא דהיה לו כבר מלאכה, וא"כ לא יתן לעצמו בדבר מועט כמו אותו שאינו יודע אם ימצא מלאכה לעשות. ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, פי', דאמדינן אדם זה עושה מלאכה ומרויח בה סלע כמה יטול עליה פחות ויהיה בטל לגמרי, כך וכך יטול. והשתא הוי פי' דכפועל בטל דהכא שוה לאותו (דכתובות) [דבכורות]. ודוחק הוא, דהא כיון שהוא בטל ממלאכתו ואז שרי ליקח שכר, דאי בעי לא משיב כדפרי' אפס לא יהיה בך אביון, א"כ ודאי שרי ליקח טורח השבת אבידה, ואפי' כדקאמרי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, לכ"נ כדפרי'.
<h2>דף לב.</h2>
אלמנה מוכרת שלא בב"ד. וא"ת, מאי מייתי הא קאמר התם [כתובות צ"ז ע"א] טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו [ב]ב"ד, וא"כ מוכרת שלא בב"ד, אבל הכא לא שייך האי טעמא. וי"ל, דכנגד זה יש יפוי כח הכא שהוא שותף בגוף הדבר.
דכתיב כבד את ה' מהונך. הוה מצי לאתויי מדברי תורה דוקא לענין מורא, דכתיב [דברים י'] את ה' אלקיך תירא, וכתיב [ויקרא י"ט] איש אמו ואביו תיראו. אלא ניחא מקרא דכבד את ה' מהוניך, אע"ג דדברי קבלה הוא, משום דכתיב גבי כבוד, דעיקר המצוה דכבוד הוא.
מ"ד ניצית לה. משמע דהכי פירושא ניצית ליה וחייב לעשות מצות אביו שאומר לו הטמא או אל תחזיר. והקשה הה"ר יוסף איש ירושלים היאך יניח מצות המקום בשביל מצות אביו, הא לא חזינ' אלא היכא דהוקש כבודם לכבוד המקום, אבל מ"מ לא עדיפא כבודם מכבוד המקום, וי"ל, ס"ד ניצית ליה אם ירצה, דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום, איזה שירצה יעשה, קמ"ל, דמ"מ לא ישמע לו.
לומר לך פריקה בחנם וטעינה בשכר. פ"ה, והשתא ניחא דליכא לפרוכי לכתוב טעינה ולא בעי פריקה, דאי לא כתב פריקה לא הוה פריקה בחנם, דכיון דלא כתי' פריקה, וילפי' לה מטעינה מק"ו א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. ול"נ, דהא דטעינה בשכר, היינו דוקא בתר דגלי קרא דפריקה בחנם, וא"כ אי לא כתיב פריקה, הוה אמינא תרוייהו בחנם. לכנ"ל דה"פ, פריקה דכתב רחמנא [למה לי], תרוייהו בחנם ליכא למימר, דא"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה, אלא ודאי להכי כתב רחמנא פריקה לגלויי עלה דטעינה דאין [דינם שוה, וחדא מינייהו בשכר, ומסתמא דהיינו טעינה דגריעה] מפריקה.
ור"ש נופלים בדרך אינהו וטעונייהו משמע. פי', ומ"ה לא מסיימי, אבל ודאי מסוים שפי', ולא מצי מיירי אלא בפריקה. והקשה השר מקוצי, דלמה לי למכתב כפילות שבתעזוב, לא לכתוב אלא עזוב לחוד ומינה ידעי' בעליו עמו ואין בעליו עמו, לכתוב רחמנא בטעינה הקם תקים דמינייהו ידעי' אפי' אין בעליו עמו, ובפריקה נילף אין בעליו עמו מק"ו דטעינה. וכ"ת, דא"כ מוקמי' ליה להקם תקים בפריקה, ועזוב הוה מוקמינן בטעינה, ולא ידעינן בטעינה אלא בעליו עמו, אבל אין בעליו עמו לא הוה ידעינן בטעינה, אי לא כתיב תעזוב. הא ליתא, דהא דכתיב עזוב בפריקה מיירי, דהא בהאי קרא דעזוב כתיב תחת משאו, תחת משאו מסוים שפיר דמיירי בפריקה, דהא דקאמר דלא מסיימי היינו דוקא כשנופלים, אבל תחת משאו מסוים שפיר כדפי', אלא ש"מ דהקים תקים מיירי בטעינה, וא"כ הק"ל דלמה כתיב תעזוב בפריקה, דלא שמעי' אין בעליו לא אצטריך, דהא מפקי' ליה שפי' מטעינה. ותירץ מהר"ר פרץ שי', דאי לא כתב תעזב בפריקה אלא עזוב לחודיה, הוה מוקמי' להו לתרוייהו קראי בפריקה, עזוב לאשמועינן בעליו עמו, הקם לומר אפי' אין בעליו עמו, וכלהו בפריקה, אבל בטעינה לא הוה ידעי' כלל. וכי תימא תרי קראי בפריקה למה לי, עזב והקם בחד סגיא, י"ל, משום דהוה לי' פרשה שנאמרה ונשנית ולא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהיינו אין בעליו עמו, דידעי' ליה מכפולות מהקם תקים, אבל ודאי טעינה לא הוה ידעי כלל, לכך אצטריך תעזב בפריקה, דהא ידעי' שפיר אין בעליו עמו בפריקה, (ואי) [וע"כ] איירי הקם בטעינה לומר בין בעליו עמו בין בעליו אין עמו. עי"ל דאי לא כתיב תעזוב, הוה אמינא, הקם לפריקה בבעליו עמו, ותקים לאין בעליו עמו בפריקה, ועזב נוקי' בטעינה לבעליו עמו, ואם אינו לענין פריקה דשמעי' בעליו ואין בעליו בפריקה מהקם תקים, תניהו ענין לטעינה בבעליו עמו, אבל אין בעליו עמו לא חזי' בטעינה, להכי כתיב תעזוב לאין בעליו עמו, כ"נ למורי הה"ר פרץ שי'.
<h2>דף לב:</h2>
טעמא משום דלא מסיימי קראי הא מסיימי קראי דרשי' ק"ו. וא"ת, מנא ליה לרב' דטעמא דר' שמעון משום דלא מסיימי קרא, דלמא לעולם ס"ל שפיר דמסיימי קראי, ואפי' הכי קאמר זה וזה בחנם, משום דס"ל דטעינה ופריקה כהדדי נינהו. וי"ל, דליכא לפרושי הכי משום דא"כ לא לכתוב אלא חד מינהו, והוא יליף שפיר חד מחבריה, כיון דכי הדדי נינהו, וטעמא דר"י משום דלא מסיימי קראי.
מי לא עסקי' דאדהכי והכי בטיל משוקיה. דנהי איתא שפי' לטעינה דלית בה חסרון כיס, מ"מ גם איתא נמי לטעינה דיש בה חסרון כיס, וא"כ אי צער ב"ח דאורייתא, א"כ לא מצינן למילף ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס. וא"ת, היאך מוכ' דצער בעלי חיים דאוריתא, מ"מ הוה מצינו למעבד ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס, דהא קרא מכל טעינה מיירי, ואפי' מאותה דלית בה חסרון כיס. ואומר השר מקוצי, דמוכח שפיר דמדאורייתא הוי, דהא רבנן פסקי ואמרי בכל ענין דטעינה [בשכר] אפ' אותה שיש בה חסרון כיס, וא"כ סבירא להו דטעינה דאית בה חסרון כיס גריעה מפריקה, ומ"ט גריעה משום צער בעלי חיים דאוריתא, ואי לאו דאוריתא לא הוה גריעא טעינה מפריקה, וא"כ לכל הפחות הוה ליה למימר דטעינא כשיש בה חסרון כיס דלא גריעה מפריקה דהויא בחנם, אלא ש"מ דצער בעלי חיים דאורייתא. והשתא ניחא שפיר דגם טעינה נמי כשיש בה חסרון כיס, הויא בחנם ד[א]סד"א דהויא בשכר, ליכתוב רחמנא טעי' ולא בעי פריקה, ואנא ידענא מק"ו דטעינה דהא גריעה מאותה שיש בה חסרון כיס כדפרישית. וא"ת והא תינח רבנן דמוכחי' שפיר דצער בעלי חיים דאורייתא כדפי', מדקאמר דכל טעינה הויא בשכר, לר' שמעון מנ"ל דסבר דהויא דאורייתא, דהא פשיטא ליה לרבא אליבא דר' שמעון היינו משום דמפרש ר' שמעון דלא מסיימי קראי, משמע הא מסיימי קראי דרשינן ק"ו, והיכי מוכח דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא דילמא לעולם סבירא ליה דלאו דאורייתא. והא דמש' שפי' דאי הוו מסיימי קראי דהוי ק"ו, היינו מאותה טענה דלית בה חסרון כיס ודאי גרועה מפריקה. ואומר מורי הה"ר פרץ שי' דמוכח שפי' אפי' לר' שמעון דסבר בצער בעלי חיים דאורייתא, דהא אין סברא לומר דפליגי בין ר' שמעון ובין רבנן אלא ממה שאנו רואים בתלמוד, ובתלמוד קאמ' משום דלא מסיימי קראי, ומשום הכי פליג עליה, הילכך דייקי' דלא פליג עלייהו אלא משום האי טעמא, אבל אי הוו מסיימי קראי הוה דרשי' ק"ו ממש כרבנן, והוה דלטעינה בשכר גם אותה שיש בה חסרון כיס, דהא גריעה מפריקה, וא"כ צ"ל ע"כ דסבר צבח"ד כדפ' לרבנן.
מכלל דת"ק סבר דהוה. פי', ואמאי, הא כתיב תחת משאו ומשמע משאו משוי שיוכל לעמוד בו דוקא, וא"כ אמאי זקוק לה לאו משום דצבח"ד. וא"ת, מ"מ היכי דרשי' ליה להאי קרא דתחת משאו דמשמע משאוי שיוכל לעמוד בו. וי"ל, דדרשי' ליה הכי תחת משאו בחנם, אבל משאוי שאינו יכול לעמוד בשכר, משום דצבח"ד הלכה למשה מסיני.
בהמת גוי וכו'. האי אמרת צבחל"ד. פי' אמאי, והכ' אחיך דממעיט גוי, אלא ודאי צבח"ד אע"ג דכתי' אחיך, הכי קאמר אחיך בחנם ולא גוי בחנם אלא בשכר חייב לסייעו, משום דצבח"ד מהלכה למשה מסיני כדפי'.
הכי קאמר ולהטעינה יין נסך אינו זקוק לה. וא"ת טעינה מאן דכר שמיה, הא לא מיירי לעיל אלא מפריקה, וי"ל דקאי אהא דאמרי' בהמת גוי חייב לטפל בה, ור"ל בין בטעינה בין בפריקה, בפריקה בחנם משום צבח"ד, ובטעינה משום איבה, ועל זה קאמר ולהטעינה יין נסך אינו זקוק לה, לא שייך ביה משום איבה, כפ"ה.
הא מני ר' יוסי הגלילי היא. וא"ת לוקמה כרבנן ומאי וחדלת בחנם אבל בשכר מחייב. י"ל, דשינוייא דחיקא הוא, דחדלת משמע לגמרי, ומ"ה משני הא מני ר' יוסי הגלילי (דקאמ' הי') דשינוייא מעלייא היא דכאן, אבל לעיל לא מצי לשנויי משום דבסיפא א"ר יוסי הגלילי דקאמר תחת משאו, מכלל דרישא לאו ר' יוסי הגלילי, ולהכי איצטריך לשנויי הכי.
אפי' הכי כדי לכוף יצרו עדיף. וא"ת, והא מיירי קרא בשונא מחמת עבירה כדאמרי' בפסחי' [קי"ג ע"ב]. וא"כ מה שייך הכא כפיית יצר. וי"ל, דמ"מ שייך בה כפיית יצר דכיון שהוא שונא, א"כ גם חבירו שונא אותו, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם [משלי כ"ז], ומתוך כך באים לידי שנאה גמורה, ולכך שייך בה כפיית יצר.
<h2>דף לג.</h2>
אלא פשיטא לא מפרק בחנם אלא בשכר מאן שמעת ליה האי סברא רבנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרי' צבח"ד מה לי רובץ מה לי רבצן. וא"ת, מאי פריך לעיל צבח"ד מרובץ ולא רבצן כדדרשי' ולא תחת משאו, הכי נמי נדרוש רובץ בחנם ולא רבצן בחנם, אלא בשכר משום צבח"ד. ואומר ר"י, דליכא למימר הכי, דדוקא תחת משאו ולא מפורק שייך למימר הכי, שפי' ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר, כמו טעינה דהויא בשכר, אבל רובץ ולא רבצן (איכא) [ליכא] למימר הכי רובץ בחנם ולא רבצן בחנם אלא בשכר, כדין פריקה האמורה במקום אחר, דהא אין פריקה נכתבה במקום אחר אלא בהאי קרא דכתביה רובץ, וא"כ ממעיטנא רובץ ולא רבצן אפי' ממשאו, משום הכי פריך אי צבח"ד מה לי רובץ מה לי רבצן.
ר' יוסי הגלילי נמי בטעינה סבר לה כרבנן, דסברי דהויא בשכר. וא"ת, היכי קאמ' דר' יוסי סבר דטעינה בשכר, ע"כ לא קאמרי' רבנן דטעינה בשכר אלא משום דסברי צבח"ד, ומשום הכי דרשי' ק"ו מטעינה, דהא גריעה טעינה מפריקה, אבל ר' יוסי סבר דצבח"ד לאו דאורייתא, וא"כ לא מצי למעבד ק"ו מטעינה, דהא לא גריעה מפריקה והיכי מוכח דטעינה הויא בשכר. י"ל, דמ"מ עביד שפי' ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס, דהא הויא גריעא מפריקה ואות' הטעינה הויא בשכר, וא"כ הא דקאמר בטעינה סבר לה כרבנן, לאו דוק' כרבנן ממש, דהא רבנן סברי דטעינה בשכר ואפי' טעינה שיש בה חסרון כיס, ור' יוסי הגלילי לא סבר אלא מאותה שאין בה חסרון כיס כדפי'.
זהו ריס. גי' אחרת זהו רוס, לפי שיש באותה חשבון רס"ו אמות, דמיל הוי אלפים אמה כדמוכח פרק שני שעירים [יומא ס"ז ע"א] וכשתעשה רצועה של רס"ו ושליש אמה, יצא במיל רצועות שכ"ט לפי חשבון אמה.
שמואל קרע מאניה לההוא מרבנן, ור"ל קרע בלא איתני', דאין ר"ל קרע בעלמא דא"כ מאי איריא משום דאסב' תיפוק ליה דחכם שמת הכל קורעין עליו, אלא ש"מ דר"ל כדין קריעה תלמיד לרב שאינו מתאחה, דתנן [מו"ק כ"ו ע"א, שמחות פ"ט] ואלו קורעין ולא מתאחי' על אביו ועל אמו ועל רבו.
את צריכת לי עד ארבעי' שנין. להכי נקיט ארבעי' שני' כדאמרי' בע"ז [ה' ע"ב] דלא קאי אניש אדעתא דרביה עד ארבעין שני'.
העוסק במקרא מדה ואינה מדה. ובמדרש אמר שלא ידלג ממקרא למשנה וכ"ש לתלמוד, אלא שילמוד מקרא ואח"כ משנה ואח"כ תלמוד. ולא שיעסוק בתלמוד לחוד ובמשנה לחוד.
<h2>דף לג:</h2>
אחיכם אלו בעלי מקרא. פי', לכן קרי להו אחיכם לפי שאינן יודעין לפסוק הלכה מתוך המקרא, ומתוך כך הם כפופים לתלמידי חכמים.
ונגנבו. מיירי אפי' נגנבו בפשיעה, כיון דאי בעי לישבע לשקר, הוה פטר אנפשיה, א"כ אמרי' דמקני ליה כפילא. והכי מוכח בגמ' [ל"ד ע"א].
או שאבדו. וא"ת, אמאי נקט או שאבדו, הא ליכא כפל באבידה. וי"ל דאגב נגנבו נקט אבדו. ועי"ל דאיכא נפקותא דאי (איכא) [איקר] ברשותי' איקר, והוי שלו, כדאמרי' בגמ' [ל"ה ע"א] גבי הנהו כיפי, דאי לאו דאטרחניהו לבי דינא, קאמ' ברשות' אייקר, והוי שבחה דאתי מעלמא כמו כפל, ואי לאו מתני' הוה אמינא דאייקר שבחא דאתו מגופיה כמו וולדה, קמל"ן דלכפל דמי.
והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' מאימת מקני כפילה משעת משיכת פרה, ובההיא שעתא עדיין לא היתה בעולם.
<h2>דף לד.</h2>
אבל הכי מי יימר דמגנבא וכו'. וקשה, דאי לאו הני סברות דמי יימר, משמע דהוה דמי לפירות, ואמאי, לא דאמי כלל לפירות דקל, דהתם הוו הפירות מגוף הדקל, אבל הכא הכפל אינו בא מגוף הבהמה. וי"ל, דמיירי שהקנה לו פרה לכפילה. ול"נ, דא"כ מאי והא אין מקנה דבר שלא בא לעולם, הא אין זה דשב"ל כיון שהקנה לו פרה לכפל, וא"כ הוי כמו פירות דקל, ושם מודו כולי עלמא דמהני שפיר. וי"ל, דהוי בעיא במסכת גיטין [מ"ב ע"ב] אי הוי כה"ג דקל לפירותיו אי לא, והכא בעי למיפשט בעייא דהתם.
אי נמי דקיימא באגם. למ"ד נעשה כאומר סמוך לגניבתה קנויה לך לא קני, דהא כשהקנין בא היא עומדת באגם. וא"ת ולקנה ליה משיכה שעשה בפרה, דהא משיכה מהני שפיר אפי' עומדת באגם. י"ל, כיון דלא אמר מעכשיו לא מהני ליה משיכה, והכי אמרי' בכתובות [פ"ב ע"א] דקאמר האומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה, כיון דלא אמר מעכשיו. וא"ת, ולישני כגון דאמר מעכשיו סמוך לגניבתה מעכשיו קנויה לך, וה"פ, מעכשיו תתחיל ולא תגמר עד סמוך לגניבתה, דהשתא לא הוי קשה מגזותיה וולדותיה, ואפי' היא עומדת באגם נמי קני מטעם משיכה, כיון דאמר ליה מעכשיו. י"ל, דלא מצי למימר הכי, דא"כ המשיכה אינה נגמרת עד סמוך לגניבתה, וא"כ כל ימי היותה אצלו עד שעת הגניבה צריך שתהיה במקום שמשיכה לקנין מהני, דהיינו — (בסמוך) [בסמטא], ואי אפשר באותן הימים שלא תלך בר"ה הילכך לא קנייה.
שואל אפי' שאמר הריני משלם לא מקני כפילא, במאי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה, מתה מחמת מלאכה לא שכיחא, ופ"ה, דאע"ג דאמר' טעמא משום מתה מחמ' מלאכה דוקא (ק)אמר אבל שילם מקני ליה כפילא. ור"ח פי', דהכא קאמר [דאפילו] שילם (ד)לא מקנה ליה כפילא כיון דמתה מחמת מלאכה לא שכיחא.
אמר רב זביד, שואל עד שישלם מאי טעמא הואיל וכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא. וא"ת, ומאי איכא בין לישנא קמא דרב ספרא לרב זביד, לפ"ה דפי' דוקא אמר, אבל שילם מקני ליה כפילא, הא רב זביד נמי הכי קאמר, שואל עד שישלם הא שילם מקני ליה כפילא. י"ל, דאיכא בינייהו היכא דאתני שואל להיות כשומר חנם, ללישנא קמא דרב פפא דאמר טעמא משום מתה מחמת מלאכה לא שכיחא, א"כ היכא דאתני כשומר חנם מקני ליה שפי' כפילא, דהא לא פטר נפשי' במ"מ. אבל לרב זביד דאמר טעמא הואיל וכל הנאה שלו לא מקני ליה כפילא בדיבורא, א"כ כי נמי התנה להיות כשומר חנם שייך שפיר האי טעמא, וא"כ לא מקני ליה כפילא.
ללישנא קמא דרב פפא לא הוי תיובתא. ה"ג רש"י ז"ל, דהא אמ' שואל לא מקני ליה כפילא, לא תימא (הא) [ה"ה] שילם דלא מקני ליה כפילא, דודאי דוקא (ק)אמ' הוא דלא מקני ליה כפילא, אבל שילם מקני ליה כפילא. ולפי' ר"ח ז"ל דפי' דה"ה שילם לא מקני לי כפילא, הא ודאי תהוי תיובתא, דהא קאמ' הכא כשקדם ושילם דמקנה ליה כפילא.
<h2>דף לד:</h2>
מי אמרי' מהדר קא הדר ביה. משמע שיכול לחזור כו', וקשה דאמרי' פרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי, רצונך תשבע וטול, נשבע אינו יכול לחזור בו, אלמא משמע שישבע בע"כ, ואינו יכול לומר לו לא אחזור בשבועתה. נראה לר"ת ז"ל דגרסי' ונשבע, פי' דכי נשבע אינו יכול לחזור בו. ועי"ל דגרסי' שפיר נשבע, והכא הכי פי', מהדר קא הדר אבל מ"מ לא מצי, דב"ד יכפוהו לשלם, אלא הכי קאמר מי אמרי' מהדר קא הדר, דדעתו לחזור בו אם היה יכול, ומשל' לאו היינו מדעתו, אלא מחמת כפיית ב"ד, וכיון דבעי לאטרוחי בי דינא אם כן לא מקנה ליה כפילא, דהכי מוכח לקמן [ל"ה ע"א] דאי טרחי' לבי דינא לא מקני ליה כפילא.
שילם לבנים מהו. ומבעיא ליה (למאי) [למי] משלם הכפל לנפקד או למפקיד. וא"ת, מאי בעי, היאך יזכו בני המפ' בכפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו. י"ל דמיירי כגון שעמד בדין עם הגנב, והשתא הוי ממון.
שאל מן האשה. פרה של נכסי מלוג שהקרן לאשה והפירות לבעל, מהו לקנות הכפל, מי אמרי' כיון דקרן לאו דבעל נינהו לא מקני לי כפילא, או דילמא כיון דאפוטרופוס הוא על הנכסים ואוכל את הפירות הוי בעלים עלייהו. וקו', דמשמע הכא דאין לבעל כלום בנכסי מלוג, ובמסכת כתובות [ע"ט ע"ב] אמרינן, הגונב ולד בהמת מלוג משלם כפל לאשה, מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, משמע אבל כפל דבהמה עצמה דלא הוי פירא דפירא הוי דבעל, א"כ מאי קא מבעיא ליה פשיטא דלא מהני לאקנויי, דהא דידה הוא. וי"ל, דלאו דוקא נקט ולד, דה"ה דכפל בהמה לא הוי לבעל, ולרבותא נקטיה דאפי' ולד הגוף דלעצמו הוי לבעל, אפ"ה הכפל לא הוי לבעל.
שמא ישבע זה ויוצא הלה את הפקדון. פי', ויפסלנו בשבועה ובעדות. וא"ת, כי נשבע לשקר מאי הוי, וכי עבדי' תקנתא לרמאי. לכ"נ דה"פ, שמא ישבע הלה וכו' וישבע שבועה לבטלה, וא"כ אין זה תקנתא לרמאי.
אלא ארישא דשבועה גבי לוה היא ואמ' רבנן דלא ישבע ליה שמא כו'. וא"ת אמאי לא ח(י)שי' ליה בהדי הנך דנשבעין ונוטלין [שבועות מ"ד ע"ב]. י"ל, דלא חשיב אלא הני דאינן יכולין לישבע בשום ענין, כמו שכיר ובעל הבית, משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואינו יודע באמת, אבל הכא הלוה מצי שפיר לישבע, אלא דעשו חכמים תקנה משום שמא יוציא הלה את הפקדון וכו'.
<h2>דף לה.</h2>
ואי איתא לדרב הונא מגו דמשתבע שבועה שאין ברשותו לישתבע נמי כמה היא שויא. וא"ת, ולישני ליה שיש עדים שנגנבה, דהשתא אינו צריך ליש' שבועה שאינה ברשותו. י"ל, דקאי אשינויא דאביי ורב אשי.
הכא אטרחי' לבי דינא. וא"ת, והא בסוף הגוזל [ב"ק ק"ח ע"א] אמר רבא גופיה דתבעוהו בעלים לשומר נשבע ושילם והוכר הגנב משלם כפל למי שהפקדון אצלו, אלמא אע"ג דאטרחיה לבי דינא מ"מ מקני ליה כפילא. י"ל, התם מיירי דאטרחי' לבי דינא מן השבועה לחוד, אבל הכא מיירי דמן התשלומים עצמן אטרחי' לבי דינא.
בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרי' ליה. והא דנקט לוקח, משום לא מהדרי' ליה נקטיה, דמשום לא מהדר לא אצטריך ליה, דהא אי אפי' יורש הוי, מ"מ לא מהדר, דהא אמרי' לעיל אורתה או יהבה במתנה לאו אדעתא דהכי נחת, אלא אצטריך לה משום לא מהדרי' ליה, דאי יורש הוי מהדרי' ליה, דהא יורש זכות אשתו, אבל כי לוקח הוי אינו לוקח אלא ממה שיש בידו בשטר שעשאה. אע"ג דקאמ' התם [ב"ב קל"ט ע"ב] דטבא ליה עבידו ליה ושויה כיורש ושויה כי לוקח. מ"מ אמרי' התם, דהיכא דאיכא פסידא לאחריני כי התם לא עבדי' ליה יורש. ופ"ה דמיירי כשמתה, והדין עמו. ונראה דלהכי פי' כן, משום דע"כ מיירי שמתה, דאי לא מתה א"כ היכי קאמר לא מהדרי' הא דאמר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, היינו דוקא לאחר מיתת האשה אבל בחייה לא יורש הוי ולא לוקח הוי, וא"כ מהדרי' לאשה, דאי מיירי דלא מתה היכי קאמר דלא מהדרי' ליה, ימסור המעות לאשתו והיא תלך ותחזירם למלוה ויטול נכסיה, ולכך פי' שמתה.
<h2>דף לה:</h2>
מכי שלמו יומי אכרזתא. וקשה דהא רבא גופיה אמר בכתובות פרק הנושא [ק"ד ע"ב] אחוי לי אדרכתיך. וי"א דהתם גרסי' רבה. ול"נ, דהא פריך בתר הכי והא מר הוא דאמ' אחריות נכסים טעות סופר הוא, והיינו רבא דפסי' לעיל [ט"ו ע"ב] אחריות ט"ס הוא, וא"כ הק"ל. וי"ל, דהתם סבי' ליה לרבא דלא גביא אלא מכי שלמו יומי אכרזתא, והא דקאמ' אחוי לי אדרכתך, היינו משום לראות אם היתה כתובה שפיר, ואז גביא שפיר מכי שלמו יומי אכרזתא, אבל לא היתה כתובה שפיר אפי' מכי שלמו יומי אכרזתא לא גביה.
אלא תחזור הפרה לבעלים הראשונים. וא"ת מאי טעמא דר' יוסי [אמאי אינו משלם השואל לשוכר, הא קני ליה השוכר. וי"ל, היינו טעמא דר' יוסי] משום דשוכר כשלוחו של משכיר, וא"כ הוי כמו השאילה המשכיר עצמו לאותו אחר.
אגרה מיניה מאה יומי וכו'. משום הכי פוחת והולך ימי שאלה מימי שכירות, דאי נקיט והדר שאלה מיניה מאה יומי, א"כ בטלה ליה שכירות לגמרי, וא"כ הוי כמו שאמר השוכר למשכיר הריני מחזיר פרתך ואיני חפץ בשמירה.
<h2>דף לו.</h2>
כגון דמתה כדרכה ואמרי נאנסה. וא"ת, בשלמא שוכר נשבע שנאנס' דהא בעי למיפטר נפשי', שהרי פטור מן האונסי', אלא שואל בין כך ובין כך מחייב אמאי ישבע. וי"ל, דמ"מ משתבע שאינה ברשותו כדאמרי' לעיל, חיישי' שמא עיניו נתן בה, ואגב גררא קאמר שנאנסה, כלומר, שאינה ברשותו.
דעלויי עלייה לשמר'. י"א דהכי פירושו דעלויי עליה לשמירתו, פי', מחמת מסירתו הוא מרבה תשלומי' לב"ה הראשון [יותר] מקודם לכן, דאם נגנבה תחזור לבעלים וכר' יוסי דקאמ' תחזור פרה לבעלי' הראש'. ול"נ, דא"כ היכי קאמ' בסמוך שומר שכר שמסר לשומר חנם דגריעי גרעה לשמי', ולפי' זה צ"ל דגריעי גרעה לשמי' שמיעט הבע' מן התשלומים, וזה אינו, שהרי לעולם שומר שכר שמסר לשומר חנם כשנגנבה הוי השומר חייב באי זה מקום שנגנב', או בבית השומר חנם או בבית השומר שכר. לכ"נ דה"פ, דעלויי עלייה לשמירתו, כשמסרה לשומר שכר, לפי דשומר שכר טרח יותר טפי [לשמרה] משומר חנם, לפי שמפחד שמא (נגנבה) [יגנבוה], ושומר שכר שמסר לשומר חנם פטור, דגריעי גרעה לשמירתו, ואינו טורח כ"כ לשומרה כיון שפטור מגניבה.
אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב דאמ' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. פי', וא"כ פשע בה שמסרה לשומר שכר. ואע"ג דסופו באונס מ"מ חייב, דסובר כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ול"נ דא"כ הוה ליה לאתויי לקמן למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב מרב ור' יוחנן דהכא. לכ"נ דאפי' למ"ד פטור הכא חייב, משום דפשע בה מכל דבר, אף לגבי אונס כדפרי'.
<h2>דף לו:</h2>
דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. ונפקא מינה בין האי לישנא להאי לישנא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, כגון שיש עדים מן האונס, להאי לישנא דאמרת את מהימנת לי בשבועה פטור, שהרי יש עדים. ללישנא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, חייב, דלעולם נמי מצי למימר הכי.
פשע בה ויצאת לאגם אביי משמיה דרבה אמר חייב וכו'. אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב, דהא דאמרי' לקמן גבי צריפא דאורבני [מ"ב ע"א] דפטור, היינו משום דסופו באונס הוא, דהא גבי לענין שנגנבו הוי שמירותא לענין אורב' (כגון) [כמו] בקרקע, אבל הכא כולה פשיעות' הוא, דהא הבלא דאגמ' קטלה.
ורבא משמיה דרבה אמר פטור. לא מבעיא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דודאי פטור, דלית ליה האי סברא דהבלא דאגמא קטלה. אלא אפי' למ"ד חייב הכא פטור, דמלאך המות קטלה מה לי הכא מה ליה התם. דהא דאמרי' התם חייב, משום שהאונס בא מחמת הפשיעה, דאותבינהו בצריפא דאורבני, שאלו שמרן בשמירה הראויה דהיינו בקרקע, כדא' [מ"ב ע"א] כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, לא אירע להם אונס זה של גנבים, אבל הכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה [דמלאך המות], מה לי הכא ומה לי התם. ואביי אית ליה [דמאן דסבר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אפי' אין האונס בא מחמת הפשיעה, ולא נהירא דלמ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, היינו כשהאונס מחמת הפשיעה, דאל"כ תיקשי מכמה משניות דאית להו תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, משום דאין האונס בא מחמת הפשיעה. לכך נראה, דלאביי נמי אינו חייב אפילו כשתחלתו בפשיעה אלא כשהאונס בא מחמת הפשיעה], כמאן דסבר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הכא מטעם הבלא דאגמ' קטלה, והאונס בא מחמת הפשיעה. וק', דהא במילתא דאביי אמרי' לא מיבעיא למ"ד חייב בצריפא דאורבני דהכא חייב [אלא] אפי' למ"ד התם פטור הכא חייב משום דהבלא דאגמא קטלה, משמע דזה הטעם לא אצטריך אלא למ"ד דפטור התם והכא [חייב], דהא אצטריך אפי' למ"ד התם חייב. ופי' ר"ת ז"ל, דאה"נ דאפי' למאן דמחייב התם לא מחייב הכא אלא משום דהבלא דאגמא קטלה, ואונס הוא מחמת הפשיעה, והכי קאמ' במילתי' דאביי, לא מבעיא למ"ד חייב דהכא חייב כדמפ' מטעם דהבלא דאגמא קטלה, והוי האונס בא מחמת הפשיעה, דהאי טעמא דהבלא דאגמא קטלה דקאמר תלמודא, קאי אכולה מילתי', אלא דהמתין עד שסיים דבריו דקאמ' תלמודא, אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב וכו'. וקשה, כיון דטעם טוב הוא דהבלא דאגמא קטלה, א"כ מאי איריא יצאת לאגם, אפי' הוליכה נמי ושמרה בטוב מזאבים, חייב, כיון דהבלא דאגמ' קטלה. וי"ל, האי סברא דהבלא דאגמא לא שכיחא שתמות בשביל הבלא דאגמא, וא"כ היכא דלא פשע בה מתחלה שהרי הלך עמה, לא אמרי' האי סברא דהבלא דאגמא קטלה, כיון דאין זה שכיחא שתמות בשביל הבלא דאגמא, אבל יצאת ממילא לאגם דמעיקרא פשע בה, תלינן כל רעותא דאיכא למתלי, דשמא הבלא דאגמא קטלה, והוי כולה פשיעותא, ומשום הכי חייב. וא"ת, א"כ לקמן גבי צרי' דאורבני כיון שפושע מתחלה שלא היה לו לשומרו אלא בקרקע, ותלי כל רעותא דאיכא למתלי, וחיישי' דאי לא הוי צריפא דאורבני לא גנבוה הגנבים, והוי כולה בפשיעותא. וי"ל, דלא דאמי, דהתם גבי צריפא כו' לא פשע בה מתחלה כלל (משום) [ושם האונס לא הוי מחמת הפשיעה] דממאי הוי מגנבי, משום זה לא פשע כלל, דלענין גנבי הוי נטירותא שפיר כמו בקרקע, ומ"ה פטור, אבל הכא פשע בה מתחלה משום האונס שאירע, דמאי הוי האונ', מתה כדרכה, ומתחלה פשע בה במתה. (מאי) [משום] דהוי שם האונס, דהא אינה משתמרת באגם מפני הזאבים, וא"כ תלינן כל רעותא דאיכא למתלי ואמרי' הבלא דאגמא קטלה והוי כולה פשיעותא. ואומר מהר"ר פרץ שי' דיש ליתן טעם לדבר, דלהכי חשבי' כוליה פשיעותא, משום דאיכא מ"ד כיון שפשע מתחלה לשם האונס דהיינו משום מתה, דודאי אסיק אדעתיה שפיר דאינה משתמרת באגם מן הזאבים, ואפ"ה לא עכבה מלכת שם, וא"כ פשע בה מתחלה משום האונס עצמו, שיש לאחזוקיה כל ריעותא שיש לתלות, ונימא דאיבעי לאסוקי אדעתיה דהבלא דאגמא קטלה, משום דהבל האגם (משיב) [קשה] לה יותר מהבל הבית, ומדלא אסיק אדעתיה א"כ כולה פשיעותא הוא. והשתא ניחא שפי' משום זה דפר', הוא מוסיף למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, דמתחלה הוה קאמר לא מבעיא למ"ד חייב דהכא חייב, ואע"ג דלא הוי כולה בפשיעותא, דלא הוה לי לאסוקי אדעתי' דהבלא, מ"מ חייב משום דהבלא דאגמא קטלה, דהוה ליה האונס מחמת הפשיעה, כגון גבי צריפא דאורבני אלא אפילו למ"ד פטור, כשהאונס מחמת הפשיעה, מ"מ הכא חייב כדפי'. ולאו דוקא יצאת לאגם, וה"ה יצתה מביתו והלכה לביתו שבסוף העיר, אה"נ דחייב, כיון שאינה משתמרת מזאבים אפי' מתה כדרכה, דפשע בה מתחלת משום האונס, וא"כ יש לנו להחזוקי כל ריעותא שנוכל לומר (אלמא) דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה, דהבל בית זה קשה מהבל דביתי', וכולה פשיעותא הוא.
אמר ליה אביי לדידך דאמרת מה לי הכא מה לי התם הא דאותובי ר' אבא בר ממל לר' אמי. בשלמא לדידי דאמינא תחלתו [בפשיעה] וסופו באונס חייב, היינו נמי כשאין האונס בא מחמת הפשיעה, דמשמע ליה דהיינו טעמא משום דאמ' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר גם לרבא, [ואם כן] פשע בה, וא"כ ליכא לשנויי הכי. אלא לדידך דסבירא לך דמאן דאמ' חייב היינו דוקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה, א"כ ק' כדפרי'. ודוחק הוא, דאפילו לאביי דאמר חייב, קשה, דמאי טעמא דמ"ד חייב משום דהבלא דאגמא קטלה, והכא שהיא בבית לא שייך האי טעמא. וי"ל, דלהא דפרי' לעיל דהיכא דפשע שיש לתלות כל הריעותא שנוכל למתלי, נימא דהכא נמי איכא למתלי ולומר לא כל הבתים שוים, והבל דבית זו קשה יותר מהבל דבית זו, וא"כ הבלא דבית זו קטלה, דנהי דלא שכיחא, מ"מ פירשנו לעיל דהיכא דפשע מתחלה כל ריעותא דנוכל למתלי נאמר, אלא לדידך קשה דלית לך האי סברא.
הא מתה כדרכה הרי זה פטור ואמאי ולימא אוירא דהר קטלה. כ"נ דה"פ שהוליכה למרעה שאינו שמן, וא"כ פשע בה מתחלה, משום האונס עצמו אמרי' כל ריעותא דיכול למתלי ולומ' דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאוירא דהר קשה מהבל דבית, והוי כולה פשיעותא היא.
א"ה אימא רישא ואמאי אבעי ליה למתקפה. אא"ב דלא מיירי במרעה שמן וטוב, שפיר השתא מתוקמא מתני' רישא וסיפא דאינו יכול לתוקפה, אלא מחייב ברישא משום דפשע בה כשהעלה (או) [אבל] כשעלתה מאיליה, פטור דלא פשע בה, וגם אינו יכול לתוקפו. אלא השתא דאוק' למרעה שמן וטוב, וא"כ ליכא לחיובי דסיפא אלא משום דהיה לו לתוקפה ולא תקפה, וא"כ רישא הוי דומיא דסיפא, וא"כ אמאי פטור הא אבעי ליה לתוקפה. ומשני, שתקפתו ועלתה שתקפתו וירדה, פי', דלא מיירי רישא דומייא דסיפא, רישא מיירי באינו יכול לתוקפה וסיפא מיירי ביכול לתקפה, ואין זה דוחק, דהלשון מוכיח דרישא עלתה משמע דאין בידו לתקפה, וסיפא העלה משמע שיש בידו לתקפה.
<h2>דף לז.</h2>
אלא מודה היה ר' יוסי אף בראשונה שכבר אמר הריני משלם. נר' לר"י דהלכה כר' יוחנן דאמר מודה היה ר' יוסי אף בראשונה, וא"כ אם (אמר) כבר אמר הנפקד הריני משלם כפל [לנפקד] (פטור). ועוד דהלכה [כתובות י"ג ע"א] כרב נחמן בדיני וסבירא ליה כר' יוסי, כדאמר לעיל [ל"ה ע"א] דוקא משום דאטרחיה לגבי דינא, אבל אי לא אטרחיה מודה הוא שהכל שלו, ואין לא היה מודה ר' יוסי בראשונה, והלכה כמותו, לעיל דקא מותיב ממתני' דקאמר (מ)שלם ולא רצה לישבע, ולא משני חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה והלכה כמותו, אלא ש"מ כדפרי'.
רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשני כריכות. פי', שני בני אדם הפקידו זה מנה וזה מאתים זה שלא בפני זה, דהוה ליה למידק, והכא כמו כן הוה ליה למידק, דהוי אדם אחד. וא"ת, כיון דלא אמר בתירוציה אלא, א"כ משמע דאינו חוזר מתירוץ הראשון דנגזל עבד איסורא וכו', ולמה לי' לשנויי לעיל גזל דעבד איסורא, תיפוק לי' דהוה ליה למידק דחד גברא הוא. וי"ל, דאי לאו משום דעבד אסורא, משום טעמא דהוה ליה למידק לא קנסינן ליה כיון דעבד תשובה. [דהא גזלן לא דאיק, ולא דמי לנפקד שיש לו לדקדק כדי להחזיר, וגבי גזלן על מה שעשה לא קנסינן ליה כיון שבא לעשות תשובה].
והכא מיירי בבא לצאת ידי שמים. וא"ת, מדלא קאמר אלא, משמע דאכתי קאי לשינוייא אחריתי דמפר' לעיל דטעמא משום דהוה ליה למידק. וקשה, דלמה ליה טעמא דהיה ליה למידק, תיפוק ליה דחייב לצאת ידי שמים. וי"ל, דאי לא הני טעמא דהוה ליה למידק דאז לא פשע בו מעיקרא, משום בא לצאת ידי שמים (א)לא מחייבי' ליה. אבל מ"מ קשה, דלמה לי לפרושי טעמא דמתני' בסיפא משום דלא הוה ליה למידק, לוקמה שפיר דהוה ליה למידק, מ"מ פטור, ומשום דקא תבעי ליה בב"ד. וי"ל דהא דאמרי' כי תבעי ליה פטור, היינו דוקא אליבא דר' טרפון אבל אליבא דר' עקיבא מחייב אף כי תבעי ליה בב"ד, וניחא ליה לאוקומ' כר' עקיבא משום דאמרי' [סנהדרין פ"ו ע"א] סתם משנה ר' מאיר סתם תוספ' ר' נחמיא וכלהו אליבא דר' עקיבא, [ואם כן, אי הוה ליה למידק חייב אפילו כי תבעי ליה], ומשום הכי צריך לפרושי טעמא דסיפא משום דלא הוה ליה למידק, ולכך פטור דניחא אפי' לר' עקיבא. ול"נ דהא משמע פרק הגוזל [ב"ק ק"ג ע"ב] דלית ליה [לר' עקיבא] סברא דפטור משום דלא הוה ליה למידק, דקאמר לקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאי זו מהם לקח דאמ' ר' עקיבא אין לו תקנה עד שישלם לכל אחד ואחד, והתם לא הוי ליה למידק דהיינו זה בפני זה. וי"ל, דמאי טעמא אמרי' בשנים שהפקידו זה בפני זה דלא הוי ליה למידק משום דאתון גופייהו לא דייקיתו ואנא אידוק, דאי הוי דייקי לא הוי מפקידי' זה בפני זה, והתם בלוקח ליכא למימר הכי, דמה הוה להו למוכרים למעבד, כל המוכרי' צריכים למכור בשוק זה בפני זה. ומ"מ קשה דהיכי מצי למימר דאתיא אליבא דר' עקיבא, והא קתני שהודה בפני עצמו, דדייקי' מיניה דבא לצאת ידי שמים, הא תובעים אותו בב"ד לא מחייב והיינו דלא כר' עקיבא, דאי כר' עקיבא, כי תבעי ליה נמי מחייב לשלם לכל חד וחד. וי"ל, דאתיא אליבא דר' עקיבא, ורישא היינו שמא ושמא, ואמרי' לקמן דבשמא ושמא מודה ר' עקיבא.
<h2>דף לז:</h2>
שתיקה דהכא לאו שתיקה כהודאה דמיא. מאי טעמא דאמ' האי דשתקי אמינא כל חד וחד דידיה. ומכאן נראה לפסוק, דהא דאמרי' [קדושין ס"ה ע"ב, גיטין נ"ד ע"ב] גבי יין נסך דאם אמר אדם לישראל נתנסך יינך אפי' אין בידו לנסכו מהימן, דשתיקה כהודאה דמייא, ומכאן נראה שאם יש לתלות שתיקתו לפי שמחשב בלבו מה יענה (בלא שתיקה) [דלא כשתיקה] דמייא. ואומר הר"ר יעקב מקנון דאם הוא מאמין בלבו שהוא אומר אמת, דאין מועיל שזה (ש)מכחישו, ועל זה נאמר ויראת מאלקיך.
ואמר ר' עקיבא מודה אני בזה. פ"ה אע"ג דמתלמידי ב"ש אנא, וסבי' לי בעלמא דיחלוקו, הכא מודינא דהנכסים בחזקתן. ול"נ, דהא לא אשכחן בשום דוכתא שר' עקיבא היה מתלמידי שמאי, וע"ק דהא פסקי' כר' עקיבא בכל דוכתא [ערובין מ"ו ע"ב], ואי מתלמידי ב"ש היכי פסק כוותיה, הא אין הלכה כמותו, כדאמרי' גבי ר' אליעזר דאין הלכה כמותו משום דהוי שמותי, ופרש"י דהוה מתלמידי ב"ש. וי"ל, דהכי פי', מודה אני בזה אע"ג דמהך מילתא דנפילה אני תלמיד ב"ש. ועי"ל דהכי פי', מודה אני בזה. פי', אומר אני בזה ומשום דאיירי בזה ובזה [מודים] נקט מודה.
הכא ברי' ושמא. פי', משום הכי אמר ר' עקיבא שישלם לכל אחד, דבריא ושמא בריא עדיף. ור"ט סבר שמא עדיף, דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מאריה. וא"ת, התם במסכת כתובות [י"ב ע"ב] גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, דאיפלוגי בה רב הונא ורב יהודה משום דבריא ושמא בריא עדיף, ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, משום דאוקי ממונא בחזקת מאריה, ואין סברא לומר דמיפלגי הני אמוראי בפלוגתא דר' עקיבא ור"ט דהוו תנאי. וי"ל, דרב הונא ור' יהודה אמרי לך כמילתי' דר"ט דאמר אוקי ממונא בחזקת מאריה, מתוקמה כותייהו, דע"כ לא אמר ר"ט הכא אוקי ממונא בחזקת מאריה אלא דוקא בגזל אחד מחמשה בני אדם, דמכל החמשה ליכא אלא חד בריא חשוב דלא גזל אלא לאחד, אבל התם במנה לי בידך יכול להיות שהבריא יהא חשוב שהוא אומר אמ' שהוא חייב לו מנה, ואפי' לר"ט (דאמר) [אמרינן] בריא ושמא בריא עדיף. וגם ר' יוחנן ורב נחמן אמרי, דמילתי' דר' עקיבא מתוקמה שפיר כותיה, דעד כאן לא קאמ' ר' עקיבא בריא ושמא בריא עדיף, אלא דוקא בגזל אחד מחמשה בני אדם, דהתם איכא חד בריא דהוי ודאי חשוב דודאי גזל לאחד מהם, אבל התם דמנה לי בידך יכול להיות דליכא בריא כלל, דשמא אינו חייב לו כלל, דהא אין מודה האחד שהוא חייב לו, אלא אומר לו איני יודע, ואפי' ר' עקיבא מודה שפיר בכי האי גונא דאוקי ממונא בחזקת מאריה.
וממאי דר' עקיבא היא דילמא לעולם ר"ט. וקשה להשר מקוצי ז"ל, דמאי פריך, אי איתא דר' טרפון מחייב כ"ש דקשיא ליה, דהא כיון דר"ט מחייב כ"ש דר' עקיבא מחייב, דהא מחייב טפי מר"ט. ונ"ל דה"פ, וממאי דר' עקיבא, ור"ל מן הדין, דילמא ר"ט ובבא לצאת ידי שמים. וא"ת, כיון דאסיק אדעתיה בבא לצאת ידי שמים, לוקמה נמי כר' עקיבא ומאי מחייב דקאמר בבא לצאת ידי שמים, דהכי נמי מוקי למסקנא. וי"ל, דס"ד השתא לר' עקיבא מחייב דקאמר מן הדין, ואם אינו מחייב מן הדין לא מחייב כלל אף בבא לצאת ידי שמים [ומשום הכי] משמע ליה השתא דלא אתיא כר' עקיבא.
הא אוקימנא בבא לצאת ידי שמים. [וקשה] למה"ר פרץ שי' דמאי משני, הא גופא קשיא, דהא ודאי הוה ידע בבא לצאת ידי שמים איירי מתני', דהכי אוקימנא לעיל, אלא הוה קשיא ליה משום דמשמע ליה שפיר דהוי חיובא הכא לצאת ידי שמים לא הוי לר' עקיבא, [דלר"ע] אינו אלא מן הדין, (אלא לר' טרפון) [ו]היכי מוכח ליה השתא [טפי] מדעיקרא, דאף לר' עקיבא דהא נותן ליה מנה דהיינו בבא לצאת ידי שמים. ונראה למורי הה"ר פרץ שיחי', דה"פ הא ודאי אוקימנא, ופי' מהנך מתני' יש הוכחה דר' עקיבא אית ליה בבא לצאת ידי שמים, דהא קתני מודה ר' טרפון באומר לשנים גזלתי לאחד מכם שנותן לזה מנה ולזה מנה, ולמאן מודה לאו לר' עקיבא בר פלוגתיה, א"כ שמיע' ליה לר' עקיבא דאית ליה הך מילתא דאמר לשנים גזלתי לאחד מכם וכו' והיכי שמיע ליה, מסתמא שמיעא ליה מת' דקתני אמר לשנים גזלתי, דהא סתם מתני' אליבא דר' עקיבא היא והך בבא מיירי בבא לצאת ידי שמים, דקאמרי שהודה מפי עצמו כדאמרי' לעיל, אלא ש"מ דיש הוכחה מתוך דבריו של ר' עקיבא דמדינא הוא דפטור, והא דחייב היינו משום דבא לצאת ידי שמים.
והאמר רבא הכל מודים בשנים שהיפקידו. פ"ה דאע"ג דהיינו שתי כריכות. והק' בקו' והלא פי' לעיל דזה בפני זה לא הוה ליה למידק, והכא היינו זה בפני זה. ותיר' בקונטרס, דמ"מ דבר נראה הוא מי מביא אחד מי מביא שנים, דבעלמא גבי כריכות דמעות אמרי' כשהפקידו זה בפני זה ולא הוה ליה למידק, דאין מוכחא מילתא כולי האי, ושכח מי מפקיד זה ומי מפקיד זה, אבל הכא מוכחא מילתא טפי. ועי"ל, דלא דמי, דדוקא לעיל משום הכי אמרי' דזה בפני זה לא הוה לן למידק, משום דאמרי' אתון לא קפדיתון ואנא אקפיד, דאי איתא דמק' אהדדי א"כ היה להם (להקפיד) [להפקיד] זה שלא בפני זה, אבל הכא אין זה הוכחה מה (שהקפידו) [שהפקידו] זה בפני זה, דלא קפדי אהדדי דכיון דמוסרין לו טלאים כל שעה, אינם יכולים להזהר. ועי"ל, דלא דמי דדוקא לעיל אם היו מפקידי' זה שלא בפני זה לא היה יכול האחד לתבוע פקדון חבירו, וא"כ היה מרויח אם היה מפקיד שלא בפני חבירו, ומדלא הקפיד ש"מ דלא קפדי אהדדי ומ"ה אמרי' דלא הוה ליה למידק, אבל הכא בטלאים לא היה מרויח כלום אם (מקפיד) [מפקיד] זה שלא בפני זה, ומ"ה יכול לחזור לרועה, דהא רואה אותם ואין זה כהוכחה.
<h2>דף לח.</h2>
חיישי' שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על (ב)מקום אחר. פי' מאכיל תרומה לזרים. וא"ת, ואיך יתרום הבע"ה על אותם פירות, הלא אין תורמין שלא מן המוקף. וי"ל, דה"ק חיישי' שמא עשאן הכהן תרומה ומעשר על (ב)מקום אחר. פי' ומאכיל שלא מן המוקף. וקשה, דהא בגיטין [ל' ע"ב] אמרי' דאין עושין תרומת מעשר שלא מן המוקף. לכ"נ, דה"ק חיישי' שמא עשאן הב"ה תרומה ומעש' היכא דשרי לתרום שלא מן המוקף. כגון בערבי שבתות דאז מותר לתרום שלא מן המוקף. וקש' דבגיטין דפריך והא (אנן) [אין] תורמין שלא מן המוקף, ולישני דחיישי' שמא עשאן תרומה בע"ש, דאז מותר לעשות שלא מן המוקף. וי"ל, דהאי סברא אינה שכיחא, ומ"מ הכא לגבי פקדון יש לספק כל מה שנוכל לגבי שלא יהא שולח יד בפקדון.
אלא לרב נחמן בר יצחק מאי לפיכך. ומשני ה"ק השת' דאמור רבנן לא נזבין דחיישי', לפי' ב"ה עושה תרומה ומעשר ממקום אחר. וקשה, דמאי תירצת היא היא כדפי'. ותירץ הר"ר יוסף דאונריניט דה"ק, השתא דאמור רבנן לא ניזבין דחיישי', פי' דחיישי' לבני אדם שאינן מהוגנין שלא ישמעו לנו ויעשה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, ולכך צריך לתקן שלא יגע כדפרי', ולפי' ב"ה עושה אותם תרומה ומעשר כו'. פי' ולפיכך יורו חכמים לכל אדם אפי' לחבר דיכול לעשות אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, דליכא שום חששא כלל, כיון דלא יגע. וק' למשי"ח דמאי חזית לומר דלא ימכרם ומ"ה ב"ה עושה אותם תרומה ומעשר, [היה לתקן] ולעשות הוראה [לבעה"ב דאינו רשאי לעשותו תרומה ולהורות שפיר] שיגע דליכא למיח' כיון דאינו [רשאי לעשותו תרומה]. ונראה למשי"ח, דהא לא אפשר, שלא יהא בעל הבית רשאי לעשותו תרומה ומעש' על מקום אחר, לפי שיש בני אדם שאינן מהוגנין שלא ישמעו לו להוראה זו, וגם מדבר זה לא ישאל הוראה כלל, אלא יעשה תבואתו תרומה ומעש' במקום אחר, ואם כן בתקנה גדולה כזה לא תוכל לעמוד, אבל תקנה דלא יגע יכולה לעמוד, שאין לך אדם בעולם שימכור פקדון [חברו] שלא ברשות ב"ד, וא"כ כשיבא לב"ד לשאול אם יגע בהם למוכרה לב"ד, יורו לו דלא יגע בהם. והשתא ניחא דלא קשה נעביד התקנה להפך.
מחלוקת בכדי חסרונם. פי' שנתקלקלו בכדי חסרונם. וקשה, דא"כ מאי טעמא דר"ג דאמר מוכרם בב"ד, הא אם היו בביתו נמי היו מקלקלים כ"כ. וי"ל, דמיירי בכדי חסרונם שהיה להם לחסר בשנה וחסרו כך בחצי שנה, ובהא פליגי, דתנא קמא דאמר לא יגע בו, דודאי חסרו כל מה שיכולין כל השנה לחסור, ור"ג סבר מוכרן בב"ד, משום דסבר דכמו שחסרו בחצי שנה זו, כמו כן יחסרו בחצי שנה אחרת, ולכך עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד.
דרב נחמן ודאי פליג'. וא"ת. מנא ליה דודאי פליגא, דילמא דלא פליגא, ורב נחמן לא קאמר חששא דשמא עשאם אלא בכדי חסרונם, אבל ביתר מכדי חסרונם מודה שפי' דמוכרן בב"ד, ואל יקשה וליחוש שמא עשאן כו' משום דיתר מכדי חסרונן לא שכיח' כדאמר' לקמן במלתיה דרבה בר בר חנא. ואומר ר"ת ז"ל דע"כ רב נחמן בר יצחק אפילו ביתר מכדי חסרונן קאמ', דהא יכול להקשות קושייא לרב נחמן, הא תינח הא דאמר לא יגע בהם דחיישי' שמא עש' כו' היכא דהפירות טבלים, דשייך שפיר למיחש דלא ידע בהם משום דחיישי' שמא עשאן כו', אבל היכא דהפירות מתוקנים אמאי לא יגע בהם, הא ליכא דמיחש שמא עשאן תרומה, דא"כ הוי תורם מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, אלא ש"מ דסבר רב נחמן שינוייא דרב כהנא דאדם רוצה בקב שלו כו', ומ"ה לא יגע בהן אפי' כשהיו הפירות של הפיקדון מתוקנים, וא"כ קשה דלמה לי למימר טעמא משום דחיישי', תיפוק לי' דאדם רוצה בקב שלו כו', אלא ש"מ דרב נחמן בא להוסיף על רב כהנא, ולומר דאפי' ביתר מכדי חסרונם לא יגע בהם שמא עשאן, וא"כ לרב נחמן ודאי פליגא, דזה לא הייתי יודע מלישנא דרב כהנא דאמר ארב"ש יותר מט' קבין של חבירו, דהיינו יותר מכדי חסרונם דנימא דגוזמא קאמ', כדקאמ' בתר הכי. אבל קשה למשי"ח דמשמע דלא אסיק תלמודא דעתא להאי סברא דגוזמא עד לסוף הסוגייא. וצ"ע.
יותר מכדי חסרונם משכח לא שכיחא ואי משתכחי מקמי' הוא דהויא. פי' לזמן מרובה, ואי עביד להו תרומה ומעשר על מקום אחר מקמי דהויין יותר מכדי חסרונם עביד להו. פי', ומשום הכי ביתר מכדי חסרונם מוכרם בב"ד, דליכא למיחש שמא יעשה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר, דאי עביד להו היינו מקמי דלהוו יותר מכדי חסרונם, דהא דמשתכחי היינו לקמי', גם ליכא למימר דהוא מאכיל תרומה לזרים כשמוכרם, דהא מוכרם לכהנים דמי תרומה. וקשה למשי"ח, דלמה לי למימר יותר מכדי חסרונם לא שכיחא, דילמא שפיר דשכיחא, ומ"מ מוכרם, דליכא למיחש למידי, כי משתכח לקמיה הוא דמשתכחי כדקאמ' כו'. ונראה לו לתרץ, דע"כ צ"ל דלא שכיחא כלישנא דקאמ' לפי' ב"ה עושה אותם תרומה ומעשר כו', משמע כל זמן שירצה אפי' לזמן מרובה, ואי איתא דיתר מכדי חסרונם שכיח, איך אנו מתירים לעשות תרומה ומעשר על מקום אחר לזמן מרובה נמי, הא ודאי דהוה ליה יתר מכדי חסרונם, דהא כבר עבר אותו זמן דלקמי', ושכיח הוי שפיר וזביניה, וא"כ אם יעשה אותם עכשיו תרומה ומעשר הא אכיל טבלים, אלא שמעי' ודאי דיתר מכדי חסרונם לא שכיח, ומ"מ אמ' דכי אתא ב"ה לשאול לב"ד אם יוכל לעשות תרומה ומעשר על מקום אחר, דב"ד יתנו לו רשות לעשות אפי' לזמן מרובה, ויאמרו דעדיין לא מכרו, דאין לנו לספק ולומר יתר מכדי חסרונם דלא שכיחא לחסר יתר מכדי חסרונם, וגם אם יבא לב"ד הנפקד לשאול אם ימכרם אם חסרו יתר מכדי חסרונם, ב"ד יתנו רשות למוכרם, דאמרי איעביד להו ב"ה תרומה ומעשר על מקום אחר עביד להו מקמי דלהויין יתר מכדי חסרונם לא שכיחא, וכי משתכחי' לקמי' דהויין. (מקמי') [וקשה] א"כ אמאי צריך לומר לקמי' אפי' אי הוי לאלתר ניחא, דיכול לעשות תרומה ומעשר, דאין לחוש שמא הנפקד מכרם שהם יותר מכדי חסרונם דאין לספק כיון דלא שכיחא. וי"ל, דנהי דלגבי ב"ה ליכא למיחש אם עושה התרומה ומעשר, משום דליכא לספק, מ"מ לנפקד יש חששא שהנפקד יודע בטוב כשהם יתר מכדי חסרונם, וא"כ יהא חששא לנפקד שיהא מאכיל לעם הארץ טבלים.
ורב נחמן יתר מכדי חסרונם שכיח וכי משתכח לאלתר הוא דהויא. ואז אמינא דב"ה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר וקא אכיל להוא טבלים. וק' למשי"ח למה לי למימר הכי, לימא דלא שכיחא ומ"מ כשיבא לב"ד הנפקד לשאול אם יגע בהם כדי למכרם משום דחסרי יתר מכדי חסרונם, אמרי' להו דלא יגע, ומשום הכי לאלתר הוא דהויא, וב"ה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר וקא אכיל טבלים. ונ"ל לתרץ, דע"כ צ"ל לרב נחמן דשכיח, דהא אמ' בברייתא דלא יגע בהם לפי' ב"ה עושה אותם תרומה ומעשר במקום אחר, ומיירי אפי' יתר מכדי חסרונם לרב נחמן בר יצחק, וה"ה דדוקא משום דאסור ליגע בהם הא דשרינן לב"ה לעשות אותם תרומה ומעשר במקום אחר, הא אם היה מותר ליגע ביתר מכדי חסרונם, הוה אמינא [שאסור] לעשות תרומה ומעשר על מקום אחר, ואי אית' דלא שכיח, א"כ אפי' אם היה מותר ליגע ביתר מכדי חסרונם, מ"מ היה לה' לומר לב"ה שיבא לב"ד לשאול ההוראה, דיכול הוא לעשות תרומה ומעשר על מקום אחר, ואין לנו לספק שחסר ויתר מכדי חסרונם כיון דלא שכיח' אלא ש"מ כדפי'.
קתני מיהא פירות והרקיבו מאי לאו ביתר מכדי חסרונם. וא"ת, מאי פריך, מאי (אילמי') [אולמיה] דהאי, מהאי דקתני לא יגע, ואוקמינא בכדי חסרונם, הכא נמי נימא דמיירי בכדי חסרונם. וי"ל, דיש הוכחה מהכא דמיירי ביתר מכדי חסרונם משום דקתני פירות שהרקיבו, ומיירי ביתר מכדי חסרונם.
<h2>דף לח:</h2>
שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי. פ"ה דפרי' לרבנן דעושה להם תקנה ומוכרן בב"ד. ול"נ, מדמייתי מילתי' דרבנן בתר כן, אלמא משמע דהשתא קאי אליבא דת"ק. לכ"נ, דה"פ מדמצריך לומר דלא יגע, אלמא לשום מילתא חזו.
בששמעו בו שמת. פי', על פי עד אחד, או קול בעלמא, דעל פי עדים פשיטא דמורידין, אלא מיירי בעד א' או בקול בעלמא, וליכא למימר דילמא מפסיד להו, דהא הוא מחשב בלבו ליורשן וישארו לו הנכסים.
היורד לנכסי שבויים. הא דנקט היורד דמשמע דוקא דיעבד, לאו דוקא נקטיה, דה"ה לכתחילה, ואגב דבעי למתני גבי נטושין ורטושין היורד, דשם איצטריך שפיר לאשמועי' אפי' בדיעבד מוצי', משום הכי נקט ליה ברישא נמי לשון דיעבד.
<h2>דף לט.</h2>
וכולם שמין כאריס. פ"ה מן הפירות שבכל שנה ושנה קודם ביאת השבוי, הוא אינו נוטל אלא כאריס, והשאר לבעלים. והשתא פריך, זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא, פי', פשיטא דנוטל כאריס. ולא נהירא, דמשמע דלא קשיא ליה אלא ממאי דקאמר מבעיא. ואדרבה הוה ליה [להקשות] פירכא דעדיפא מיניה, דלעיל קאמ' דקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר, אלמא דהוא אוכל הפירות קודם ביאת השבוי [והכא אמרינן דאילו קודם ביאת השבוי] אינו נוטל מן הפירות אלא כאריס, וא"כ קשיין אהדדי. לכ"נ [דודאי קודם ביאת השבוי הוין כל הפירות שלו], דה"פ, שמין להם כאריס לאחר שבא השבוי, ומצא פירות בעין כגון פירות שמחוברים בקרקע, או שהשביח הקרקע מן השבח, הוא נוטל כאריס, ופריך, השתא זריז ונשכר הוי, כשקדם ותלש קודם ביאת השבוי, אע"ג דשמע דהיה ממשמש ובא, מאי דאשבח, פי', לאחר ביאת השבוי כשמוצ' השבח בעין מבעייא, [פשיטא] דלכל הפחות נוטל כאריס. והשתא אין להקשות קשיא ממש אהדדי מ"ש הכא דהוא אוכל ונוטלו, והכא אינו נוטל אלא כאריס, דשנא ושנא, דלעיל מיירי שלא בא, אלא שמע שממשמשי' ובאים, אבל הכא מיירי שכבר בא השבוי. וא"ת, מאי פרי' הכא זריז ונשכר הוי, הא לא דמו אהדדי כדפיר'. וי"ל, דה"ק משום מאי ס"ד לומר דלא שקיל ליה כאריס, משום [דחשבת ליה] כיורד לתוך שדהו שלא ברשות, וזה אינו, דהשתא זריז ונשכר הוי קודם ביאת השבוי, כי נמי שמע שממשמשי', אלמא דחשבת ליה כדין יורד (שלא) ברשות, דאי [שלא] ברשות חשבת ליה, א"כ לא הוה אמרינן דהשתא זריז ונשכר הוי, מאי דאשכח מבעייא. [ולהכי פריך דהשתא זריז וכו'] פי', לאחר שבא השבוי ומצא שבח בקרקע כדפרי', לא כ"ש דחשבת ליה כיורד ברשות לגבי האי דשקיל כאריס.
הא אמרי' מוציאין אותו מידו. וא"ת, מאי פרי', מ"מ קאמ' הכי דאי איתרמי דלא הוציאם והשביח ובא (האריס) [השבוי] ומצא בה שבח בעין, נוטל כאריס. וי"ל, דהכי קאמר, הא אמרי' מוציאין אותו מידו כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, ואפי' כי אריס נמי לא שקיל.
ולא כשבויין דאלו התם זריז ונשכר, אם יאכל כל הפירות קודם ביאת השבוי, והכא שיימי' ליה כאריס מן הפירות שבכל שנה ושנה נמי אינו נוטל אלא כאריס. ול"נ דהכי פירושו, דאלו התם זריז ונשכר, פי', כששמעו בו שממשמשי' ובאין, הרי הוא כלא שמע, ואלו הכא שיימי' ליה כאריס דכששמע שממשמשי' ובאין וקדם ותלש הרי הוא כמו באו כבר, ולא שקיל [אלא] כאריס. וא"ת מאי טעמא, כיון שלעולם אוכל פירות שבכל שנה קודם שלא שמע, כדפרי', א"כ אמאי לא עבדי' דששמע כמו קודם שלא שמע, כמו גבי שבוי. ותירץ משי"ח דלא דמי, דדוקא גבי שבוי דהיינו שמעו בו שמת יש להשוות שמע שממשמשין ובאין לקודם ששמע, דאין להאמין מה ששמע שהם ממשמשין ובאין, שהרי שמעו בו שמת, אבל התם בנטושין לא שמעו בו שמת, וא"כ כששמע שממשמשין ובאין יש לו שפי' להאמין. ומ"ה עבדי' ממשמשין ובאין כמו כבר באו, ולא שקיל אלא כאריס כדפרי'.
מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. מכאן ראייה לפי' התו' דלעיל דקודם ביאת שבוי נוטל כל הפירות, דהא איהו מדמה שפי' למוציא הוצאה בנכסי אשתו, והתם כל זמן שהיא תחתיו קודם שיגרשנה, דהיינו קודם ביאת השבוי הוא אוכל כל הפירות.
ולוקי אפוטרופוס לעולם. גם במה שיוציא. מכאן ראייה לפי' התוס', דאי לפ"ה קשה, דפי' דאינו נוטל אלא כאריס קודם ביאת השבוי, א"כ מאי פריך ולוקי אפוטרופוס לעולם, מאי נפקא מינה האי אפוטרופוס מוקי ליה אריס, אלא ש"מ דנוטל כל הפירות שבכל שנה ושנה קודם ביאת השבוי, ומ"ה פריך אמאי מוקמי ליה קרוב שיאכל כל הפירות, לוקי אפוטרופוס.
ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל. פי', דדוקא קאמ' רב הונא קרוב דאין מורידין, הא אחר מורידין, ולא אמרי' חיישי' שמא יאמ' כבר אני עשיתי חזקה ג' שנים. וא"ת, למה לי דרב הונא, תיפוק ליה דבלאו הכי אין מחזיקין מדקאמר בכל מקום שמעמידים להם אפוטרופוס ליתמי, ש"מ דאין מחזיקין דאי מחזיקין היכי מעמידים אפוטרופוס. וי"ל, דאי לאו דרב הונא הוה אמינא לעולם דמחזיקי', מ"מ מעמידי' להם אפוטרופוס, דליכא למיחש דילמא אתי להחזוקי, משום דיש דעת למחות, אבל מדרב הונא מוכח שפיר דאין מחזיקי'. מדמעמידין אחר, וע"כ בשאין לו דעת למחות, דאי בשיש לו דעת למחות אמאי אין מורידי' (קטן) [קרוב], אלא שמ' מינה כדפרי' דאין מחזיקין. ועוד אמר משי"ח, דאין להוכיח מאפוטרופוס, שהרי רגילות הוא דיתומים כי איפט', ודבר ידוע שבתורה אפוטרופוס יורד לנכסים ולא אתי לאחזוקי. אבל מדרב הונא מוכחי' שפיר, לפי דאין רגילות שירד בתורת אפוטרפוס לנכסים, שהרי אין הקטן עמו, דבקטן שבוי מיירי, דומיא דאין מורידין קטן לנכסי שבוי, ואפי' הכי קאמ' [קרוב] אין מורידין הא אחר [מורידין], ש"מ דאין מחזיקי' בו.
<h2>דף לט:</h2>
לא שנא עביד עטדא ולא שנא לא עביד עטדא לא (מייתינן) [מחתינן]. וא"ת, והא אמרי' בפרק חזקת הבתים [ב"ב כ"ט ע"ב] דעיטדא קלא אית לה. וי"ל, דשאני הכא משום פסידא דיתמי חיישי'. והא דלא מחתי' ליה לקרוב היינו דוקא במקרקעי, דהתם עדיף טפי לאוקומי אחר מלאוקומי קרוב, דאין מחזיקי' בנכסי קטן, אבל קרוב אתי להחזוקי. אבל במטלטלי, שפיר מצי לאוקמי קרוב, דאין כאן ריוח אם נוקי אחר, דהא אחר נמי יכול להחזוקי כיון דאין צריך חזקה.
לוקמיה לנכסי בידא (דאיתתא) [דאחתא] דילמא שכיבא סבתא. תימה, דאמרי' פרק כל הגט [גיטין כ"ח ע"א] הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קים. ואומר ר"ת ז"ל, דמיירי באומר שהגיע' הזקנה לגבורות, דאז חיישי', כדקאמ' התם. אמר אביי פלגא יהבי לאחתא. וא"ת, וניתיב לה תרי תילתי, חלק שלה וחלק אותה שנשבית, דנעמידנה בחזקת שהיא קימת. וכי תימא שהבת הגיעה לגבורות, דא"כ היתה הסבתא זקנה יותר, ולא ניחוש שמא שכיבא דאמרי' התם כיון דפלג פלגי. וי"ל, דלא חשבי' פלג עד מאה שנה, ושמא שעדיין לא הגיעה האם למאה, דיכול להיות דאע"ג דהבת הגיעה לגבורות לשמונים שנה, האם לא הגיעה למאה שנה. ועי"ל, דהכא הבת לא הגיעה לגבורות א"כ חיישי' למית', כיון דשבויות בקל יש לספק למיתה.
שפי' קאמ' לך זיל אייתי ראייה דאחוה את וכו'. וקשה, דמשמע ליה דאי לאו האי סברא דשפיר קאמר לך, דהוה למארי בר איסק להביא עדים, ואמאי והא המוציא מחבירו עליו הראייה. וי"ל, דודאי לא היה צריך מארי בר איסק להביא עדים בלא אותה סבר', אלא ה"פ אין לך תרעומת עליו לומר שהוא שקרן, דיכול להיות שהוא אומר [אמת] דאינו מכירך דהיינו, משום דכשנפרד ממך היתה בלא חתימת זקן, ועתה יש לך זקן. אי נמי י"ל, דאי לאו האי סברא דשפי' קאמר, הוה אמינא דהוי האי נאמן לומר שהוא אחיו, ויצטרך מארי בר איסק להביא עדים דלאו אחיו, דמארי בר איסק היה יודע בטוב שהיה לו אח בי חוזאי, וא"כ היה לו להכחישו בודאי אם אמת הדבר שאינו הוא, כיון שאין לו במה לטעות, אלא שמע מינה דהוה ליה, והא דקאמר לא ידענא ליה, היינו משום שאין לו פנים להכחישו.
אמר ליה זיל אייתי דלאו אחיך. אינו ר"ל שיזקק לו להביאו עדים שאינו אחיו, דא"כ לא שבקת חיי לכל אלמי', דכל אדם יתבענו ממון ואינו יכול להביא עדים שאינו חייב לו, דמי יוכל לעמוד בדבר, אלא ה"פ, זיל אייתי סהדי פי' אותם שזה אומ' דמסתפי מנך זהו אם לאו.
השתא נמי אייתי ומשקרי. פי', כי נמי יביא אותם דמיסתפי מיניה, כמו כן אתו ומשקרי. ומהכא איכא למשמע מינה, שלא היה מזקיק אחרים אלא אותם עדים עצמן. ומשני, דתרתי לא עבדי פי', דשתקי ועוד שישקרו.
<h2>דף מ.</h2>
וכן אמר רבא אם השביחו לאמצע. בקו' ל"ג (רבא) [רבה] וכי אתי אמורא לאשמועי' על המשנה. ועו' וכי רב חסדא שהיה רבו היה מביא ממנו. אבל אי גרסי' בספרים רב, שהיה רבו, ניחא. ולכך קא מייתי ליה ממילתא דרב, דאי ממתני' ה"א ה"מ כשהשביחו (מאי לית') [מאליהם] אבל כשהשביחו משלו, השבח לעצמו, ולכך קאמר רב חסדא דבכל ענין לאמצע. ול"נ, דהיכי מוכח ממלתי' דמיירי בכל ענין. ונראה דגרסי' וכן אמר רב, ותלמודא אומ' כך היה מעשה, דכמו שהורה רב חסדא הורה רב רבו של רב חסדא.
אבל הכא מדקא [ידע] מחיל. וא"ת מ"ק והא פי' לעיל דמרי בר איסק הוה ידע שיש לו אח. ופ"ה דה"פ מי ידע שישוב לכאן וימחול מה שהשביח.
התם ברשותי' קא נחית הכא לאו ברשותיה. פי' דלא נמלך לב"ד כשירד לנכסי'. ול"נ דאם מורידי' מה בכך אם לא נמלך, הא לעיל [ל"ח ע"ב] אמרי' דמורידי' קרוב לנכסי שבוי שלא ברשות ב"ד. ופ' משי"ח דה"פ, התם שלא ברשות קא נחית ולא עביד שלא כדין, אבל הכא מארי בר איסק עבד שלא כדין. וא"ת, מדקאמ' ועוד קטן, אלמא משמע דעד השתא מיירי בגדול, וא"כ מש' כדין עבד. וי"ל דה"ק, התם ברשות כו' דלא עבד שלא כדין כלל, כי יורד לנכסי שבוי לא ירד בהם בתורת שיהיה שלו, [אלא כדי לשמרן, אבל הכא מרי בר איסק לא ברשות קנחית דעבד שלא כדין, דירד בנכסים בתורת שהן שלו]. ועוד, דאפי' פי' בהדיא מארי בר איסק דירד בחלק אחיו בתורת (אריס) [אחיו], מ"מ שלא כדין ירד, קטן הוא, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, כך פי' משי"ח.
אמר ר' יוחנן וכי מה איכפת להו בעכברים אוכלים הרבה בין מקימעא. וטעמא דרבנן הוי כדמפרש בירושלמי [ה"ה] הני עכברי רשיעיא כך (חמקין) [חמיין] עבור סגי, לא מסתייא דאכלין, אלא קריין לחבריהון ואכלין עמהון, הילכך ברבות התבואה רבו אוכליה.
אם מדה [מרובה] לא יוציא. מפרש בגמ' מדה מרובה עשרה כורין, אבל בשתי כורין יוציא לו חסרון, שהרי אינו מותיר אלא כפי כור אחד, ולעולם הוא מחסר חסרון דכור אחד, דהיינו ט' חצאי קבין. ופ"ה דר' יאודה כר' יוחנן ס"ל, דחסרון שתי כורין ועשרה כורין שוה, ואז ניחא דיתרון עשרה כורין ממלא שפיר החסרון, אבל יתרון שתי כורין לא ממלא החסרון, דאי ס"ל כת"ק דאמר' וכן לכל כור וכור, א"כ מאי אירייא עשרת כורין אפי' שתי כורין מותי' לפי חסרונן, אלא ש"מ [דסבירא ליה כריוב"נ דלעולם ליכא חסרון כי אם תשעה חצאי קבין, והשתא קאמר רבי יהודה דאם היתה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות, אבל לכור אחד ודאי יוציא לו חסרונות] כדפרי'.
אמרו הרבה אובדו' מהם. וא"ת האי טעמא למה לי תיפו' משום טעמא דאמר בירושלמי [ה"ה]. וי"ל דלדבריו דר' יוחנן בן נורי קאמר לדידן הוי טעמא משום דהעכברין אוכלין טפי כשיש הרבה תבואה מאם לא היה שם אלא מעט אבל לדידך דלא סברת האי טעמא דהרבה אובדות מהם.
יוציא להם שתות ליין. פי' דאותו שתות היינו משום בלע דקנקנים, ובתו' פי' דהיינו משום שמרים, וכן מוכח בגמ' דקאמר ר"ל תמניא לשתות, דר"ל מכל החי'[סרון] שיוכל להיות בו בין מבלע בין משמרים. ועוד אומ' משי"ח דיש להביא ראייה מדקאמ' בתר כן לוג ומחצה שמ'[רים] לוג ומחצה בלע וא"כ הא דקאמר יוציא להם שתות ליין ר"ל בין בבלע בין בשמרים.
<h2>דף מ:</h2>
במזופפין שאנו. וא"ת והא אמרי' לעיל דזפת בלע טפי, וי"ל, דהיינו דוקא בחדשים דעדיין לא בלע כלל, אבל הכא מיירי בישנים דכיון דהוו מזופפין בלעי להם לכתחילה (כלומ) [כולה] מה שראויין לבלוע.
לדברי חכמים אסור לערב. והיינו טעמא דלא מקבל, דאמ' ליה איבעי לערובי לא הוה שרי לך. וא"ת, ולימא טעמא דרבנן משום מחילה מדלא ערבת ליה, דהא רבנן אית להו מחילה, וכי תימא דעדיין לא מסר ליה המוכר ללוקח אלא (ת)[ה]קנה לו בחליפין, לא שייך למימר מדלא ערבת לי שהרי לא מסרו ללוקח (שומ'). דא"כ מאי פרי' לר' יאודה ונימא ליה מדלא ערבת אחולי אחלתי' הא עדיין לא מסרן. וי"ל, דמשום דמתני' איירי בכל ענין בין היכא דעדיין ישנו לשמן ביד מוכר כגון שהקנה לו בחליפין, וכן אם מדד ונתן לו כבר ללוקח, דהשתא ניחא שפיר דפרי' לר' יאודה ונימא מדלא ערבת אחולי אחלי' ליה היכא שכבר מדד ונתן ללוקח. וניחא נמי דליכא למימר טעמא דרבנן משום מחילה, דהא מיירי בכל ענין, הכא נמי דלא מדד לו כבר ולא נתן לו.
לדברי חכמים מותר לערב שמרים. והיינו טעמא דלא מק' דאמר ליה מדלא ערבת וכו'. וא"ת, והא מתני' מיירי היכא דעדיין השמן ברשות המוכר כדפרי', ומיירי בכל ענין, והתם מאי איכא למימר, דהתם לא שייך למימר מדלא ערבת לי, כיון דעדיין לא מסר לו. וי"ל, דלרב פפא לא ס"ל דמתני' בכל ענין איירי, אלא ס"ל דמתני' לא איירי אלא דוקא במדד ונתן ללוקח, והשתא שייך שפי' דלא ערבת. ועי"ל דמיירי שהוא נמי ברשות המוכר, מ"מ ס"ל לרב פפא דכיון דלא ערבם בשעת קנייה ודאי מחלם לו.
לדברי ר' יהודה אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל וכו'. וא"ת, למה לי האי טעמא לר' יאודה, לימא דהיינו טעמא דלא מקבל משום דלית ליה האי סברא דמחילה, כדאמרי' בההיא דמכר לו הצמר. וי"ל, דנהי דלית ליה מחילה כי התם, במחילה מרובה דוקא, אבל במחילה מועטת כי הכא אית ליה שפי'.
לא אמרו שמן עכור אלא למוכר שמן בלבד. פי', לא אמרו הפסד של שמן עכור אלא למוכר בלבד, דכשהמוכר מוכר שמן עכור, פי', שיש בו שמרים ללוקח, ההפסד של מוכר, שהרי צריך ליתן לו מאת לוג שמן, ואלו היה מזוקק היה הלוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים, ועתה הוא נותן לו גם השמרים שהם מעורבי' בו.
בלא פקטים. פי', אגב אורחי קמ"ל, שהלוקח אינו מקבל עליו אלא מן השמרים אבל לא מן הפקטים, דאין דעתו של לוקח לקבל השמן שיש לו פקטים. ובקו' לא פי' כן.
מתניתי' הגונב טלה מן העדר. בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ח ע"ב] מוקמי' לה בשומר שגזל טלה מרשותו, דהשתא הוי דומיא דמתני'.
<h2>דף מא.</h2>
אפי' ייחדו נמי. פי', דהא ר' (שמעון) [ישמעאל] פליג איחדו נמי, דקתני סלע מן הכיס והיינו ייחדו, (דהא) [ומהא ד]קתני טלה מן העדר, דהיינו לא ייחדו.
אי ר' עקיבא לא ייחדו נמי. דהא ר' עקיבא פליג עליה, ואפי' לא ייחדו, דהא קתני טלה מן העדר דהיינו לא ייחדו, ופליג עליה ר' עקיבא.
כגון שנטלה על מנת לגוזלה. פי', ורישא שהניח' במקומה, דכיון דלא ייחדו לה בעלים א"כ בכל מקום שהניחה הוי מקומה.
וסיפא דהניח' במקום שאינו מקומה. פי' ייחדו לו הבעל מקום, ושייך שפיר שנוי מקום לבעלים, ואפי' לר' ישמעאל דסבר [דלא] (ד)כלתה לו שמירתו, היינו דוקא כשהחזירה במקומה, כגון סלע מן הכיס, והכא איירי דלא החזירה למקומה. ולצרכו דקאמר, שנטלה על מנת לגוזלה, וא"כ מחייב ליה בהשבה, ואין זו השבה מעלייתא, כיון דלא החזירה לו. ודוקא כגון שנטלה על מנת להביא גוזלות, כדאמ' רב ששת, משום דקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי, ואע"ג דשואל נמי מחייב בהשבה, מ"מ כשכלתה השאלה [הדר] קם ליה לשמירתו כדלקמי', ולא כלתה לו שמירתו, והוה ליה שומר חנם כדלקמי'. והאי שינוייא דרישא שהניח' במקומה קאי לכלהו שינויי.
הניח' במקומה משמע. קשה, דבמסכת (קידושין) [סנהדרין ס"ב ע"ב] אמרי' דניחא לר' יוחנן לאוקומי בתרי תנאי וחד טעמא, מלאוקומי בתרי טעמי וחד תנא, ומוכח ליה מהכא, והיכי מוכח ליה, שאני הכא דהניח' במקומה משמע. וי"ל, דהא דקאמר הניח' במקומה משמע, לאו היינו דוקא משמעותי' דהניחה, אלא הכי קאמר הניחה במקומה [משמע] דומייא דרישא, דאית ליה לאוקומא בחד טעמא, ולא בתרי טעמא.
והא שקלינהו. וכיון דחזר הדר הוה ליה שומר כדמעיקרא, ואע"ג דליכא דעת בעלים, מ"מ קיימא לן כר' ישמעאל דאמר לא בעי' דעת בעלים. וקשה, דהא לקמן [מ"ג ע"ב] פסקי' כר' עקיבא. וי"ל דהך סוגייא אתייא אליבא דרב ומדקמתרץ לה רב, ורב ס"ל כר' ישמעאל דקא מוקי מתני' כותיה.
אלמא קסבר שליחות יד אינה צריכה חסרון. והקשה בקו' מנ"ל דרב מטעם שליחות דילמא מטעם דשואל שלא מדעת גזלן הוי, כי ההיא דחבית. ותירץ בקו' דלא היא, דהא דאמרי' בשואלין דשאלה שלא מדעת הוי גזלן, היינו דוקא בדבר שאינו בעלי חיים, ואינו מכחיש מחמת מלאכה כגון ההיא דחבית דלעיל, אבל בבעלי חיים המכחישים ומחסרין מחמת מלאכה תחילתו שליחות יד הוא עד כאן לשון הקונטרס. וקשה דנר' דר"ל דשאלה לא שייכא בבעלי חיים, והא ליתא, דבכמה דוכתי' בפרק השואל [צ"ד ע"א] דשאלה שייכא בפרה, דאמרי' השואל את הפרה. אלא נראה דהכי ר"ל הקו', תחילתו שליחות יד היא גם שליחות יד איכא, אבל האי כי נמי לא שייכא ביה שליחות יד מ"מ שייכא ביה שאלה שלא מדעת, והשתא קשה דהיכי מוכח דשליחות יד אינה צריכה חסרון, לעולם א"ל דצריכא חסרון, הש' אזלא איסו' שליחות [יד] כי לא חסר' ומ"ה מחייב שאלה שלא מדעת. לכ"נ כדפרי' התו' דהא דמחייב משום שואל היינו דוקא כשעשה מלאכה מרובה די"ל דקפדי בעלים, אבל בדבר מועט כגון הנאת מקלו ותרמילו, דלא קפדי ביה בעלים, ליכא לחיובי מטעם שאלה שלא מדעת. וא"ת, והיכי מחייבי' ליה מטעם שליחות יד. ונראה למשי"ח דיכול לבוא לידי חסרון אם ישהא עליה לזמן מרובה, [מקלו ותרמילו], א"כ מהשתא הוי שליחות יד אי שליחות יד אינה צריכא חסרון. וא"ת א"כ מאי פרי' והא חסרה, אימא דמיירי שהניח מקלו ותרמילו עליה עד שחסר'. וי"ל, דמשמע ליה לתלמודא דלא הניח מקלו ותרמילו עליה אלא כשיעו' שהלך [מעיר] לעיר, ובשיעור מועט כזה אין לנו לומר דחסרה, כ"נ למורי הרב שיח'.
שהכישה במקל והכחישה. וקשה למשי"ח, א"כ למה לי עודן עליו אפי' אין עודן עליו. ותירץ, דאי אין עודן עליו הוי כדמעיקרא, אע"ג דנתן שקלינהו, וכיון דהדר הדר כדפרי', והשתא דעודן עליו אע"ג דחסרו לא הוי אלא בשעה שהכישה במקל, מ"מ אכתי קאי אשליחות יד, וא"כ עבד השתא.
משונה שליחות יד האמורה בש"ח. ה"ג ויש גורסין איפכא. והכי משמע טפי, דשליחות יד האמורה בש"ח לפי שנאמ' שלא לצורך.
<h2>דף מא:</h2>
לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון. וא"ת תינח בשומר שכר משום דהוא מיותר, אלא ש"ח מנלן. וי"ל, דילפי' משומר שכר, אע"ג דש"ש חמור טפי משומר חנם, מ"מ אין זה ילפותא אלא גלוי מילתא בעלמא.
קסבר רב הונא קרנא עדיפא מכפילה בשבועה. משמע דמאן דאית ליה האי פירכא דהטוען טענת גנב לית ליה האי סברא דקרנא בלא שבועה וכו'. והשתא קשה דלקמן פרק השואל [צ"ד ע"ב] קאמר דפרשה ראשונה נאמרה בש"ח שנייה בשומר שכר, ופרי' ואימא איפכא, ומשני פרשה ראשונה בשומר חנם שכן פטור מגניבה ואבידה שנייה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה, ופרי' אדרבה ראשונה בש"ש שכן יש בו כפל, ומשני עדיפא קרנא בלא שבועה מכפילא בשבועה, אלמא משמע ליה דלא דריש לה סדר פרשיות אלא משום סברא דקרנא, וא"כ מאן דלית ליה האי סברא תקשי ליה ס' הפרשיות מנא ליה, איפוך אנא כדאמ' התם. וי"ל, דודאי אית ליה שפיר האי סברא דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לענין סדר הפרשיות, מיהו אית ליה דמ"מ עבדי' שפי' פירכא מכפ', שכן מידה היא בתורה דאפי' אם יש מאה חומרות בלמד אם יש חומרא אחד במלמד שאינה בלמד לא ילפי' ליה, אלא פרכי' מהאי פירכא יחידית. ומאן דלא פרי' קסבר קרנא בלא שבועה וכו', ואפי' פירכא לא פרכי' לפי שזה קולתו של שומר חנם גרמה, על ידי שפטור מגניבה ואבידה הלא מתחייב בכפל בטוען טענת גנב, וזה שומר שכר חומר' גרמה לו דעל ידי כך שחייב בגניבה ואבידה הוא פטור מכפל.
למה נאמרה לומר דשליחות יד אינה צריכא חסרון. וא"ת בלא יתור נמי איכא למשמע דשליחות יד אינה צריכא חסרון, מק"ו דשואל, דהא שואל מחייב עליה משמשכה. וי"ל, דשליחות יד בלא חסרון ליכא למילף משואל, דדוקא בשואל מחייב מכי משכה, משום דסתמא כיון שמשכה עשה בו מלאכתו שלכך שאלה, אבל בשולח יד שמא יחזור בו ולא ישלח, דכיון שלא בדין הוא איכא למימר דאימלוכי אימלך, אבל היכא דצריכא חסרון לא שייך שפיר למילף משואל.
<h2>דף מב.</h2>
אלא בדבר שאין העין שולטת בו. למעוטי מידי דנפיש ניפחיה, כגון המשתכר בקנקנים כדאמרי' בגמר' פסחים פרק מקום שנהגו [נ' ע"ב] דשלטא בהו עינא בישא.
כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. פי' דמצוייה גניבתן טפי משאר מתכות, ואם שמ' שלא בקרקע ונגנבו מחייב, ובירושלמי [ה"ז] קאמר אם הניחה במקום שהיה רגיל לשום את שלו, אם היה ראוי לשמו' פטור, [משמע דאפי' לא קברן פטור] הואיל והיה נוהג, וגם ר"ת ז"ל עשה כן מעשה. וקשה דהא אמרי' במתני' דצררן והפשילן לאחוריו חייב, משמע דוקא לאחוריו אבל לפניו פטור, ואמאי הא משמע הכא דאין להם שמירה אלא בקרקע, וי"ל, דשאני התם שהוא פטור לפי שאוחז בידו דאין לך שמירה גדולה מזו.
<h2>דף מב:</h2>
כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. אומר ר"ת ז"ל דהא דאמרי' הכי היינו דוקא לענין שלא יהא חייב ממה שהיה פטור מהוד' כגון אם לא פשע בהן, ולא מצי למימר המפקיד לנפקד את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, ומי' אלא משתבע ופטור, אבל ודאי אם פשעו הן מפשיעה יהא חייב, משום דאין להם כדי לשלם. דאי לא תימא הכי א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל פקדונות שאדם מפקיד אצל חבירו ומסרן לאשתו, והאכילם האשה דהא אין לה מה לשלם, ואיהו נמי לא משלם בשבילה, אלא ש"מ דחייב. וא"ת א"כ מ"ק נימא ליה לאימי' זיל שלם, פי' משום דפשע', משמע דבנה פטור והאמר רבא דפשיעא הוא ובנה מחייב. וי"ל דבא להשמיענו היכא דיש לה כדי לשלם שחייבת לשלם, אבל ודאי אם אין לה לשלם, איהו משלם מדידיה.
לא אמר לי(ה) דלאו דידיה היא. וק' דמשמע שהיה רגיל להיות מניח שם, וא"ה אי הוה ידע דלאו דידיה הוא ואותבינהו שם מחייבא, ואמאי, והא אמ' בירושלמי [פ"ג ה"ז] שהבאתי לעיל אם הניח' במקום שהיה נוהג ליתן את שלו דפטור. וי"ל, דהיינו היכא דבאותו מקום היה רגיל ליתן את שלו לזמן מרובה, אבל היכא שאינו רגיל ליתן שם את שלו אלא לזמן מועט ודאי מחייב.
מישתבע איהו דהנהו זוזי אשלמנהו לאימי'. דהיינו שבועת שומרים שלא פשעו בה, וכן אימ' מישתבע' דהנהו זוזי אותיבנהו בקרטיליתא ואיגנב, אבל לא מחייבא שבועה דלא אמרי' ליה דלאו דידיה נינהו, (דאז) [דזאת] השבועה אינה חייבת, משום דלא מחייבא אלא כשהמפקיד טוען טענת בריא, והכא אין המפקיד טוען טענת בריא כ"א טענת שמא.
מכדי בקר' שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני. תי' אלמא דחשוב פשיעה וא"כ למה לי' למימר שומר שכר הוי, אפי' אי הוי שומר חנם מחייב דהא פשע בה, כיון דאיבעי ליה לעיוני. וי"ל דלא אמרי' דאיבעי ליה לעיוני לגבי דהאי חשיב פשיעה, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כל כך דלא הוה ליה ככי ושי' למיכל, אבל מ"מ אמרי' שפיר איבעי ליה לעיוני לגבי הא דלא חשבי' ליה אונס, והוה ליה כמו גנבה, ומ"ה אמרינן דשומר שכר שחייב בגניבה.
דאשכחי' למארי' דתורא ושקיל זוזי מיניה. פי' משום דהוה ליה מקח טעות. וא"ת ולימא ליה ספסירא לאפטרו' לשחיטה מכרתיו לך, וי"ל, דמיירי שפי' בהדי' דמכרו לרדיא. אי נמי י"ל דאפי' מכרו לשחיטה, מ"מ היה לו להמתין עד השוק ואפי' לשחיטה אינו ראוי מיד.
ואלא מאן קא טעין מרי' דתו'. שהיה אומר רמי בר חמא היכי לדיינו דייני להאי כו', דמאריה דתורא דקא טעין לבקרא משלם בהדיא.
דמי בשר בזול. פ"ה הטל פשרה ביניהם, אבל לגבי יתומים אין מטי' פשרה, אלא משלם הכל, לפי דיתמי' לאו בני מחילה נינהו [לעיל כ"ב ע"ב], ודוחק הוא דמשמע דדין גמור הוא. לכ"נ דאה"נ דדין גמור הוא דאפי' ליתמי אינו משלם אלא דמי בשר בזול, דכיון דאפי' הם יודעים היה יכול להמתין עד יום השוק או לשוחטו ולמוכרו דמי בשר בזול, וא"כ דמי בשר בזול הפסיד ולכך ישלם. וא"ת אמאי משלם בקרא למארי' דתורא, לימא בקרא למאריה דתורא לאו בעל דברים דידי את. וע"ק, שהרי הבקרא שומר חנם לגבי מאריה דתורא וא"כ יהיה פטור דליכא למימר פושע הוא, [דלא אבעי ליה לאסוקי דעתיה כ"כ דחשוב פשיעה] כדפי'. וי"ל, כיון דשקיל זוזי דיתמי ממארי' דתורא א"כ הוי תורא גבייהו פקדון, והוה אינהו שומר חנם דמארי' דתורא, ובקרא שומר שכר דיתמי הוא, והוה ליה כמו שומר שמסר לשומר, [ולכך הוא מחזיר למריה דתורא], דמרי' דתורא הוו הבעל' הראשון [וכר' יוסי דאמר] תחזור הפרה לבע' הראש'. וא"ת והא איגלאי מילתא השתא וניכר דלאו שומר שכר דיתמי הוא דהא שקיל זוזי דיתמי ממארי', וא"כ לאו דידיה נינהו. וי"ל, כיון דמ"מ היה יכול לבא לידי פסידא דיתמי דאי לא אשכחוה למאריה דתורא, הוי שפיר הבקרא שומר שכר דיתמי.
<h2>דף מג.</h2>
ומשלם ליה דמי כשות. פי' דמי כשות של קוצים, לפי מה שהשביח השכר. וא"ת פשיטא מה היה לו לשלם יותר. וי"ל, שהם שוים יותר שהן ראויים למאכל בהמה כדאמ' ברי' המוציא [שבת ע"ז ע"ב] גמלה מ"ט זוטר גנובתיה משום דאכלה בי כיסי.
חנוני כשלחני. והשתא אינו כשולח', מותרין ישתמש וא"כ אם אבדו חייבין באחריותן.
בההיא הנאה כו' הויא ליה שומר שכר עלייהו. מכאן נראה דאותן בני אדם שהם מוכ' כסות ויש להם דבר קצוב שיש לו פשוט מן הליטרא, אם נגנבו המלבושים [תחת ידם] חייבי' לשלם, אע"ג דעדיין אין להם כלום, מ"מ כיון דלכשימכרו יהיה להם שכר א"כ מהשתא הוו עלייהו שומר שכר.
<h2>דף מג:</h2>
אלא פשיטא משעת הוצ'. פ"ה דהיינו כשע' שליחות יד, דלא תימא לא הוקר ולא הוזל, וע"כ מיירי ביתר דמעיקרא שווין זוזא והשתא שוו ארבע(ים), וסברי ב"ש דילק' ביתר וישלם לו ד', וב"ה סברי כשעת הוצאה מבית בעלים, ומשלם זוזא, דליכא למימר דפלי' בחסר כגון דמעיקרא שוי' ארבע והשתא לא שווי' כ"א זוזא, ואמר ב"ה משעת הוצאה בע' חומש' לו ד', דא"כ היינו ב"ש, דאמרי ילקה בחסר.
לימא רבא דאמר כב"ש. וא"ת ולימא דמתני' מיירי דאיתבר ממילא דשם מודה רבה דלא משלם אלא זוזא, ואתא שפי' מילתי'. וי"ל, דע"כ צ"ל דלא מיירי מתני' באיתב' ממילא, דא"כ מ"ט דמאן דאמר משלם ד'.
מי איכא למ"ד כל הגזלני' לא משלמי' כשעת גזילה, בכה"ג. אלא ש"מ דמיירי בתברא או בשתי'. אלא הכא בשבח גזילה קא מפלגי. פ"ה דלא מיירי ביוקרא וזולה, אלא מיירי ביתר וחסר, בשבח גזילה וחסר, כגון רחל שהיתה טעונה וגזזה. ויתר, ר"ל מעוברת וילדה, ובהא קא מפלגי דב"ש סברי' דשבח גזילה דנגזל הוי, דס' שינוי אינו קונה, וב"ה סברי דשבח גזילה דגזלן הוי ולא משלם אלא דמי פרה העומדת לילד. דיקא נמי דקתני. פי', דלא מיירי ביוקרא וזולה אלא בשבח גזילה, מדקתני חסר ולא קתני ביוקר וזול.
ור"ע אומר משעת תבי'. פ"ה משבח דהוי בשעת תביעה משלם, אבל משבח שבא לאחר תביעה אינו משלם, ול"נ דמאי קסבר ר"ע אי קסבר שנוי קונה למה ישלם השבח, שהיה כבר קנוי בשנוי, ואי קסבר שינוי אינו קונה, אפי' שיבא לאחר התביעה ישלם, שהרי לא קנאו בשנוי. וע"ק דהא שמואל ור' יוחנן פסקי לקמן כר' עקיבא, וא"כ ס"ל דשנוי אינו קונה, ובב"ק פרק הגוזל [צ"ד ע"ב] אמרי' דס"ל קונה. וע"ק דחסר ר"ל רחל שהיתה טע' וגזזה. ול"נ דהא חסר ויתר לא הוי מדוגמא אחת. ל"נ דלעולם מיירי פלוגתי' ביוקר' וזולא, וה"ק אף בשבח גזילה קא מפלגי. וחסר מיירי לענין זולא ושבח גזילה דבנגזל הוי, כגון רחל שהיתה טעונה וגזזה או פרה מעוברת וילדה, דאידי ואידי יתר הוא, דב"ש [ס"ל] שבח גזילה דנגזל הוי, בין דיתר דיוקרא ובין דיתר דזולא, דהא סברי שנוי אינו קונה, וב"ה סברי שבח גזילה דגזלן הוי, פי' מיוקר' וזולה מודי' לך, אבל בשב' גזילה פליגנא עלך, דס"ל דשינוי קונה. ור"ע אומר משעת תביעה, פי', משבח גזילה ס"ל כב"ה דשינוי קונה, אבל לענין יוקר' וזולא פליגנא עלייהו דסבי' להו לענין יוקר' וזול' [לא] אזלינן בתר שליחות ולא בתר שתיה או שבי', אלא כשעת תביעה משלם דההיא שעתא הוי חיוב, והא דקאמ' דיקא נמי, ה"ק דיקא נמי דקתני דמיירי לענין שבח גזילה, מדקתני יתר ולא קתני יוקר, אבל לא ק' מחסר, דאגב יתירא נקטי', ומדנקט לשון שבח יתר נקט נמי לשון זו לחסר.
וקמ"ל דבעי' דעת בעלים. וק' דהכא משמע דר' יוחנן פסיק כר' עקיבא דבעי' דעת בעלים, ובפרק בתרא [דב"ק קי"ח ע"א] קאמר דשלא לדעת בעלים אפי' מנין לא צריך, והכא שלא לדעת בעלים הוא. וי"ל דלמה דפ' לעיל דר' עקיבא איירי בשו' שגנב מרשות בעלים, והיינו טעמא משום דכלתה שמי', ואפי' ר' יוחנן מודה דאפי' השב' ליכא כלל.
החושב לשלוח יד בפיקדון. פי' שהוא אומר בפני עדים שישלח יד בפקדון. וא"ת ולמה לי למתני הך בבא, הא שמעי' כבר פלוגתייהו בשליחת יד אי צריך חסרון באיד' בבא דהשולח יד בפיקדון. וי"ל דתרווייהו צרי' שפי', דאי מהנך דהשולח ה"א דוקא התם משום שעשה מעשה שנטלה על מנת לשלוח בה יד, אבל בדיבורא בעלמא לא מחייב קמ"ל ההיא דהחושב, ואי תנא ההיא דהחושב, ולא תנא השולח הוה אמינא היינו דוקא היכא דאיכא דבו', אבל היכא דליכא דבו' אלא נטלה ע"מ לשלוח בה יד, הוה אמינא דכי ליתא חס' לא מחייב כלל, כיון דליכא רבו' קמ"ל הך דחושב דמחייב לכך אצטריך תרווייהו למתני.
<h2>דף מד.</h2>
הזהב קונה את הכסף. כדמפ' בגמ' [ע"ב] דכספא דחריף טיבעא הוי וכו', וזהבא דלא חריף פירא הוי, וקני פירא לטיבעא. וכולא מתנית' לא זו אף זו קתני, לא זו הזהב קונה את הכסף דפשיטא, משום דזהבא לאו חריף והוי פירא. אלא אפי' נחשת דאיכא אתרא דסגיין טפי מכספא, וסד"א דטיבעא הוי מ"מ אמרי' דפירא הוי, כיון דברוב אתרי סגייא אבל לא כלל מנחשת. ולא זו נחשת דפשיטא דפירא הוי, כדפי', אלא אפי' מעות רעות דיוצאין מיהא ע"י הדוחק, וסד"א דהוי טיבעא, קמ"ל דהוי פירא. ולא (הוו) [זו] מעות הרעות דפשיטא דלאו מטבע נינהו, אלא אפי' אסימון דאינו מחוסר כ"א צורה, וס"ד דהוי מטבע, קמ"ל דהוי פירא.
מעות הרעות. פ"ה מטבע שנפסל. ול"נ, דמשמע בסמו' דכל הני הוו מטבע לגבי מטלטלי, ואי מטבע שנפסל, א"כ לא הוי מטבע אף לגבי חליפין. לכ"נ, דמעות הרעות היינו מטבע שנסדק וצורתו נמחית ויוצאה ע"י הדחק, והוי טפי טיבעא ממעות שנפסלו.
<h2>דף מד:</h2>
גמ'. פרוטה שאמרו אחד מח' באיסר האטלקי. וא"ת, והיכי משני תנא במידי דאוקיר ואוזיל, דהא זמנין דהוו אחד מששה. וי"ל, דהכי קאמר אחד מח' באיסר, כשהאיסר הוי אחד מכ"ד בדינר, ולעולם כשיעדיפו האיסרין בדינר שיהא ל' בדינר כנגדו, ימעיטו הפרוטות באיסר, ולעולם האשה מקודשת בפרוטה.
למאי נפקא מינה למו"מ. פי', דאם מכר דינר ביותר מכ"ד אסרין, כל העו' על כ"ד איסרין נתאונה הלוקח ויחזור לו האונאה. וא"ת למה איצטריך לאשמועי' דאם נתאונה הלוקח יחזיק לו האונאה, פשיטא. לכ"נ לפרש, למקח וממכר דאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהן הולכים כ"ד בדינר, והמתין עד שהוקרו עד ל"ב, לא יאמר אתן לך כ"ד איסרין אלא יתן לו דינר.
דינר של כסף אחד מכ"ה מדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן. דפדיון הבן צריך ה' שקלים דהיינו כ' דינר, והשקל הוי ד' דינר', וא"כ אם מסר הישראל לכהן דינר של זהב, יש כ"ה דינר של (נחשת) [כסף] והוא אינו חייב אלא עשרים, דהיינו ארבעי' חומשי של דינר זהב. וקשה לר"ת ז"ל דהכא משמע דדינר של כסף הוי אחד מכ"ה מדינר של זהב, והאיך נשתנו המדות, שאינן עתה כ"א א' משנים עשר מדינר של זהב. וי"ל, דאין הכי נמי דמשקל כסף כמשקל זהב לא הוי כ"א א' מי"ב, אלא שאותו שבימי התנאים היה יותר עב מאותו של כסף. וראיה לדבר שלא היו שוין, כדאמרי' [חגיגה כ"ז ע"א] והיה עליו כעובי דינר של זהב, ואמאי לא אמר של כסף, אלא ודאי אינן שוין, וכיון דאינן שוין א"כ נאמר שאותו של זהב היה יותר עב. ועוד ראיה דאינו כי אם א' מי"ב, מדכתיב בספר שמואל [שמ"ב כ"ד] ויקן דוד בחמשים שקל את גורן ארונה היבוסי, ובדברי הימים כתיב [דהי"א כ"א] שש מאות זהב, והיינו שאותו של כסף א' מי"ב מאותו של זהב.
אא"ב טיבעא הוי משער תנא מידי [וכו']. דלעולם ימסו' לכהן ד' חומשים של דינר, בין היכא דהדינר שוה ל', דהשתא הוי הד' חומשי' כ"ד בדינר, ובין היכא שאינן שוה כי אם ט"ו דינר, דהשתא הוי הד' חומשין י"ב דינר. וא"ת, והא בפדיון הבן כתי' חמשה שקלים והיינו כ' דינר, אלמא משמע דלעולם הוי כ' דינר. ואומ' מורי שיח' דנימא, דקראי [מיירי] כשהדינר של כסף הוי אחד מכ"ה בדינר של זהב, גם כשהדינר אינו שוה אלא ט"ו דינרי', דאז נימעוט כ"כ הדינר כסף שיהיו שוין לפי חשבון הדינר זהב. אכן צ"ל דודאי גרה דכת' בפסוק [שמות ל'] ר"ל כדפ', וחמשת גרה דהיינו דינר, הוי לעולם אחד מכ"ה דינר של זהב כדפרישית, דמסתמא מיירי בדבר קצוב, אבל מנין התרגום הוי ודאי לפי חשבון דכ"ה דינרי' [של כסף בדינר] של זהב לא פחות. ואונקלוס תרגם לפי חשבון שהיה בימיו כ"ה דינרי' של כסף.
זמנין דמהדר ליה כהנא. פ"ה זמנין דמהדרא ליה טפי מן החומש, כגון שהדינר [של זהב] שוה ל' דינר', דהשתא מהדר ליה כהנא השליש ומע' השני שלישים, וזימנין דמוסיף ליה כהנא, פי', כגון שהדינר אינו שוה כ"א ט"ו דינ[ר]י', דעדיין חייב לכהן ה' דינרי'. וק' למורי שיחי' על פירש"י ללישנא [דקאמר זימנין] דמהדר ליה כהנא, משמע דמעיקרא לא מהדר ליה (כהנא) [כלל] לפי' הקונטרס דפי' דמיירי שהישראל נתן לכהן דינר של זהב, א"כ לעולם הוא מחזיר לו הכהן חומש. ל"נ למשי"ח דאינו נותן לו הדינר, אלא תמיד הוא נותן לו ד' חומשי' על דינר של זהב, וא"כ כשהדינר שוה כ"ה דינרי' לא פחות ולא יתר אינו מחזיר לו כלום, והשתא ניחא, דה"פ זימנין דמהדר ליה כהנא, פי' כגון שהדינר [זהב] שוה (זהב) ל' דינרי', שהד' חומשי' שמסר לו הישראל [שוין] כ"ד דינרים, ואינו חייב להח' לו אלא ה' דינרי', שהוא חייב א'. וזמנין דמוסיף ליה איהו לכהנא, כגון שהדינר זהב אינו שוה אלא ט"ו דינרי', דהשתא הד' חומשי' שמוסר לו הישראל אינן שוין מה שחייב לו.
וטיבעא אפירא לא מחללינן. וא"ת, והא אמרי' בהגוזל קמא [ב"ק צ"ז ע"ב] מי שיש לו מעות מעשר שני זבין בהמה ומסיק ליה לירושלים, אלמא מחלל על הבהמה דהיינו פירא. וי"ל, דהיינו כדי לאוכלה בקדושה כמו התם שיאכל הבהמה בירושלים, ומה לי לקנותה בבבל או בירושלים, אבל הכא שיחלל עוד הדינר של זהב לקנות פירות, ה"נ כי האי גוונא לא מחללי' טיבעא אפירא.
וב"ה סברי דהבא טיבעא. ואם תאמר, מתני' דתני הזהב קונה את הכסף אלמא דדהבא פירא, נימא כב"ש ולא כב"ה, דהא קאמ' ב"ה דהבא טיבעא. וי"ל, דסגנון משנה זו דאי' לב"ש דדהבא פירא ולב"ה טיבעא, נישניתה כילדותו דרבי, דהוה תני במתני' הכסף קונה את הזהב, וניחא דאתיא כב"ה דדהבא טיבעא, אבל בזקנותו דתנא הזהב קונה את הכסף דחשיב לדהבא פירא, הכא נמי ניתני' פלוגתי' איפכא דב"ש אית להו דהבא טיבעא, וב"ה דהבא פירא.
<h2>דף מה.</h2>
ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כי פירא. כדתנן במתני' הזהב קונה את הכסף, לגבי הלואה נמי כו', אבל לא לגבי חלול. וקשה דהא לעי' פי' דניפוך פלוגתי', אלמא דמאן דאית להו במקח וממכר פירא כמו כן יאמר גבי חלול. לכ' פי' משי"ח, דלעולם נימא דב"ה אית להו דהבא טיבעא, ונשנית כזקנותו, ולא תקשי מהא דתנן במתני' הזהב קונה את הכסף אלמא דדהבא פירא, דשאני גבי חלול דיש לנו למחשבי' טיבעא משום שהוא קל לישא, ולכך עושים זה כדי שישאו מעשרותיהם ולא ישאר כלום בבתיהם, ולכך אנו עושין תקנה שיחלל כדי להקל ממשאו.
ירושלים קאמרת שאני ירושלים דכתיב בכל אשר כו'. וא"ת, ודקארי לה מאי קרי ליה, וכי לא ידע דיש הפרש בירושלים משאר מקומות, והא אמרי' [מע"ש פ"ב מ"ו] דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק, ובירושלים שפיר מחללין, אלמא דשאני ירושלם כדקאמ' תלמודא. וי"ל, דלעולם ידע שפיר דירושלים שאני לענין דאין מחללין וכו', דליכא איסור אלא מדרבנן, אבל לענין הא דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני דהויא דאוריתא, הוה ס"ד דירושלים לא מהניא. וק' על [הא] דקאמר שאני ירושלים דכתיב בכל אשר וכו', דהא לא מרבינן מההוא קרא אלא פירי דוקא, והיכי מרבינן מיניה פרוטות של נחושת. וי"ל, דהני מילי לענין דרשא דכלל ופרט וכלל, אבל לענין לחלל על הפרוטות מפשטא דקרא ואיכא למשמע מינה דמותר, שאם אינו מחלל על הפרוטות לא יוכל לקנות שום צרכי סעודה, ולא יוכל לקיים בכל אשר תאוה נפשך כו'.
הפורט סלע ממעות מעשר ב"ש אומרים בכל סלע מעות וב"ה אומרי' בשקל כסף ובשקל מעות. אבל לא יעשה מכל (הסלע) [ה]פרוטות [סלע] משום דכשיבא לירושלים יצטרך פרוטות לקנות צרכי סעודה, ואם ירוץ אצל חנוני וכן האחרים אם כן יוקירו הפרוטות מחמת שיראו שהם רחוקים מביתם לפרוט, ונמצא שיהא מעשר נפסד. ול"נ, דא"כ לתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה [עדיות פ"א מ"ט]. לכ"נ, דב"ש דקאמרי בכל סלע מעות, אבל לא בשקל כסף ובשקל מעות, מפני שמחלידות ונמצא שיצטרך לפרוט לפרוטות יותר טובות יותר בזול.
הפורט סלע ממעשר שני בש"א בכל הסלע. פי', יכול לעשות מכל סלע מעות וב"ה אומרי' בשקל כסף ובשקל מעות, אבל לא יעשה מכל סלע פרו' דשמא לא ישהא בעיר עד שיוצא את כלם ויפקידם בעיר עד רגל אחר, ולא יוכל לשומרם כ"כ שיחלידו, ויהא צריך להחליפם לסלעים, וכשיחזור ויבא לרגל אחר ויפרוט הפרוטות החלודות, ונמצא השולחני משתכר פעמים ומעשר שני נפסד. ול"נ דא"כ לתנייה גבי קו' ב"ש וחומרי ב"ה. לכ"נ איפכא, דב"ש דוקא קאמר כל המעות דאם יחליפם בשני פעמי', אם כן יהא צריך ליתן שני קלבונות ויפסד, לפיכך יחליף הכל בבת אחת ולא יצטרך לתת כי אם קלבון אחד. וקשה דהא במשניות [עדיות פ"א מ"ט] דב"ה לחומרא דקא מפלגי תנאי אליבא דב"ה, דקאמ' כמה יחלל בבת אחד ר' עקיבא אומר שלש רביעיות כסף ורביע מעות, משמע שבאו להחמיר ולומר דאסור לחלל בבת אחת. לכ"נ כדפרש"י ז"ל, ואלא הא קשה דלתניי' גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ותירץ משי"ח דלא תני התם אלא מידי דאית ביה נפקותא בדיעבד, כגון איסור והיתר, אבל היכא דליכא כלל נפקותא דיעבד, דהא לא קאמ' אלא שאין לפרוט הכל ביחד [לכתחילה, אך בדיעבד ליכא איסור], ומ"ה לא חשיב ליה התם.
<h2>דף מה:</h2>
מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין. פי', דליכא למימר דהיינו משום דאית ליה דרב נחמן משום דמטבע היינו פירי, ופירי לא עבדי חליפין משום דכתיב נעל, דמשמע נעל אין מידי אחרינא לא, דא"כ לפליגי בפירא אלא ש"מ דס"ל דפירות עבדי חליפין דלא כרב נחמן. משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דמטבע הוי פירא. וקשה דהא לקמן [מ"ז ע"א] אצטריך תרי פסוקי חד למטבע וחד לפירי אלמא תרי מילי נינהו. וע"ק דלקמן קאמר מטבע נעשה חליפין ופירות נמי עבדי חליפין, אלמא דתרי מילי נינהו. לכן פי' ר"י דה"פ מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, דאפי' אית ליה נעל דוקא, מ"מ לא היה לו לומר כך, משום דמטבע הוי דומיא דנעל, משום דיש תורת כלי עליו שראוי לנוקבו ולתלותו בצואר בנו ובתו.
מאי לאו בחליפין וש"מ מטבע נעשה חליפין. ומשני לא בדמים, ולעולם אין מטבע וכו' ותני הזהב מחייב. פי' אינו מגיה המשנה, אלא ה"ק מתני' ר"ל, הזהב מחייב.
ה"נ מסתברא כו' ואי בחליפין תרווייהו ניקנו. וקשה, שהרי מדקאמר הכי נמי מסתברא משמע דאין זה קושיא גמורה, ולמ"ד דמתני' הזהב קונה הכסף ר"ל בחליפין, ואמאי, (הא לא) [והלא] קשיא גמורה היא, אי דאמ' בחליפין, תרווייהו ניקנו, ואמאי קאמר הכי נמי מסתברא. וי"ל, דאין הכי נמי דלאו קשי' גמורה [היא], דמצי למימר דלעולם מטבע נעשה חליפין, ומתני' דהזהב קונה את הכסף בין בדמים בין בחליפין, וסיפא דקאמ' הכסף אינו קונה הזהב, ר"ל דאינו קונה בדמים אבל ה"נ בחלפי' קונה. אלא תיקשי' דסיפא דר"ל בדמים אמאי לא קאמר אינו מחייב, דאגב דתנא רישא קונה דהא לא מצי למימר מחייב משום דר"ל כחליפין, תנא נמי בסיפא אינו קונה ומשום הכי אינו יכול להקשות קושיא גמורה, אבל מ"מ ה"נ מסתברא דאין סברא לומר דרישא מיירי בין בחליפין בין בדמים, וסיפא דאינו קונה ר"ל בדמים דוקא, דמשמע דקאמר אינו בסיפא ממה שאמר קונה ברישא.
ועוד תניא הכסף אינו קונה את הזהב וכו' ואי אמרת בחליפין ניק'. וא"ת, מאי מייתי מדתניא מי אלימא ממתני' שהביא כבר, ומה החדוש מברייתא שמביא, וי"ל, דאה"נ דחדוש הוא יותר, דמתני' דלעיל מצינא למימר דהכי קאמר אינו קונה בדמים, פי' בתורת דמים אין הכסף קונה את הזהב, אבל מיהא בענין אחד קונה, דא"ל היה לה למשנה לפרש, דאין דרך [המשנה] לפרש, אבל מהך ברייתא משמע אין הכסף קונה בשום ענין אין הכסף קונה הזהב, כלומ' אין הזהב נקנה בנתינת הכסף, דאל"כ דאינו קונה לא קאי אדמים כדפי', א"כ היה לו לפרש כדרך ברייתא לפרש.
<h2>דף מו.</h2>
דלית ליה סודר. אינו ר"ל שאין לו סודר כלל, אלא ה"פ דלית ליה סודר אלא שאול. מכאן משמע דאין קונין בסודר שאול, והיינו טעמא כדאמרי' לעיל [ז' ע"א] האי דתפיס ביה כמאן דפסי' דאמי, וכיון שהוא שאול לא מהני כלום, דאין בעל רוצה שיפסקו סודרו, וא"כ צריך ליזהר שלא לעשות קנין בסודר הכלה דשמא לפעמים שאול הוא אלא יעשו קנין בסודר העדים.
וניקנינהו ניהליה אגב קרקע. נראה דפריך אברייתא דעומד בגורן אמאי צריך ליתן לו הפירות, ולא אדרב פפא מתמה. ועוד י"א דמקשה לרב פפא, אא"ב אין מטבע נקנה בחליפין, מיירי שיש לו סודר ואין לו קרקע, דהשתא לא אשמעי' בגברא ערטלאי. אלא אי אמרת נקנה בחליפין, א"כ אין לו סודר וגם בגורן שאינו שלו, א"כ איכפל תנא לאשמועי' בגברא ערטילאי.
דלית ליה קרקע. ומכן קשה לאותם שכותבים בהרשאות והקניתי לו ד' אמות בחצרי אעפ"י שאין לו קרקע, דהיינו משום שאין לך אדם שאין לו ד' אמות בקברו או בירושלים, וא"כ מ"ק הכא דלית ליה קרקע הא אית ליה קרקע בקברו או בירושלים, אלא ודאי האי סברא לית ליה, דמ"ה לא חשי' יש לו קרקע. ואלא קשיא הא דכותבי' בהרשאה והקנ' לו ד' אמות בחצר'. וי"ל, דכיון שהוא מודה שהקנה לו ד' אמות, א"כ הודאת בעל דין כמאה עדים דמו, אבל הכא אמר בהדיא שאין לו קרקע. וא"ת כי פריך תקנהו בסודר, לשני דליכא עדים לעשות הקנין ויותר ניחא מלאוקומ' באין לו סודר. מכאן אומר ר"ת דאין צריך עדים בקנין, דאם מודה בעל דבר שהקנה לו הקנין, מקויים ואינו יכול לחזור בו, משום דלא הוו עדים בקנין. והכי נמי אמרי' בקדושין [ס"ה ע"ב] דלא איברו סהדי אלא לשקרי. והא דקאמ' פרק חזקת הבתים [מ' ע"ב] דקנין בפני שנים. י"ל, דעצה טובה קמ"ל. א"נ, נקט משום דאין צריך לומר כתובו.
אלא ש"מ אין מטבע נעשית חליפין. אבל למ"ד מטבע נעשית חליפין לא פרי' כלל, ואמאי תיקשי' ליה מההיא ברייתא, דכיון דאינה נעשית בק"ו דפירי דלרב נחמן קונין ולא עבדי, מטבע שאינו נקנה אינו דין שלא יעשה חליפין. י"ל, דהכא טעמא איכא והכא טעמא איכא, פירי דלא עבדי חליפין היינו משום דכתיב נעל [מ"ז ע"א] דכתי' על חליפין, דמשמע דוקא כלי אבל מדי אחרינא לא. אבל בקנין נעשית, משום דגבי קנין כתיב כל דבר, והשתא ניחא דפירי לא עבדי חליפין משום דלאו היינו נעל, דאינו כלי, אבל מ"מ ניקני בחליפין, משום שהם בכלל כל דבר דכת' גבי קנין. אבל מטבע הוי איפכא, דדוקא חליפין עבדי, דהיינו שפי' נעל דיש תורת כלי עליו שראוי לנקבו ולתלותו בצואר בנו ובתו הקטנים, אבל מ"מ אינו נקנה בחליפין, משום דלאו היינו דבר חשוב, דדעת קונה הוי משום צורתא, וצורתא עבידי דבטלי לה.
דיקא נמי דקתני יפה דינר וטריסות. דמשמע אעלה לך מפרוטטרות שבביתי שוה דינר, ולא קתני דינר יפה דלישתמע מינה של כסף טבוע. תי' למשי"ח היכי [מוכח] דמיירי בפרוטטרות, דילמא מיירי בפרוטות, [ומשום הכא] קתני יפה דינר וטריסות. ונראה לו, דא"כ הוה ליה למימר לו הדינר, אלא ר"ל שימסור לו פרוטות שוה דינר וטריסות. ונראה לו, דא"כ הוה ליה למימר ואעלה לך מעות בדינר יפה כדקאמ' גבי חנוני, ומדקאמ' ואני אעלה לך יפה דינר, אלמא דבפרוטטרות עסקי', (והוא הדין) [והכי קאמר] ואני אעלה לך (ב)מידי דהוו כמו מטלטלי שוה דינר וטריסות.
רב אשי אמר לעולם בדמים. פ"ה (דאי) [דלעולם] מיירי בפרוטטות כדקתני יפה דינר, מיהו טעמא לאו משום חליפין אלא מיירי שפיר בדמים, וכי תימא א"כ הוה ליה כהלואה ואסיר לא קשיא מידי, דכיון דיש לו מעות בביתו הוה ליה כאומר הלויני ע"מ עד שיבא בני או שאמצא מפתח. וא"ת וכי מותר ללוות סאה בסאתים באומר הלויני עד שיבא בני, דהא דאמרינן מותר ביש לו היינו דוקא סאה בסאה, דלאו היינו רבית אלא מדרבנן, אבל הכא דהוי דרך הלואה הוי רבית מדאוריתא. וע"ק, דא"כ אמאי נקט בברייתא פרוטטות, לינקוט נמי פרוטות לפ"ה. לכ"נ דה"פ, לעולם בפרוטטות, פי' אותם של בעל הבית הוי פרוטטות, כדמשמע יפה דינר, אבל אותם של חנוני הוו פרוטות, וא"כ הוי כמו דרך מקח וממכר, שמוכר לו החנוני פרוטות בפרוטות של ב"ה, דהיינו מטלט' דאינו מטבע, וא"כ ליכא אלא רבית דרבנן, כיון דהיינו דרך מקח וממכר, וכיון דאית ליה ליכא רבית כלל, אבל מוזיל גבי. וקשה, א"כ מאי מייתי מהלויני עד שיבא וכו' כיון דהיינו מקח וממכר. וי"ל דהכי קא מייתי כי היכי דבהלואה מותר ביש לו לכל הפחות סאה בסאה, א"כ דין הוא שבדרך מקח וממכר מותר ביש לו ואפי' מוזיל גבי.
כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. פי' ביום שזכה זה המקנה במטבע, נתחייב זה הקונה, פי', בעל המטבע באונס חליפין, אם מעתה מת השור מת לו, ואעפ"י שלא משך קנאו בחליפין של מטבע. ואי לא גרי' זה, ה"פ כיון שזכה המקנה דהיינו בעל הפרה וזכה במטבע, נתחייב הוא עצמו המקנה להשלים לקונה החליפין, ולא מצי הדר ביה. ולמ"ד [מ"ז ע"א] בכליו של מקנה אם כן הקונה זהו הזוכה בפרה, ה"פ כיון שזכה זה הקונה בפרה נתחייב זה בעל הפרה להשלים לו חליפין, ולא מצי הדר ביה. ואי לא גרי' זה פי' הכי כיון שזכה הקונה בפרה נתחייב הוא עצמו הקונ' באונסי' הפרה או השור, שאם מת השור, לעצמו נפסד.
אמר רב יהודה הכי קאמר כל הנישום דמים באחר. דבר שאתה בא לידי דמים באחר. שצריך לשומו והיינו כל מטלטלין, בר ממטבע.
<h2>דף מו:</h2>
ה"ק, פירי נמי עבדי חליפין כיצד. פי', כיצד לשון חליפין, היאך עושין, ובא לפרש לשון חליפין, ואגב אורחי' אשמעי' דפירות עבדי חליפין, דקתני החליף שור בפרה כו'. פי', היינו פירות. יש מפרשי' דגרסי בשר שור בבשר פרה, דהיינו פירות, דס"ל דשור גופיה בפרה גופה לא, והיינו פירות דראויים למלאכה, אבל נראה דא"צ לגרוס בשר שור דשור גופה ופרה גופה בעלי חיים נמי הוו פירי, דלא דמו לנעל, דנעל אינו ראוי כי אם למלאכה, אבל שור ופרה דראויין לאכילה כמו למלאכה הוי שפיר פירי.
אלא לרב נחמן דאמר דפירי לא עבדי חליפין ומטבע נמי לא קנה מאי כיצד. וקשה, ולימא דמיירי כדאוקי' לה ר' יהודה דאמר כל הנישום דמים באחר, ולא מיירי כלל מפירות. וכי תימא דלישנא דכל הנישום נמי קשיא לרב נחמן, דכל הנישום משמע אפי' פירי. זה נוכל ליישב דאין למדין מן הכללות. וי"ל, להא דפרי' ניחא, דגרי' שור ופרה דהוי פירות, ואפי' אי הוה מיישב לה כדאמר רב יאודה דאמר כל הנישום, מ"מ יקשה לו מהא דהחליף שור בפרה, והיינו פירות כדפי', אלמא פירות עבדי חליפין, אל' קשיא לרב נחמן. אבל קשה לר"ת ז"ל, דאי איתא דשור ופרה, בעלי חיים הוו פירי, תקשי ליה לרב נחמן מהא דאמרי' [ק' ע"א] המחליף פרה בחמור, וכי רב נחמן לית ליה הך ברייתא. לכך פי' ר"ת ז"ל דודאי שור ופרה בעלי חיים לא הוו פירי, משום דראויין למלאכה כמו נעל, וה"ג כיצד החליף בשר שור בבשר פרה. ומיהו עתה לפי' ר"ת ז"ל קשה מאי מותיב לרב נחמן מאי כיצד, הלא יתרץ כדאמר רב יהודה כל הנישום, דהש' לא מצי לאקשויי מסיפא דאמר המחליף שור בפרה, דהשתא לאו היינו פירי כדפי' ר"ת ז"ל. וי"ל, דפריך לרב נחמן למאי דס"ד מעי'. אבל מ"מ קשה דלעולם יתרץ כך כדאמר רב יהודה כל הנישום. וי"ל, דמשמע ליה לתלמודא דאין לאוקמי פלוגתייהו דרב נחמן ורב ששת בפלוגתי' דמטבע נעשה חליפין, לומר דרב נחמן סבר כל הנישום אבל מטבע אין נעשה חליפין, ורב ששת סבר דנעשה חליפין, דא"כ פליגי רב נחמן ורב ששת דהוו בתראי, בפלוגתא דרב ולוי דהוו קמאי, ויש להם ליישב דבריהם אליבא דכלהו.
כיצד החליף דמי שור כו'. פי' שאמר לו שורי בב' דינר ואמר לו אני חייב לך ב' דינרין, ונתחייב לו הלוקח המעות, ואמר הלוקח יש (לה) [לי] פרה יפה שווה ב' דינרי' תקח אותה אם תרצה בב' דינרין, אמר המוכר כן אעשה, נתרצו יחד ונתחייב הלוקח לתת לו הפרה, ואין אחד מהם יכול לחזור. וק', דא"כ דנתחייב לו כבר המעות א"כ הוה ליה מלוה, ומלוה לא קני כדאמרי' בקדושין [מ"ז ע"א]. וי"ל, שהקנה לו הפרה בהנאת מחילת מלוה, וכה"ג אמרי' בקדושין [שם ו' ע"ב] דמהני.
<h2>דף מז.</h2>
הוה מפיק לאפך פולסא דנורא. פי' הוה מנגיד יתך. ול"נ דלא משמע לישנא משום דלא סבר כותיה לינגיד ליה, אלא נראה לפרש הוה משיב לך תשובות, כדאמרי' התם [חולין קל"ז ע"ב] זקוקי' דאשא נפקא מפומיה וכו'.
בההיא הנאה דמקבל מיניה וכו'. י"א דגם לוי דאמר בכליו של מקנה, מודה שפיר דכ"ש דעדיף טפי כליו של קונה, מטעם דבההיא הנאה דמקבל מיניה סודר גמר ומקנה ליה. אבל נראה דלוי סבר כליו של מקנה דוקא, שאין הטעם תלוי אלא בגזרת הכתוב. וראייה לדבר, שהרי קונין בממון שלם ואין קונין אפי' במאה חצאי רמונין, שהם יותר, אלא ש"מ דהיינו גזרת הכתוב.
גאולה זו מכירה וכן הוא אומר ואם יגאל ונמכר. כגרש"י ז"ל. ול"נ, דאדרבה מהכא משמע דגאולה לאו היינו מכירה, ולא חדא מילתא היא, מדקאמר אם לא יגאל ונמכר, לכך גריס ר"ת ז"ל, וכן ה"א לא יגאל ולא ימכר [ויקרא כ"ז], דכתי' גבי מעשר בהמה, דילפי' לה [בכורות ל"ב ע"א] גאולה מחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו, אלמא דגאולה היינו מכירה.
תמורה זו חליפין. וכן הוא אומר לא יחליף ולא ימיר לקיים. י"א דהך חליפין דמפיק מתמורה, לאו היינו חליפין של סודר, דבתר הכי קאמר לקיים כל דבר שלף איש נעלו, משמע דלאו חדא מילתא היא, אלא מיירי בחליפין דשוה בשוה, דעדיפי מחליפי' דקנין סודר, דאותן חליפין אינם לא כפירות ולא כקרקעות, ואותן חליפין דשוה בשוה ישנם בין בפירות בין בקרקעות בין בעבדים, אבל לא במטבע מדקאמר לעיל [מ"ה ע"ב] משום דצורתא עבידא דבטלא. וקשה על זה ואין להאריך.
<h2>דף מז:</h2>
מאי אסימון פולסא. פי' פלדו"ן בלע"ז, והוא מחוסר צורה. וקשה דאמרי' במסכת שבת [ס"ה ע"א] אי משום צורתא לעביד ליה פולסא, אלמא משמע דפולסא יש עליו צורה. לכ"נ דאסימון יש עליו צורה, אכן אינו יוצא בהוצאה כ"א בדוחק. ואם תקשה היינו ר"ע דאמר לרבות כל דבר שיש עליו צורה. י"ל דר' עקיבא קאמר דבר שיש עליו צורה ויוצא בהוצאה, דהכי משתמע כל דבר חשוב, אבל הכא אינו יוצא כ"א בדוחק. אבל פר"ת ז"ל דתרי פולסא הן, מתכות ואין עליה צורה, עץ ויש עליו צורה. וה"ק נעביד ליה מפולסא של עץ שאין עליה צורה וה"ק מפולסא של מתכת שאין עליה צורה.
דבר תורה מעות קונות. פי', משום דילפי' מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו אף גבי מטלטלין.
דאי מוקמת לה ברשותה טרח ומציל. פ"ה אי מוקמי ליה לחזרה ברשותיה של מוכר, שנאמ' שעוד יוכל לחזור בו אם יוקירו החיטים, ומציל, שיחשוב שמא יהיה לו ריוח בהם, דשמא יוקירו ואחזור בי ואטרח ואציל, ואי לא כו'. אבל רש"י ז"ל לא רצה לפרש אי מוקמת לה לחזרה ברשות הלוקח, טרח ומציל, משום שיאמ' אם ישרפו עלי תהיה ההפסד, שיחזור בו הלוקח, ונמצא שנשרפו עלי ויטרח ויציל. הא דלא פי' כך, היינו משום דודאי אין הלוקח יכול לחזור בו, משום דר' יוחנן סבר כר' שמעון, ורבי שמעון אמר במתני' דכל שהכסף בידו ידו על העליונה, וא"כ אין הלוקח יכול לחזור בו. ול"נ, דלישנא משמע דגבי כל מילי קאי, בין לגבי יוקרא וזולא בין בפסידא שנשרפו. לכ"נ, דאין הכי נמי דלגבי כל מילי קאי בין לגבי יוקרא ויחזור בו המוכר, כדפי', בין לגבי פסידא דשריפה ויחזור בו הלוקח מפסיד המוכר כדפרישי', ואם תקשי הא ר' יוחנן סבר כר' שמעון דאמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה אלמא דאין הלוקח יכול לחזור בו. ויש לומר, דהא דאמר ר' שמעון דאין הלוקח יכול לחזור בו, היינו דוקא כשהפירות בעין, ולוקח רוצה לחזור, ואין רוצה המוכר, ואז אמר ר' שמעון דאינו יכול לחזור בו, אבל היכא שהוא מפסיד כגון שנשרף, אפי' ר' שמעון מודה דהלוקח יכול לחזור בו. וכן פי' רב אלפאסי ז"ל, שהרי גדולה מזו אמר ר"ת ז"ל דכשמפסיד הכל דאפי' מי שפרע ליכא ואפי' אם הוזלו אמר ר"ת ז"ל דהלוקח יכול לחזור בו. וא"ת, אכתי מה הועילו חכמים בתקנתם דתקינו דהמעות לא קנו, סוף סוף כיון דלא קנו א"כ אין המכר מכר והמעו' איתנהו ברשות הלוקח, וא"כ אם יחזור הלוקח יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. וי"ל, דמעות קלים להצילם בלא טורח, וגם לא שייך בהו דליקה כ"כ כמו גבי פירות דשייך בהו דליקה, וגם יש בהם טורח. ועי"ל, דמוכר הוי עלייהו שומר שכר, ובההיא הנאה דקא מתרמי ליה להרויח באותם מעות מרויח נעשה עליהם שומר שכר, ומחייב מגניבה ואבידה (וא"י א"י) [ואפי' אי] מחזיקים ליה לשומר חנם, מ"מ מחייב משום דאי נתנם בקרקע (א"כ) אינן יכולים לישרף, ואי לא נתנן בקרקע ונשרפו מחייב, דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע [מ"ב ע"א].
משיכה מפורשת מן התורה. וא"ת, מאי נפקא מינה אי מן התורה אי מתקנת חכמים, מ"מ לא קנו מעות אלא במשיכה. וי"ל, דנפקא מינה כגון במלתא דלא שכיח, דאי קנו מעות מן התורה ורבנן תקנו דמשיכה קונה, במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ואי (משום) [מעות] קונה מן התורה אף במילתא דלא שכיחא.
וריש לקיש אמר תרתי ש"מ. אונאת מוכר ומשיכה, דאי לא אשמעי' אלא למעוטי קרקע ואונאת מוכר הוה ליה למכתב, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו אל תונו, דמינה נשמע תרתי, מן אל תונו נשמע אונאת מוכר, מן לעמיתך נשמע למעוטי קרקע, אלא מדסמ' מיד ללשון קנין ולא ללשון ממכר ש"מ דאתא לומר דאין קנין אלא במשיכ'.
אא"ב מעות קונות משום הכי מוכר הוא דמצי הדר ביה. דמתוך כך יצילה כשתיפול הדליקה עליהם, ויהיה סבור בלבו שיש ריוח בהם דאם יוקירו אני אחזור בי. לוקח לא מצי הדר ביה, דלגבי דידיה לא שייכא התקנה כלל, והיינו לפי פירושו. אבל ר"ת ז"ל דפי' דלוקח מצי למהדר גם לר' שמעון גם כי נשרפו, א"כ אשכחן שפיר חזרה גבי לוקח [היכא] דנשרפו, וא"כ הוה לי' למימר, גם כי הוו בעין דמצי הלוקח נמי הדר ביה, כי היכי דבמוכר אמרי' דמצי למהדר ביה. וכ"ת הא דלוקח יכול לחזור בו כי נשרפו, היינו משום דאוקמא ברשות מוכר לגמרי בין לענין יוקרא בין לענין פסידא, מ"מ קשה דמה סברא הוה ליה דלא יוכל הלוקח לחזור בו כשהם בעין, סוף סוף כיון דאוקמוה ברשותיה דמוכר לכל דבר בין לענין יוקרא בין לענין פסידא, א"כ אין ללוקח שום קנייה, ואמאי לא יוכל לחזור בהם כשהן בעין. ותי' משי"ח דלא קשה מידי, דענין קנין כך הוא, דלוקח בא לקנות הפירות כדי שלא יוכל המוכר לחזור בו, והמוכר בא לקנות המעות כדי שלא יוכל הלוקח לחזור בו, וכיון דמעות קונות מן התורה, א"כ בדין יש לומר דהמכר נגמר לגמרי, והלוקח קונה הפירות והמוכר קונה המעות. אמנם הוצרכו חכמי' לתקן שלא יהא הלוקח קונה את הפירות והמוכר יוכל לחזור בו, כדי שעל ידי כך יטרח ויציל כשתפול עליהם הדליקה, וא"כ הוו להו הפירות ברשות המוכר לגמרי אבל לענין קנין שני לא הוצרכו לתקן, וא"כ כשהלוקח תובע מעותיו ורוצה לחזור בו, ודאי לא יוכל לחזור בו, כיון שהם ביד המוכר והוא רוצה לקים בו מקחו, דהמכר מכר לגמרי לגבי דבר זה.
אא"א מעות אינן קונות. וא"כ אין המכר נגמר לגמרי לא בפירות ולא במעות, [אם כן] לוקח אמאי לא מצי הדר ביה, [גם] כי הפירות הן בעין.
אמר לך ר' שמעון בן לקיש אנא לר' שמעון לא קאמינא. פי', דודאי ר' שמעון ס"ל מעות קונות, ומ"ה קאמר דלוקח לא מצי למהדר ביה, כי קאמינא לרבנן. פי' דסבירא להו דלוקח נמי מצי למהדר ביה, והיינו טעמא משום דקא סברי דמשיכה מפורשת מן התורה כוותיה.
בשלמא לר' שמעון בן לקיש היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן. פי', דלדידי' איכא שפיר טעמא במאי הוי מחלקתן תלוי, דר' שמעון ס"ל מעות קונות ומ"ה לוקח לא מצי למהדר ביה, ורבא ס"ל דמשיכ' מפורשת מן התורה ומ"ה קאמרי דגם לוקח מצי למהדר ביה. אלא לר' יוחנן, פי', דס"ל מעות קונות גם לרבנן, מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן. פי', מאי טעמייהו דרבנן דאמרי הלוקח מצי למהדר ביה.
איכא בינייהו דרב חסדא דקאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים כו'. ר' שמעון לית ליה דרב חסדא ורבנן אית להו הא דר' חסדא דאמר כדרך שתיקנו משיכה במוכרין שיכולין לחזור כל זמן שלא משך, שזה תקנה וריוח גדול למוכרין, שאם יוקירו יחז' בהם וזהו משום דמסר נפשיה וטרח ומציל, דיחשוב שמא יוקירו ואחזור בי ואטריח ואציל, ומ"ה תיקנו משיכה במוכרין. וכמו שתיקנו משיכה למוכרים משום דאז טרח ומציל, תקנו משיכה בלקוחות שיוכל הלוקח לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך בעלייה, דכ"ש דכי מוקמת החזרה ברשותא דלוקח, מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל, שאם יראה הלוקח שנשרפו [יאמר חזרני בי, אבל קשה לפירוש רבנו תם דפירש, דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל, קאי נמי לחזרת הלוקח שאם יראה הלוקח שנשרפו] יחזור בו ויפטר מן המוכר, ומ"ה טרח ומציל, א"כ מאי קאמר כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, אדרבה עיקר תקנתי' כשתקנוה היינו משום לקוחות, ומשום מוכרים כדפרי' לעיל לפר"ת. ואומר ר"ת ז"ל, דעיקר תקנה דאמרי' לעיל שהלוקח יחזור בו, היינו כשאינו בעין, כשהוצרכנו לעיל לפרש מתוך קושייא דר' שמעון דאמר דאין הלוקח יכול לחזור בו, והכא מיירי כשהוא בעין, והכי קאמ' כדרך שתקנו משיכה במוכרין דהמוכר יכול לחזור כשהוא בעין, דהלוקח אינו קונה הפירות, דהוצרכו חכמים לתקן כך משום שעל ידי כך יטרח ויציל כשתפול הדליקה, שיחשוב אחזור אם יוקיר, ותקנו משיכה דלקוחות שיוכל הלוקח לחזור בו גם כי הן בעין, ולא יהא המוכר קונה במעות. ואע"ג דלגבי קניית (המוכר) [המעות] לא הוצרכו לתקן כלל שלא יהא קנין חל, וא"כ היה לו לומר דהלוקח לא מצי למהדר, מ"מ כיון שהמעות ביד המוכר, והוה מצי לקיים מקחו, (שנו) [השוו חכמים] מדותיהם ואמרו דכי היכי דהלוקח אינו קונה הפירות מוכר יכול לחזור בו, כמו כן המוכר אינו קונה המעות והלוקח יכול לחזור בו.
<h2>דף מח.</h2>
מ"מ כך הלכה. פי' בקו' דה"פ מ"מ כך הלכה, כלומר אע"ג דיש פורענות בחזרה, כך הלכה דאינו קונה כו'. ול"נ, דהא קאמר בתר כן אבל מי שפרע כו', אלמא דמ"מ אינו ר"ל כן. לכ"נ, דאתא לטפויי, דבין יהיה החזרה מן המוכר ובין יהיה מן הלוקח, כך הלכה דמצי למהדר ביה, וה"ק [בפרק] איזהו נשך [ע"ד ע"ב] דאתא לטפויי לוקח ומוכר.
בהדיא מיהא לא אהדרי' קרא. פי' דנהי דאהדרי' על ידי רבוי, כי רבייה דומייא דפקדון רבייה, כגון שנטלן הימנו וחזר והפקידן אצלו, אבל בהדי' לא אהדריני'. ואהני הך דלא אהדרי' בהדיא דתילף מינה דתשומת יד סתם דהיינו כשאינה דומיא דפיקדון לא מחייב אשם, כיון דמחסרא משיכה, כפ"ה.
אלא ש"מ כאן בספר ישראל וכאן בספר גוי. וא"ת, למה ליה לאתויי מתניתי' דנתנן לבלן, מהנך ברייתות דקשייא להדדי סגי. וי"ל, דאי לא הוה הך מתני' דנתנן לבלן, מהנך ברייתות דקשי' אהדדיה הוה מתרצי איפכא כר' יוחנן, [והו"א הא] (וההיא) דקאמר לא מעל עד שימשוך מיירי בספר גוי, משום דמעות קונות בישראל כר' יוחנן, וא"כ לגוי במשיכה ולישראל בכסף. ואידך ברייתא מיירי בספר ישראל, מ"ה אצטריך ההיא דנתנן לבלן לגלות על הברייתות דקשין אהדדי, כר"ל דאמר לעמית' במשיכה ולגוי בכסף. וא"ת ממתני' דנתנן לבלן נמי מאי מייתי, דילמא בבלן מיירי גוי. ויש לומר, דלא מצי למימר, דהא קאמר בסיפא נתנן לחבי' בלן הוא מעל וחבירו לא מעל, אלמא ש"מ במידי דבר מעילה הוא מיירי דהיינו ישראל. וגם ממתני' דנתנן לבלן לחודיה לא סגי בלא הני ברייתא, דאי לאו הני ברייתו' לא הוי דייקנא הני טעמי' דבלן לאו בר משיכה הוא, לכך אצטריך הברייתות.
נתנן לסיטון מעל. וא"ת, אימא דמיירי בסיטון גוי. וי"ל, דסתם סיטון הוי מוכר יין ושמן והני אינן נקחי' מגוי, אלא ודאי ע"כ מיירי בסיטון ישראל.
<h2>דף מח:</h2>
אמר לך רשב"ל הא מני ר' שמעון היא. פי', דאמר מעות קונות, ואנן ס"ל כרבנן דמשיכה מפורשת מן התורה. ופסק רש"י ז"ל דהלכה כרשב"ל. ואע"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל [יבמות ל"ו ע"א], שאני הכא דקרא ומתני' מסייע' ליה לר"ל, וא"כ הרוצה להפ' קדושת בכור סגי שימכור הבהמה כשהיא מעובר' לגוי, דהא גוי יקנה אותה בכסף בלא משיכה, דכיון דמשיכה מפורשת מן התורה לישראל, א"כ משמע לעמיתך במשיכה ולגוי בכסף. ול"נ לר"ת ז"ל, דהא ביבמות פסק כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מהני תלת, ולא חשיב הך בחדא. ואין לומר דלא חש למפסקי' בהדי הני תלת, משום דקרא וברייתא מסייעי' ליה, ופשיטא דהלכה כותיה, דהא חשיב התם בהדי תלת חדא דתניא כותי'. לכ"נ, דודאי הלכה כר' יוחנן, והא דקאמר קרא ומתני' מסייע' ליה, הכי קאמר קרא ומתני' מוכחא כותיה, אבל ר' יוחנן יאמר להן שפיר מקרא, יתרץ ר' יוחנן דכיון דאהדרי' כרבוי בקרא דמי, וברייתא דנתנן לבלן יתרץ ר' יוחנן דלאו דוקא הא מילתא אחריתי דשייך בה משיכה כו', וברייתא דקשיין אהדדי יתרץ דההיא דקתני לא קנה עד שימשוך מיירי בספר גוי, משום דכיון דלישראל בכסף אליבא דר' יוחנן א"כ לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה. וברייתא אחריתי מיירי בספר ישראל, וא"כ אם ירצה ישראל להפקיע קדושת בכור, צריך שיעשה הגוי משיכה, דלא קני לה בכסף משום דלישראל בכסף ולגוי במשיכה, והרוצה לצאת ידי שמים ימכרנה בפרוטה ויעשה הגוי משיכה, וצריך שימכור אבר שהנשמה תלוייה בו, כגון הראש הלב, אבל לא האזן כיון דאין החייוב תלוי בה.
עירבון. מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה. רב סבר כנגדו הוא קונה, לקבל מי שפרע, ולא קנה כל הפיסוק. והוא היה חפץ ליתן כנגדו מה שקבל, וחוזר בו על השאר, וכנגדו הוא קונה אם מכירת קרקע היא שנקנה בכסף קונה כנגדו קנין גמור, ואם מכירת מטלטלין קונה כנגדו להתחייב מי שפרע. ור' יוחנן אמר כו', בקרקע לקנין גמור ובמטלטלין לקבל מי שפרע. ול"נ, דהא לקמן בסמוך משמע דמודה בקרקעות דלא קאמ' אלא למטלטלין. לכ"נ דאה"נ דלא מיירי אלא למטלטלין.
הנותן עירבון לחבירו. לאו היינו כמו ערבון דלעיל, דאותו דלעיל ר"ל מקצת פרעון, והכא ר"ל ערבון ומשכון לקנות את החוזר בו שקורין אופוזו"ן בלע"ז.
במה דברים אמורים בזמן שאמר ערבוני יקון. שאמר יקנה כל השדה, אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוז, ופ' לו חמש מאות זוז קנה. ול"נ, דהשתא בסתמא קנה ע"י נתינת קצת המעות, כי פי' לו לכ"ש, וכי גרע טפי כשהוא מפרש מבסתם. וע"ק מ"ק בד"א, הא ליכא לעיל דמיירי בכה"ג. לכ"נ לפרש דהכי פי', בזמן שאמר ערבוני יקון, פי', יהא קנוי לך ערבוני, דלאו היינו תחלת פרעון, אלא אפי' כלע', אבל אם מכר לו שדה סתם באלף זוז, ופרע חמש מאות זוז דהיינו תחלת פרעון קנה.
המלוה את חבירו על המשכון. פ"ה דאינו משמט משום דלא קרי ביה לא יגוש, שאין מלוה צריך לדחוק הלוה לפרע שהרי משכונו בידו. ובסיפרי [דברים פיס' קי"ג] דריש ליה משום דכתב כי יהיה לך את אחיך תשמט בידך, ולא של אחיך בידיך.
<h2>דף מט.</h2>
רשאי לעשותה תרומה ומעשר על מקום אחר. וא"ת, היאך יכול לעשות, והלא אין תורמין אלא מן המוקף [גיטין ל' ע"ב], וי"ל דמיירי בע"ש.
אלא ש"מ בדלא נטלן. וא"ת וש"מ דמודה ר' יוחנן במתנה מועטת, וכל מכר מתנה מועטת היא, שהרי ליכא במעשר אלא טובת הנאה, וקי"ל כר' יוחנן. והא דפ' במתנה מועט' דוקא, אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו, והיינו דוקא לעשיר, אבל לעני אינו יכול לחזור בו, משום דמיד שפירש לו ליתנה היינו הקנאתו. וכן משמע בירושלמי [פ"ד ה"ב] דקאמר אמר ליה חד מרבנן לשמעיה כדאמינא לך הב ליה לאני' מידי, אי אניש מסכינא הוא הב ליה מיד, ואי אניש עתיר הוא אימליך בי.
אלא אפי' שומר חנם לא הוי. וא"ת, והא אמרי' פרק השוכר את האומנין [פ' ע"ב] טול שלך והבא שלי דהוי שומר חנם. וי"ל, דלא דמי דהתם קודם שאמר לו האומן שכר האומנין שומר שכר הוי, וא"כ כי אמר נמי טול שלך דאפיק נפשיה משומר שכר, מ"מ אכתי הוי שומר חנם, אלא הכא מקמי דאמר שקיל זוזך לא הוי שומר שכר.
<h2>דף מט:</h2>
כל הא ביתא קמך לא הוי שומר שכר. וא"ת, מאי שנא מאי דס"ד דהוי שומר שכר, איזה שכר היה לו ממה שהניח בביתו. וי"ל, דהכי פי' לא מבעיא דשומר שכר לא הוי אפי' שכר לו מקום ביתו.
כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה כו'. ואפי' מי שפרע ליכא [ול"ל] (ע"כ) דאמר ליה דלכל הפחות איכא מי שפרע, דא"כ הוה ליה למימר כדקאמ' לעיל [ע"א] והאי אית ליה לקבולי מי שפרע, אלא ש"מ דהכא ליכא מי שפרע, כיון דהוא עושה משום פסידא, אבל [אם] היה (אם) עושה משום זולא קאים ליה במי שפרע. וא"ת להא דאמרי' לעיל לפר"ת דר' שמעון מודה דנשרפו יכול הלוקח לחזור בו, קשה א"כ מאי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כו' דהיינו אליבא דרבנן הא אפי' לר' שמעון נמי הוי דהא הכא מפסיד הכל אם היו לוקחי' אותן בי פרזק רופילא. וי"ל, דהא דאמרי' לעיל דר' שמעון מודה כשמפסיד הכל היינו דוקא כשאירע כבר ההפסד, אבל היכא שחוזר בו משום שדואג מן הפסיד' שלא תבא כמו הכא, ודאי לא ס"ל לר' שמעון שיוכל לחזור בו, ומ"ה אצטריך לומר כדרך שתקנו כו' אליבא דרבנן.
עד מתי מותר לחזור. פי', דאפי' מי שפרע ליכא.
כי אמרינן מחילה ובטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין. ומבעיא להשר מקוצי אי איכא יתר משתות מקח ופחות משתות מעות, כגון שמכר לו שוה חמש דינר בחמש דינר וי"א פשטים, דמאי חשבינן ליה. ואומר רבינו יהודה, דחשבינן ליה אונאה, דכיון דלא הוי מחילה ולא בטול מקח א"כ חשבינן ליה אונאה, וה"פ, דהכא כי אמרי' מחילה ובטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין, פי', או אידי ואידי הוי פחות (משני צדדין) [משתות] או אידי ואידי הוי יתר משתות.
לא דזבין שוה כ"ד בכ' מי נתאונה מוכר אימ' סיפא כו'. ותימא, משמע אפי' לשמואל דאמר שתות מעות שנינו, ניחא שפיר, ואמאי לשמואל נמי קשה, דהא שמואל שתות מעות קאמר, וכ"ש שתות מקח, כגון דזבין שוה כ"ד בכ', וא"כ קשה מי נתאנה מוכר וכו'. וי"ל, דלשמואל לא קשה מידי, דאע"ג דמתני' מיירי משתות מקח ומשתות מעות, מ"מ יכול להיות דסיפ' דקאמר עד מתי מותר לחזור בו לא קאמ' רק משתות מעות, כגון דזבין שוה כ' בכ"ד, דהשתא נתאונה לוקח, אבל לרב דקאמר דמתני' לא מיירי רק משתות מקח, קשה שפיר.
<h2>דף נ.</h2>
אבעיא להו פחות משתות לאלתר הוי מחילה או בכדי שיראה לתגר ולקרוביו. ותימא, דהא ע"כ הך בעייא לא הוי אליבא [דר' יהודה דפליג] דר' נתן [נ"א ע"א], דלדידיה פשיטא ודאי דפחות משתות הוי מחילה לאלתר, דאל"כ מאי איכא בין שתות לפחות משתות, דהא לית ליה לר' נתן ידו על העליונה, אלא ודאי לר' יאודה הנשיא קא מבעיא ליה, ומאי קא מבעיא ליה תיפשוט דלאלתר הויא מחילה כמו לר' נתן, דהא מזה לא פליגי. וי"ל, דשמא מהך סברא איכא למפשט הבעייא איפכא, דכי היכי דלר' נתן פחות משתות ושתות אינן חלוקים אלא מדבר אחד, דפחות משתות הוי מחילה לאלתר ושתות בכדי שיראה לתגר או לקרוביו, דמקיום מקח אינן חלוקים דבתרויהו נקנה מקח, כמו כן לר' יאודה איכא למימר דאינן חלוקי' אלא מדבר אחד, וא"כ צ"ל דפחות משתות בכדי שירא' לתגר או לקרובו, והשתא אינם חלוקים אלא מדבר אחד, מקיום מקח, דשתות רוצה קונה רצה חוזר, ובפחות משתות קנה ומחזיר אונאה, אבל תרוויהו הוו בכדי שיראה לתגר, או שמא אמרי' איפכא ולכך מבעיא ליה.
אי אמרת פחות משתות לרבנן בכדי שיראה ולר"ט כל היום מ"ה חזרו. פי', מעיקרא שמחו משתות ומיתר משתות, דלרבנן שתות הוי אונאה ויתר משתות בטול מקח ולר' טרפון שתות ויתר משתות הוי מחילה. וא"ת, איזה ריוח היה להם לר' טרפון יותר מלרבנן, לרבנן נמי הוי מחילה לאחר כדי שיראה לתגר או לקרובו, את"ל בטול מקח בכדי שיראה. וי"ל, דמ"מ הוי מרויחים לר' טרפון טפי מלרבנן, דלרבנן אונאה הויה, א"כ רצה קונה רצה חוזר, ולר' טרפון דסבר מחילה, מחילה הויה, א"כ קנה ומחזיר אונאה, והיו שמחים בזה שהמקח היה קיים, ולבסוף חזרו משתות ומפחות משתות, דמזה היו מפסידי' לר' טרפון טפי מלרבנן, דלרבנן הוי בכדי שיראה ולאח"כ הוי מחילה, ולר' טרפון יכול הלוקח לחזור בו כל היום. וא"ת, מ"מ עדין היו מרויחין אליבא דר' טרפון טפי מלר' מיתר משתות, דלרבנן לעולם חוזר, ולר' טרפון אינו יכול הלוקח לחזור בו אלא כל היום, ולאחר מכאן הויה מחילה. ותירץ הקו' דביטול מקח לא שכיחא, וזה לא היו תופסים בריוח, וה"ק בסמוך. ועוד נראה למשי"ח דהשתא לא צריכנא להאי טעמא, דאפי' כי אמרינן דביטול מקח שכיחא, מ"מ ניחא שפי', דהא יש כל צדדי' מריוח מפרוטה ועד שתות, כמו משתות, והיו מרויחים טפי לרבנן מלר' טרפון בפחות משתות ושתות כדפרי', והיה להם חביב טפי אותו ריוח שהוא מכדי שיראה עד כל היום כו', יותר מריוח דיתר משתות דהוי מכל היום כלו ולעולם, זה לא היו מתחשבי' כ"כ דרוב הנמלכין בו ביום נמלכין. ואע"ג דבסמוך משמע דצריך שפיר להאי טעמא דביטול מקח לא שכיחא, היינו משום דלא מצי למשכח חזרו ממה ששמחו, אלא מצד שתות עצמה, ומ"ה אצטריך לומר דביטול מקח לא שכיחא, דאי שכיחא א"כ היה להם חביב טפי אותו ריוח דיתר משתות, משום שיש בו הרבה צדדין ריוח, משתות ועד שליש יותר מריוח דשתות עצמה שאין בו אלא צד אחד ריוח דאשכחן שפיר חזרו משום פחות משתות ושתות כדפרי'.
אמר להו ר' טרפון כל היום כלו, לא קאי אלא איתר משליש, ויזהרו מאונא' שליש ויהיה מחילה.
אא"א פחות משתות לרבנן הוי מחילה לאלתר ולר"ט נמי פחות משליש הוי מחילה לאלתר אמאי חזרו. בדר' טרפון ניחא להו דמאי דקאי משוו רבנן אונאה וביטול מקח, דהיינו שתות ויתר משתות, לר' טרפון מחילה.
<h2>דף נ:</h2>
מי סברת פחות משליש לר' טרפון פחות משתות לרבנן, לא משתות ועד שליש לר' טרפון. פי', ושתות עצמה כשתות עצמה לרבנן דמי, והוי אונאה, וכי אמר להו כל היום חזרו משום שתות עצמה, דלרבנן הוי לאחר כדי שיראה מחילה, ולר' טרפון כל היום יכול לחזור בו. וא"ת, והא אמרי' במתני' לר' טרפון האונאה שליש, אלמא דפחות משליש הוי מחילה. וי"ל, דה"ק ר' טרפון לרבנן האונאה שאתם אומרים שמתחלת משתות, נמשכת היא עד שליש.
תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר. דכיון דאמר להו ר' טרפון אונאה הוי שמחו, פי' ביתר משתות, דלרבנן לעולם חוזר ולר' טרפון בכדי שיראה, ולאח"כ מחילה, וכי אמר להו כל היום חזרו. פי' משום שתות, דהא מפסידים אונאת שתות לר' טרפון טפי מלרבנן, דלרבנן הוי מחילה לאחר כדי שיראה, ולר' טרפון יכול לחזור כל היום. וא"ת מ"מ היו מרויחים טפי לר' טרפון מלרבנן ביתר משתו', דלרבנן לעולם חוזר דהיינו ביטול מקח, ולר' טרפון הוי מחילה לאחר כל היום. וי"ל, דלא היו חוששי' מריוח דיתר משתות משום דלא שכיחא.
דאי ס"ד ביטול מקח בכדי שיראה אי הכי במאי שמחו. ומשני דשמחו בשתות עצמה, דלא תימא משתות ועד שליש ושתות בכלל, אלא משתות ולמעלה ושתות עצמה כלמטה, ושמחו דמתחלה כשתות עצמה לר"ט מחילה לאלתר, דהוא כלמטה, ולרבנן הוי אונאה ולא הוי מחילה עד כדי שיראה, וכי אמרי' להו כל היום חזרו משום יתר משתות, דלרבנן הוי מחילה לאחר כדי שיראה, ולר' טרפון כל היום. וא"ת, ואמאי חזרו הא היו מרויחים טפי לר"ט מלרבנן באונאה דשתות עצמה, כדפרי' דלר' טרפון הוי מחילה לאלתר, ולרבנן בכדי שיראה. וי"ל, דאותו ריוח דיתר משתות עדיף, לפי שיש בהם הרבה צדדים ריוח דאונאה, אבל ריוח דשתות שאין בו אלא צד אחד לא עדיף כ"כ. וא"ת, והא עד השתא עדיף להו ריוח דשתות מריוח דיתר משתות לא שכיח. וי"ל, היינו משום דהוה סברי' עד השתא דביטול מקח לעולם חוזר, דאז הוי ריוח משתות מכל היום, ומ"ה אמרי' דעדיף להו טפי ריוח דשתות עצמה דהוי בכדי שיראה עד כל היום, דאע"ג דאין בו אלא צד אחד דאונאה דשתות עצמה הוי, מריוח דיתר משתות דהוי מכל היום עד לעולם, אע"ג דיש בו הרבה צדדי', אבל השתא דאסיקנא דביטול מקח לרבנן בכדי שיראה, וא"כ ריוח דיתר משתות הוי מכדי שיראה כל היום, משום דרוב הנמלכי' בו ביום נמלכים, ועוד דביטול מקח לא שכיחא, אז ודאי עדיף להו ריוח דיתר משתות שיש בה הרבה צדדי', מריוח דשתות עצמה שאין בה אלא צד אחד כדפרי'.
אא"א ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר אמאי חזרו בדר' טרפון ניחא להו. דקא משוו להו אונאת כל היום ותו לא. וא"ת, תיפוק לי' דבלא הך נמי קשה אמאי חזרו, הא ניחא להו הא דר' טרפון משתות עצמה, דלר' טרפון מחילה לאלתר ולרבנן אונאה. וי"ל, דליכא למיפרך הכי משום דהשתא נאמ' בשתות עצמה כלמעלה, וא"כ שתות עצמה משוי להו ר' טרפון אונאה כרבנן, דע"כ לא אמרינ' לעיל דשתות כלמטה, אלא משום דהוה אמרי' דבטול מקח בכדי שיראה, ולא מצינא לאשכוחי שמחו אלא בשתות עצמה, ואז ודאי צ"ל דשתות כלמטה דאי לאו הכי קושי' אמאי שמ', אבל השתא דאמרי' דרוצה לאוקומי דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר, א"כ ודאי כי נמי אמרי' דשתות כלמעלה מ"מ מצינא שפי' לאשכוחי שמחו ביתר משתות, ומ"ה לא קשיא ליה הך קושי', אבל מ"מ פריך אמאי חזרו, בדר' טרפון ניחא להו, דקא משוו להו אונאה כל היום.
הלכתא פחות משתות נקנה מקח. פ"ה והוי מחילה לאלתר, שתות קנה, פי' קנה בע"כ ומחזיר אונאה. וקשה דהא אמרי' במתני' [נ"א ע"א] מי שהוטל עליו ידו על העליונה. ותי' ר"י דס"ל כר' נתן, דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא [ב"ק נ"ג ע"א]. ול"נ דאין הלכה כר' נתן דהא סתם מתני' לא ס"ל כותיה. ועוד קשה דהא בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ג ע"ב] משמע דס"ל לרב חסדא דמי שהוטל עליו ידו על העליונה ורב חסדא היה רבו של רבא, והיכי פליג רבא לרביה. לכ"נ לר"ת ז"ל דה"פ, שתות קנה אם ירצה. והא דקאמ' פחות משתות נקנה מקח, ר"ל והוי מחילה לאלתר, וה"פ ע"כ. אבל ליכא לפרושי הכי נקנה מקח אבל לא הוי מחילה עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, דא"כ מאי איכא בין פחות משתות לשתות, דשתות נקנה מקח והיינו לפי' הקו' דפי' דשתות קנה מקח בע"כ, אבל לפר"ת ז"ל דפי' דשתות קנה אם ירצה, [ואם רצה חוזר בו] א"כ [איך] הוכחת משם דהא כי נמי אמרי' דבפחות משתות נמי לא הוי מחיל עד בכדי שיראה לתגר או לקרובו, מ"מ איכא בינייהו טובא, דבפ' משתות נקנה מקח [ובשתות רצה קונה רצה חוזר. אבל מ"מ צריך לפרש כדפי' נקנה מקח] והוי מחילה לאלתר, דהכי משמע לקמן [נ"א ע"א] גבי האי דנקט וורשכי לזבוני אמר אי יהיבנא חמשה ופלגא הוי מחילה איתיב ליה שיתא ואתבעי לדינא, ואי איתא דפחות משתות לא הוי מחילה עד כדי שיראה, א"כ ליתיב ליה חמשא ופלגא דהיינו פחות משתות, וליקרי' לדינא בתוך שיעור כדי שיראה לתגר, אלא ש"מ דלאלתר הוי מחילה.
אלא אא"ב מוכר לעולם חוזר. משום הכי שמחו מעיקרא משתות עצמו, ולבסוף חזרו מיתר על שתות, שהיו מפסי' בדר' טרפון כשהיו מ(ת)אנים, דלרבנן הלוקח אינו יכול לחזור בו [בכדי שיראה ולר"ט יכול לחזור בו כל היום] וא"ת מ"מ היו מרויחים בדר' טרפון כשהיו מתאנים, דלר' טרפון יכול לחזור בו כל היום. וי"ל, דמזה לא נפקא להו בדר' טרפון דהא לרבנן מוכר לעולם חוזר. וא"ת כשהם לוקחים והם מתאנים מפסידים בדרבנן [ומרויחים בדר"ט, ולר"ט יכולים לחזור כל היום ולרבנן] (ולכן) אינן יכולין לחזור אלא בכדי שיראה. וי"ל דלא היו לוקחי' תדיר כ"כ אלא קוני' הרבה סחורה בבת אחת, ובאותו פעם יכולים ליזהר שלא יתאנו אבל מוכרים תדיר.
<h2>דף נא.</h2>
אא"א מוכר כלוקח דמי אמאי כו'. וא"ת תיקשי ליה אמאי שמחו, דהשמחה הויא משתות עצמה דלר' טרפון מחילה ולרבנן אונאה, וכיון דמוכר כלוקח א"כ אמאי שמחו, הלא כשהיו מתאנים היו מפסידים בדר"ט, דלר"ט הוי מחילה לאלתר ולרבנן יכול לחזור בו עד כדי שיראה. וי"ל, דחדא מתרתי קא פריך. עוד נראה למשי"ח דלא קשה אמאי שמחו, דלעיל איכא לשון אחד דהשמחה הוי משום קיום מקח, וא"כ לא קשה כלל, אבל מחזרו לכל הלשונו' דלעיל הוי חזרו משום פסידא דשיעור החזרה.
בצדריתא אבל מאני דיקירי כו'. ומכאן נראה לפסוק דאותם בני אדם שהיו מוכרים יין בחבית, דאין להשתכר יתר משתות דכיון דעומדים למכור, כצדריתא דמי.
<h2>דף נא:</h2>
הכא (נ)מי ידע דלא מחיל. וא"ת בכתובות [פ"ד ע"ב] על בעל שאמר לאשתו דין ודברים אין לי לא בחייך ולא במותיך, וקא מדמה לה להך דקדושין ודחי לה כמו הכא מי ידע דקא מחיל, ק' דמאי קאמר, הלא שפיר ידע דהבעל יורש את אשתו. וי"ל, דה"ק מי ידע דקא מחיל שמא הוא ימות קודם. על מנת שאין לך עלי אונאה. פי' פ"ק דמכות [ג' ע"ב] ועיין.
הנושא ונותן באמנה. פ"ה, אדם האומר לחבירו הילך חפץ זה ומכרהו מה שתוכל ואני סומך עליך בין רב בין מעט, ונותן לו שכר טרחו אין לו עליו אונאה לומר אתה מכרתו פחות משויו אתה תשלם לי האונאה, וגם אם מכרו יותר משויו אינו יכול לומר לא אתן לך אלא שויו, משום דאינו אלא שלוחו. ול"נ, דפשיטא דהאי אינו אלא שלוחו. לכ"נ לר"י, דמיירי באדם שאומר לחבירו מכור לי טלית ואני מאמינך כמה קנית אותו ואוסיף לך עוד עליו דינר, אין לו עליו אונאה אם נתאנה שאינו שוה כ"כ כמו שאומר ביתר מכדי אונאה, מ"מ ישלם לו כל מה שקנאו, כיון שהאמינו ולא פי' לו (כל מה שקנאו, כיון שהאמינו ולא פי' לו כ"ש).
כאן בסתם כאן במפרש. כגון שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני שאינו שוה וכו', וא"ת תקשי לשמואל מהך בריתא, דמשמע דדוקא משום שאמר יודע אני אין לו עליו אונאה, הא לא אמר יודע אני וכו' ואעפ"י שאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה. וי"ל דשמואל יתרץ דלאו דוקא משום שאמר אני יודע, שה"ה אם לא אמר, כיון שאמר אין לך עלי אונאה. וסתם הוי, שלא אמר לו ע"מ שאין לך עלי אונאה, ומפר' הוי, שאמר לו על מנת וכו', והא דקאמר איני יודע וכו' לרוחא דמילתא נקטיה. ויש אומרים דהלכה כשמואל בדיני [בכורות מ"ט ע"ב], והאי דיני הוא, אבל ר"ח פי' דהלכה כרב, דאונאה הוי איסור משום בל תונו, והלכה כרב באיסורי.
הנושא ונותן באמנה הרי זה לא יחשב הרעה באמנה ואת היפה בשויוה. פ"ה כגון שהיו לו שתי חביות למכור, אחת יפה ואחת רעה, הרעה שוה ל"ה דינר למכור בבת אחת, ואם ימכרנה בחנות יוציא בטוב ממנו מ' דינרים, והיפה שוה היטב למכור בבת אחת מ' דינרים ובחנות יוציא ממנה בטוב מ"ה, קאמ' דלא יאמר לו מכור לי הרעה בחנות והרי לך היפה בשיויוה במ' דינרי', וכשימכר תן לי מעות שניהם, דהרי זה רבית, דבשכר ההמתנה שממתין מעות של היפה עד לאחר מכירה, הוא טורח למכור הרעה של זה, וזה באמנה פי', הרעה בארבעים דינ' כאשר היא שוה למכור אותה בחנות, והיפה במ"ה דנרי' כי כן שיוויה למכור בחנות. ונותן שכר טורחו או זה וזה בשיוויה, הרעה בל"ה דינרי' והיפה במ' דינרי' כאשר הם שוים למכור בבת אחת, ואז אינו נותן לו שכר טורחו. ול"נ, חדא דמאי קמ"ל דאינו נותן לו שכר טורחו, פשיטא, דשני פעמים לא יתן לו שכר טרחו. וע"ק כיון דמיירי לעניין רבית בפ' איזהו נשך הוה ליה למתנייה. ועוד דבתוספתא [פ"ג הי"ב] מייתי גבי אונאה. לכ"נ, דמיירי באדם אחד שקנה עשר סדיני' בעשר דינרי', חמשה מהם גרועים שאינם שוים כ"א ד' דינרי', והה' הנשארים שוים בטוב ששה דינ', ואומר ראובן לשמעון מכור לי אלו הסדינים ואני מאמינך בכמה קנית אותם ואתן לך עוד דינר ריוח, לא יאמר לו החמש רעות אתן לך שכבר קניתם בחמש' דינרי', דהיינו אמנה, ואת היתורי בשיויה הסדי' טובים הם שוין ז' דינרי' ובדין עליהם תוסיף, זה לא יאמר לו דהיינו אונאה, שהרי אין הרעות קנויות בה' דינ', דמחמת יפות שמעול' המכר נתן לו י' דינרי', אלא ימכור זה וזה טוב ורע באמנה, דהיינו י' דינרי', או זה וזה בשיויה דהיינו הרעות בד' דינרי' והיפות בו' דינרין, ונותן לו זה הלוקח שכר כתף, שהוציא להוציאה מן השוק, שכר עצמו אינו נוטל, שכבר נתן לו שכרו, פי' אותן המוכר ראשון שמכרו (ליה) [לפני] המוכר האחרון.
נותן לו שכרו משלם. כלומר, שמכר לו בפחות משיוויו וכמה ששכר טרחו עולה. והיכי יהיב בצדיריתא ויהיב ליה ד' למאה. פי' המוכר הוא שמכר לו למוכר האחרון נתן לו מיתרון במאה (אמו') ד' [זוזין].
ר' שמעון אומר ח' פונדיוני' שהוא שתות. וא"ת לרב כהנא [מ"ט ע"ב] דאמר שתות מקח שנינו תיקשי ליה מתני' דהכא, מ"ש שתות מעות שמוכר הסלע בדמים. וי"ל לרב כהנא נימא דמתני' איירי שנותן הסלע חסרה בדמי טלית ששוה סלע יפה. וא"ת, והא נתאונה מוכר שמכר טליתו שהיה שוה סלע יפה ונתן לו הלוקח סלע חסר, דאמרי' לעיל [נ' ע"ב] דמוכר לעולם חוזר. וי"ל [דמ"ט אמרינן מוכר לעולם חוזר] משום שאין המקח בידו להראותו, אבל הכא האונאה הויה מסלע, והסלע ביד מוכר ויכול [להראותו ל]כל מי שירצה.
<h2>דף נב.</h2>
תנא דידן קא חשיב מלמטה למעלה. וה"ק ..... הפוחת והולך עד כמה הוא מותר להוציאה דלא יהא בה אונאה, או איסר אחד או משלשה ועד ארבעה לא יהיה בה אונאה אבל לא עד בכלל דכשיגיע לאותו שיעור דחסר מד' יש בו אונאה, ותנא ברא מלמעלה למטה קא חשיב, וה"ק סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה, וא"ת אימ' איפכא דתנא דידן קאמר עד ועד בכלל, וארבעה נמי אין בהם אונאה, ותנא ברא אמר, עד ולא עד בכלל, עד ד' מלמעלה יהא אונאה, (וא"ת לגופיה) [אבל ד' גופיה] לית בהו אונאה. וי"ל, דזה לא מצי למימר, דהא ע"כ צ"ל לר' שמעון עד ולא עד בכלל, דהא קאמ' מאן תנא טלית דר' שמעון היא, ובטלית לעיל אמרי' דשתות הוי אונאה, ומדר' שמעון נשמע לר"מ ולר' יהודה.
עשיק לגביך. וא"ת, הא תינח טלית פירות מא"ל, דהאי סברא לא שייכא אלא בלוקח טלית. וי"ל, דלא פלוג רבנן. וגם מוכר נמי ניחא ליה דניזיל בתר דעתא דלוקח, כדי שירויח טפי, משום שפעמים אינו מתאנה.
הרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא כו'. פ"ה דקאי אפיחת יתר משקל. וא"ת, למה לן לתגר ולחרם, אפי' לשאר בני אדם אסור למכרה, כיון דנפחתה יתר משקל. וי"ל, דלשאר בני אדם אם היו אומרי' דהם לוקחי' אותם כדי לנוקבה ולתלותה בצואר בנו ובתו סמכי' אדיבורייהו, אבל לתגר ולחרם אפי' אומרי' שלוקחי' אותו כדי לנוקבו לא סמכי' אדיבורייהו.
סלע שנפחתה יתר מכדי אונאת איסר אסור. פ"ה, להוציאה ביפה, ול"נ, דא"כ מאי איריא יתר מכדי אונאה אפילו בכדי אונאה נמי אסור להוציא ביפה דאסור לאנות העולם. ל"נ, דה"פ, פיחתה סלע איסור יתר מכדי אונאה, אבל עדין היא שוו' יתר משקל אסור להוציאה בשוויה, דאין בו אלא שני צדדי' דהיתר, כשחסר פחות מכדי אונאה אז שרי למוכרו בשוה, דליכא שום חששא, דיודעי' העולם דכ"כ הוא רגיל להיות, וגם כשחסר שקל מותר למוכרה בשויה, דגם אז שפיר יודעי' העולם דכך היא נפחתת לפעמים, אבל צד דבין אותם שני שיעורי', דהיינו יתר מכדי אונאה ואינו נפחת שקל, אסור להוציאה בשיוויו, דאיכא לטעות שהעולם יהיו סבורי' שאין חסר יתר מכדי אונאה, והיינו כמ"ד יקוץ.
אמר לי' אפי' משהו נמי וכו'. וא"ת, מ"ט דאביי (דאמר אפי'), וי"ל, דסבר דפליגי דרבא סבר אפי' להפסד מועט חששו, ואביי סבר דדוקא להפסד מרובה חששו אבל לא להפסד מועט. יתר על כן מאי. ניחא להו לפלוגי' על המשנה טפי, מעל הברייתא.
<h2>דף נב:</h2>
מתיבי עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה. אע"ג שהיה יכול להקשו' מן הברייתא מ"מ מייתי נמי מהא להקשות.
מאי ביפה בתורת יפה. כשבא לחלל עליה מחלל בדמים הראויים לכל, אף מסלע חסרה לא יחלל הראויי' לכל דהיינו י"ט איסרי', ואע"ג דשוה כ' איסרי', מ"מ יש מזלזלין בה ואין נותנין בה אלא י"ט איסורי', וכפי אותם דמים יחלל עליה. דתרי זילי לא מזלזלי בה, חדא דשרי' לחלל עליו כלל, דמסברא היה להחשיב ליה כמין אסימון. ועו' לחלל עליו כיפה ממש היינו תרי זילי. ומעתה לא נאמר אעפ"י, אלא נאמר כשם שבא לפורטה פורטה בשיוויה כמו שיתנו בה בני אדם דהיינו י"ט איסרין כדפי'. ול"נ, דא"כ דהדר ביה ממה שהיה אומר עד השתא, א"כ הוה ליה למימר אלא. וע"ק כיון דפי' דשויה ויפה תרויהו ר"ל י"ט, א"כ הוה לי' למימר חד לישנא, ואמאי שינה הלשון כשבא לפורטה פורטה בשוויה כשבא לחללה מחללה ביפה. וע"ק, דא"כ מאי קמ"ל חזקי' (מ)מתני' היא, ונותנה למעשר שני, ומה היינו יכולין לומר פחות מי"ט. לכ"נ להר' שמשון מקוצי, דה"פ מאי ביפה בתורת יפה, מאי יפה כשבא לחללה מחלל עליה בשיוויה דהיינו בד' איסרי', אם סלע חסרה היא כשבא לחלל עליה מחלל עליה בשיוויה דהיינו כ' איסרי' דתרי זילי לא מזלזלי. פי', אבל לא יחלל עליה כיפה ממש דהיינו כ"ד איסרי', דתרי זילי לא מזלזלי בהו לענין מעשר מלענין מקח, חדא הא דמחללים בשוויה ממש, דהיינו איסר דמ"ה לא יחלל עליה כי אם בי"ט איסרין, דהא יש בני אדם שמזלזלין בה ואין נותנין בה אלא י"ט איסרין. ועו' לחלל בסלע יפה דהיינו כ"ד א"כ היינו תרי זילי. וה"ק אעפ"י כשבא לפורטה פורטה בשיוויה כמו שירצו בני אדם ליתן בה דהיינו י"ט איסרין, דכך זלים. מ"מ כשבא לחללה מחללין ביפה, פי' בתורת יפה, דהיינו כ' איסר' כדפי'. והשתא ניחא דאי ממתני' לחוד בלא מילתי' דחזקיה, הוה אמינא הך דקאמ' במתני' ונותנה למעשר שני, ר"ל י"ט איס', ולהכי אשמעי' חזקיה דר"ל בשוויה ממש דהיינו כ' איס'.
<h2>דף נג.</h2>
ואסורים לזרים. וא"ת, כיון דתנא וחייבים עליהם מיתה, פשיטא דאסורין לזרים. וי"ל, דנקטיה משום סיפא, דקאמר מה שאין כן במעשר דמותר לזרים. ולא נראה, דהא במסכת חלה [פ"א מ"ט] מיתנייה, ולא קתני לשם מה שאין כן במעשר דמותר לזרים. וי"ל, דאיצטריך לאשמועינן ואסור' לזרים לאשמועינן היכא דליכא מיתה כגון בפחות מכשיעור, א"ה אסור' לזרים (לרשב"ג) [לרשב"ל] דאמר [יומא ע"ד ע"א] חצי שיעור אסור מדרבנן ה"נ מדרבנן, ולר' יוחנן דאמ' דאורייתא הכא נמי מדאורייתא. וא"ת, אכתי למאי איצטריך וכי גרע משאר אסורי'. וי"ל דסד"א דרבנן דהכא לא החמירו רבנן כיון דאישתרי לכהנים, ולמ"ד דאורייתא מכל חלב, וסד"א דבעינן דומייא דחלב שאיסורן שוה בכל וביכורי' אין איסורן שוה בכל לכהנים.
ומעשר שני בטל ברובו ובאי זה מעשר אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה. פ"ה, בשניטמא, דאל"כ הוה ליה דבר שיש לו מתירין להביאו לירושלים. חצי פרוטה לא תפסה כלל. הקשה בקונט' א"כ דחזקיה היכי משכחת לה היכי יהא נתפס העדף. וי"ל, דמשכ' לה ע"י איסר שלם, דכיון דשלם הוא תופס הכל, אפי' אם לא היה המעשר אלא ג' פרוטות.
דילמא אתי לאתויי פרוטות. וא"ת מתני' דמייתי לעיל הפורט סלע ממעות מעשר שני, היאך חלל מתחי' המעשר ע"י הפרוטות, הא ודאי שצריך שיעדיף שום דבר שלא יוכל לחלל בצמצום, וא"כ הפחות מש"פ העודף על הפרוטות לא יהא על מה להתחלל. וי"ל, דמייתי איסר בהדייהו ואותו העודף יהא מחולל על אותו. וא"ת, אמאי לא גזרי' דילמא אתי לאתויי פרוטות כדגזרי' הכא. וי"ל, דהקונטרס דקדק בזה דה"פ, דילמא אתי לאיתויי פרוטות ומעשר בפרוטה ומחצה, ונמצאת שוה חצי פרוטה נאכל בלא חלול, וטוב לנו שיבטל ברוב, אבל היכא דלא אפשר למעבד הכי, ודאי עבדי' כדפרי', דמייתי איסר.
בשניטמא. ומכאן קשה לפרש"י ז"ל דפי' לעיל דמעשר שאינו שוה פרוטה לבטל, ר"ל בשנטמא, מדמוקמי' ליה הכא בשנטמא מכלל דמעיקרא לא איירי בנטמא. ל"נ לפרש, דאין ה"נ דמיירי בטהור. וא"ת א"כ הוה ליה דבר שיש לו מתירין שיוכל להעלותו לירושלים, וי"ל כיון דאי אפשר להעלותו בלא טורח גדול לפי שהוא רחוק מירושלים קרי ליה שפי' דבר שאין לו מתירין. וא"ת, מאי פריך הכא ונעייליה וא"כ הוה ליה דבר שיש לו מתירין, הא אמרת הכי יש טורח להעלותו לירושלים קרי ליה שפיר דבר שאין לו מתירין. וי"ל, דמשמע ליה דיצא, ר"ל אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים, דהשתא אין טורח לחזור ולהעלות, ולהכי חשב ליה דבר שיש לו מתירין, וראייה ממסכת (שבת) [ע"ז ע"ג ע"ב] דהיכא דיש טורח יציאה להעלותו דלא חשבי' ליה לדבר שיש לו מתירין, דקאמ' טבל אסורו במשהו משו' וכהיתרו כך אסורו, מה היתרו במשהו אף אסורו במשהו, ולמה לי האי טעמא תיפוק לי' משום דיש לו מתירין להבי' טבל אחר ולתרום על זה, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, אלא ודאי מיירי דאין שם טבלים, וכיון דאין שם טבלים וכיון דיש טורח להביאם, לא חשיב ליה דבר שיש לו מתירין.
<h2>דף נג:</h2>
הבעלים אומרים בעשרים וכו'. וקשה, דהכא משמע דהבעלים פודי' אותו בשיוויו, ואמאי הא קרא כתיב [ויקרא כ"ז] חומר שעורים בחמשים שקל כסף. וי"ל, דמיירי בפודה הקדש שדה אחוזה בזמן הזה דאין היובל נוהג. וא"ת כיון דמיירי בזמן הזה, א"כ אמאי פודהו בשיוויו, הא בזמן הזה יכול לפדותו אפי' בשוה פרוטה, דהא אמרי' [נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דליכא השתא פסידא כלל. וי"ל, דמיירי בזמן שב"ה קיים ואין היובל נוהג, כגון בבית שני [ירושלמי גיטין פ"ד ה"ו] דאז לא היה היובל נוהג, דבעי' כל יושביה עליה, דאז לא היו כל יושביה עלי' בבית שני שכבר גלו עשרת השבטים.
<h2>דף נד.</h2>
עשרים וחמשה הבעלים נותנים שלשים. ובערכין [כ"ז ע"ב] פריך אמאי נותנין שלשים לימא ליה איכא גברא בחריקאי. פי' הוא אומר כמו שהייתי אומ', שהרי כמו שהייתי אומ' לא היה פדיון עולה רק לכ"ה, ומוקי לה התם כגון דאמרי בעלים בעשרים ודינר, והשתא מה שהוא אומ' הפדיון היה עולה לכ"ה דינר', ולא חש להזכיר במשנה רק הסלעים, אבל בשביל אדם שאמ' כ"ט, אז ודאי יקחו אותן בכך שהרי הוא עולה השתא מכ"ה סלעים ודינר.
והכא בחוששין לפשיעותא קמיפלגי. וא"ת, מעיק' דקאמר דפליגי בחומש מיעכב או לא, א"כ קשה דמ"ט דר' דקאמר נראין דברי ר' אליעזר בשבת ודברי ר' יהושע בחול, אי קסבר חומש [לא] מעכב א"כ אפי' בחול נמי יאכל. וי"ל, דהוה ידע שפיר דר' סבר דחומש לא מעכב, ומ"מ בחול לא יאכל משום דחיישי' לפשיעותא, ומ"מ בשבת התירו, אבל לא הוה סבר דפליגי בהאי טעמא דחוששי' או לא.
הקדש אין מתחלל על הקרקע דכתיב ונתן הכסף וקם לו. אין זה פסוק כלל, אלא קצר הפסוק וכן הוא אומר [ויקרא כ"ז] ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. וא"ת, ואימא דדוקא כסף אבל לא דבר אחר אפי' מטלטלין. וי"ל, דשאני הכא דאיכא כלל ופרט וכלל, יסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל כו'. וא"ת, והא אמרי' לקמן [נ"ז ע"ב] בונים בחול ואח"כ מקדישי' שהיו חוזרין ומחללין המעות על שהוא תלוש ולבסוף חברו, ואמאי הא בעי' דבר המטלטל. וי"ל, דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין מעילה.
<h2>דף נד:</h2>
הרי זה משלם חומשא וחומש דחומשא. וא"ת והיכי משלם חומש על החומש הלא הוה ליה החומש מלוה. וי"ל, דמיירי כגון שייחד לו כלי לחומשא ונוטלו הימנו וחזרו והפקי' אצלו, מ"מ איצטריך רבוייא, משום דאותו פיקדון מחמת חומשא אתי שאינו בעין.
ולא אבעייא לן. דפשיטא דאין מוסי' חומש, אבל מ"מ הקרן דמעות מעשר שני מוסיף חומש, כי הא דתנן פרק התודה [מנחות פ"ב ע"א] המתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודה אותו, נותן שני חומ' א' למעשר וא' להקדש.
ואע"ג דכי שקלת לה לואו דויסף ושדית ליה אחמשית סוף סוף הוה ליה חמשי'. וקשה לרש"י ז"ל ונשדייה לואו דונתן בין יו"ד לתי"ו והוה ליה חמשיות. ותירץ, דלא אמרי' גורעין ומוסיפין ודורשי' אלא או בתחלת התיבה או בסוף התיבה. ול"נ, דהא אמרי' גבי מרוח אשך [בכורות מ"ד ע"ב] דגורעים ומוסיפים ודורשין אפי' באמצע התיבה, דשקלינן אלף דאשך ושדינן ליה בין רי"ש דמרוח, והחי"ת שדינן בתר ש"ך והוה ליה מרואו חשך. וי"ל, דהיינו טעמא דהכא, משום דחמשיות אין זה תיבה בשום מקום.
מקיש חומשו לכסף ערכו. וא"ת, למה לי האי קרא דעליו לאשמועינן דחומש אינו משלם אלא מן המטלטלין, תיפוק ליה מהאי היקשא דאין היקש למחצה. וי"ל דהך היקשא לא הויה אלא גבי הקדש דבית ושדה דבהו כתיבי. אבל ק' איפכא למה לי הך היקשא לאשמועינן דמוסיף חומש על חומש, תיפוק לי' מעליו לרבות חומשו כמותו, לומ' מה הוא מוסיף חומש אף חומשו מוסיף חומש. וי"ל, דמעליו ליכא משמע אלא דוקא במקום שהקרן משתלם, אבל לענין תוספת חומש ליכא משמע כלל, להכי איצטריך הך היקשא דמקיש חומשו לכסף ערכו.
אלא תחלת הקדש למעוטי מאי תחילת הקדש הוא דאית ביה מעילה סוף הקדש לית בה מעילה. הוה מצי למיפרך דע"כ ליכא לאוקמא במעילה, דהאי קרא לאו במעילה משתעי, אלא פריך ליה מיני' (וכיון) [וביה] דאפי' מלתיה נמי לא מתוקמא לענין מעילה.
דילמא לענין חומש קאמרת. פ"ה וה"ק מה בהמה טמאה שיש בה שני דרכים הללו שהיא תחלת הקדש וכולה לשמים ומועל' בה, פי' ומוסיפי' חומש, וקרי ליה לחומש מעילה משום דבמעשר שייך חומש, אף כל כו', ואתא למ' אמצע הקדש דהיינו הקדש שני דאין מוסיף חומש. ודוחק הוא מה שפ"ה דמועלין בה ר"ל דמוסיפין הוא, דכיון דר"ל דין חומש למה לא פירש אותו בהדיא. לכ"נ לר"ת ז"ל דמועלין דקאמ' היינו מן הדרכים שישנן בבהמה טמאה, וה"ק מה בהמה טמאה מיוחדת שיש בה ג' דרכים האלו, תחלת הקדש, וכולה לשמים, ומועלין בה ומוסיף חומש. וחו' לא חש לפרש, לפי שבחומש איירי קרא, אף כו', והשתא ניחא דהוי מועלין בה מעילה ממש. וא"ת, ודין דכולה לשמים מאי אתא למעוטי, דליכא למי' דאתא למעוטי (קדשים) [שלמים] שאין מוסיפין חומש כשפודין אותם, דהא תנן פרק התודה [מנחות פ"ב ע"א] המפריש מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודה מוסיף שתי חומש' אחת למעשר ואחת לשלמים אלמא דמוסיף חומש לשלמים. וי"ל, דהך דרשא הויא כמו יכול, דדרשי' הכי אי לאו קרא, אבל לפי המסקנא ניח' שפי' דמרבה כולם מואם כל בהמה טמאה, להך מסקנא לא הויא הך דרשא דוקא, אבל לענין דרשא דתחילה אתא למעוטי אמצע הקדש דאין מוסיף חומש. (ומ"מ) [וא"ת] למה לי האי קרא לאשמועי' דהקדש שני אין מוסיפין חומש, תיפוק לי' מקרא דואם המקדיש ולא המתפיס. וי"ל, דהאי קרא מיירי לענין בית ושדה אחוזה, וא"כ מיניה לא הוה ידעי' אלא קרק', לכך אצטריך קרא לאשמועי' במטלטלי' דהקדש שני אין מוסיפין חומש.
<h2>דף נה.</h2>
לפי שאינה בסוף הקדש. פ"ה משום הכי ממעטינן אמצע הקדש דאינו מוסיף חומש כו'. הרי הוא כסוף הקדש, פ"ה מה סוף הקדש אינו מוסיף חומש דלא שייך בה דלא פריק ליה, אף אמצע הקדש אינו מוסיף חומש. ופ"ה דמעוטא דקרא אתא למעוטי אמצע הקדש דמשום סוף הקדש לא אצטריך, דפשיטא דאינו מוסיף חומש דהא לא פריק ליה. ול"נ, דא"כ מאי פריך ליה נרמייה לתחלת הקדש, דא"כ מיעוטא דקרא למאי אתא, כיון דלא ממעטי' אמצע הקדש, לסוף הקדש לא אצטריך כדפרי' לפ"ה. לכ"נ לרבינו יהודה וגם להר"ם דאשכחן שפיר סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון אבנים וקורות המיוחדים לבדק הבית, דקי"ל אם מצא יפות מהן שפודה אותן שאינן יפות כ"כ, והשתא ניחא דאי מקרא אתא למעוטי כל סוף הקדש אפילו אותו שהוא בר פדיון דאינו מוסיף חומש, ופרי' אמצע הקדש מיהא לוסיף חומש, ומשני הרי הוא כסוף הקדש, פי' דמה סוף הקדש דאינו מוסיף חומש אפי' אותו שהוא בר פדיון דמעטי' קרא כדפרי', אף אמצע הקדש אינו מוסיף חומש, והשתא ניחא שפי' לך הקדש ומיעו' דקרא אתא לסוף הקדש שהוא בר פדיון לאשמועי' שאינו מוסיף חומש.
פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי. וא"ת, היה לנו לומר שניהם הוו תמורה כדקאמ' קרא [ויקרא כ"ז] והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואפי' בעל מום. וי"ל, דהכא מיירי בקדשי' בעלי מומין מעיקרא שקדם מומן להקדישן, דאין עושים תמורה כדקאמר בבכורות [י"ד ע"א].
הקדישן פדוי. פ"ה אפי' אינו שוה אלא שוה פרוטה, כדשמואל [נ"ז ע"א] דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אלא שיד הקדש על העליונה, שאם דמים הללו יתרים על ההקדש קנה אותם הקדש, ואם דמים של הקדש יתרים עליהם ישלים.
אע"ג (דאייקר) [דזל]. פי' בין מציאה להכרזה כפ"ה. כמ"ד אין בחומש. ומ"ד אין בו, כבר איתותב לעיל [נ"ג ע"ב] חדא זימנא ויכול להיות דמהך נמי הוי תיובתא.
<h2>דף נה:</h2>
וכי עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. וא"ת מאי פריך הכא, שהרי בהרבה מקומו' עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה. וי"ל, דה"ק וכי עשו חכמים חזוק לדברי' לענין חומש כשל תורה, הא אשכחן הרבה דברים דאית בהו מעילה מדרבנן ואין בהם חומש, כגון שיירי הדם דחטאות החיצונות ודחטאות הפנימיות, דמועלין בהם מדרבנן כדקאמר בפסחים ואפ"ה חומש' לית בהו.
יוציא והולד ממזר דברי ר"מ. והכי מייתי, אלמא אית ליה לר' מאיר דעשו חכמים חזוק לדבריהם כמו ממזרות כשל תורה, ותקינו שיוסיף חומש בדמאי כמו בודאי.
כיצד יעשה. פי' אדרבנן קאי, דליכא למימר קאי אדר' מאיר, שהרי כיון דסבר דהולד ממזר א"כ מאי תקנה שייכא בה, אלא ודאי קאי אדרבנן דאין הולד ממזר, אבל מ"מ תצא, וה"פ כיצד יעשה תקנה ולא תצא. ועוד יש ליישב אליבא דר"מ, וקאי אקודם שלא נישאת. מחללין כו'. גבי מעשר שני של דמאי קתני לה.
ויחזור ויפדה הפירות. פ"ה, ה"פ צריך שיחזור ויפדה הפירות, וקולא הוא למעשר אם ישהא הקדוש' על הפירות שבא עליהם [מ]נחושת. וחכמי' אומרי' יעלה לירושלים. פי', לא הזקיקוהו לחזור לחללו דאם רצה מעלה הפירות עצמן. ול"נ דמתוך פי' לא הזקיקוהו משמע דעליית פירות קולא, ול"נ דמשמע במס' בכורות [מע"ש פ"ג מ"ד] גבי מעשר מי שהיו לו מעות בירושלים ופירות במדי[נה] אומ' הרי (פירות) [מעות] הללו מחוללין על הפי' ובלבד שיאכלו הפירות עצמן בירושלים, אלמא דהיינו חומרא. לכ"נ, דה"פ ויחזור ויפדה את הפירות כל זה הוי מן הקולא שבדמאי, וה"פ רשאי הוא לפדותה כיון שהוא דמאי, מה שאין כן בודאי כמו שפי', ואין צריך להעלותה לירושלים, וחכמים אומרים יעלו ויאכלו בירושלים, פי' ואין רשאי לפדותם.
<h2>דף נו.</h2>
מדוחק אין שלא מדוחק לא. פ"ה, אלמא לא עשו חכמים חזוק לדברי' דהיינו בדמאי כמו בודאי, דבודאי אין מחללין כסף על נחושת ובדמאי מחללין אותו. ול"נ, דא"כ דפרי' בכי האי גוונא הוה ליה לאתויי טפי הא דתניא בהדיא [לעיל נ"ד ע"א] הדמאי אין לו חומש הא ודאי יש לו חומש, אלמא דלא עשו חוזק בדמאי כמו בודאי לענין חומש, אלא ש"מ דמפשט פשיטא ליה דיש להחמיר טפי בודאי. לכן נראה, דלא פרי' אלא מסברות הפוכות מבריתא קמא דמחללין אותו, וה"פ ומשני' הא מני ר"מ היא ולא רבנן אלמא דלענין דמאי לר' מאיר (ד)מחמיר טפי מרבנן דיד', והכא חזינא דר' מאיר מיקל מרבנן דידי' לענין שיחזור ויפדה הפירות כדפרי' לעיל, והיינו סברות הפוכות. וא"ת, א"כ למה ליה לאתויי ההיא דסלע של מעשר שני כו' הא פרי' ליה שפיר מסברות הפוכות כדפי'. וי"ל דשפי' איצטריך, דאי לאו ההיא בריתא הוה אמינא דהך פלוגתא דר"מ ורבנן הוי נמי לגבי ודאי, וא"כ לא הוה מביא כלום, לכך הביא הבריתא דודאי לאשמעי' דהשתא דקאמר בברייתא קמייתא לא הויא בדמאי אלא בודאי. וא"ת, מ"מ הוה ליה לאתויי ההיא דסלע דלמע', יש להוכיח שהוא בדמאי, דהא גבי ודאי אמרי' שהיו לו מעות בירושלים ופירות במדינה. וי"ל, דיש לדחוק דההיא דהתם מיירי בלוקח פירות לאכלם בירושלים, ומ"ה קאמרי' דאינו יכול לפדותן ולאוכלן אלא בירושלים, אבל בלוקח על מנת לחלל כי הכא, הכי נמי דאפי' בודאי שרי, להכי מייתי ההיא דסלע כו' לאשמועינן דדיני' הללו דקאמ' בקמייתא לא הוו בודאי אלא בדמאי. ומשני אע"פ שמקיל בפדיונו טפי מרבנן דידי' מחמיר הוא באכילתו טפי מרבנן דידי'.
לא התירו למכור אלא לסיטון בלבד. פי' סיטון חבר לא הצריכו' לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי, וליכא למיחש למידי, דודאי הלוקח ממנו יפריש ממעשרותיו, דהכל יודעין שהסיטון מעם הארץ לקח דרכו לקנות הרבה פירות ביחד. בעל הבית בין כך ובין כך צריך לעשר, שהלוקח ממנו יהיה סבור שיהיו מפירות ארצו. ובין כך ובין כך, ר"ל בין הוא מוכר במדה גסה בין הוא מוכר במדה דקה, ומ"מ צריך לעשר קודם שימכור, כך פי'. ומפרש התם במסכת דמאי [פ"ב מ"ה] במדה גסה ביבש ג' קבין ובדבר לח שוה דינר. וחכ' אומר א' סיטון וא' בעל הבית מוכ', פי' במדה גסה וכו', ומייתי הכא לפי' התו' אלמא לר"מ מחמיר באכילה טפי מרבנן דידי', אבל לפ"ה קשה מהכא, דלפ"ה צריך להביא ראייה דבאכילה מחמיר ר' מאיר, ועביד דמאי כודאי, והיכי מייתי ראיה ממכירת דמאי, הא אינו מחמיר מ"מ בדמאי כמו בודאי, דהא לכל הפחות שרי הסיטון למכור טבל דמאי, ובודאי טבל אפי' סיטון אסור למכור, לכ"נ כפי' התוס'.
לסייע ליה מפלטר. דר' מאיר מחמיר טפי מרבנן דידי', דתנן הלוקח מן הפלטר מעשר מכל דפוס ודפוס. פ"ה, פלטר היינו לענין ככרות כסיטון לענין תבואה שלוקח הוא ככרות הרבה יחד ומוכרן לנחתומים אלמא ר' מאיר [מחמיר] טפי מבר פלוגתי', דקתני סיפא ר' יאודה אומר מעשר דפוס אחד על כולם, אלא מאי אית לך למימר פלטר מתרי תלתא זבין, ושמא אחד עישר ואחד לא עישר, ומ"ה קאמר דמעשר מכל דפוס ודפוס. וק' לפי' הקו' דהנחתומים לוקחים מן הפלטר א"כ היכי שרי ר' מאיר בנחתום מדפוסין הרבה, הך חומרא דהניה בפלטר הוה ליה למימר בנחתום וכי משום שבא ליד הנחתום עדיף, ועו' ק' דהיכי מצי למימר דהנח' אינו אופה הפת, הא כתיב [בראשית מ'] שר האופים ומתרגמי' רב נחתומי'. לכ"נ לפרש איפכא, דהנחתום לוקח התבואה בשוק ומוכר לפלטרין הפת אפויה, והשתא ניחא טעמא דר' מאיר. אבל קשה מר' יהודה דהיכי שרי הכא בפלטר, הא כיון דאסר הנחתום א"כ החומרא דהויא בנחתום הוה ליה להיות בפלטר, כיון שהוא לוקח מן הנחתום, וכי משום שבא ליד הפלטר עדיף טפי. וי"ל, דהיתרא דאית ליה בפלטר האי היתרא אית ליה נמי בנחתום, דהא דשרי בפלטר מדפוסין הרבה מאחד על כולם היינו בשתיהם חמות בשתיהם צוננות, וכה"ג שרי בנחתום, דהא דאסר בנחתום היינו דוקא בלוקח מן הנחתום ב' דפוסין הא' חמה וא' צוננת, ומ"ה צריך לעשר על כל אחד בפני עצמו, דכיון דהאחד חמה והאחת צוננת א"כ ודאי לקחה משני עמי הארץ, ושמא האחד עישר והאחד לא עישר, ובדמאי ירושלמי [פ"ה ה"ג] שאני אומר חטין של אמש מאחד וחטין דהשתא משל אחר, והא דקאמר נחתום מחד גברא זבין היינו דוקא לר"מ, אבל ר' יהודה אית ליה כיון שהאחד חם והאחד צונן, א"כ יש לנו לומר דלקחם משני בני אדם, ולכך עשה שני דפוסין לידע מי של מי לקח כל אחד ואחד, אבל הלוקח מפלטר ב' דפוסין מיירי בשתיהן חמות או שת' צוננו', א"כ יש לנו לומר שלקח מן נחתום אחד, ומ"ה שרי למעשר מאחד על כולם, והא דקאמ' הכא פלטר (וכתרי) [מתרי] תלתא זבין, היינו דוקא לר' מאיר, אבל לר' יהודה ס"ל כדפרי', ור' מאיר סבר נחתום מחד גברא, ומ"ה קאמ' דאפי' מב' דפוסין אחד חם ואחד צונן ומ"מ מעשר מא' על כולם, הנחתום לעולם מחד גברא זבין, אבל פלטר סברא הוא לומר דמתלתא זבין, ומ"ה קאמר דאפי' משני דפוסין אחד חם ואחד צונן מעשר מאחד על כולם, דנחתום לעולם מחד גברא זבין, אבל פלטר ס"ל דלעולם מתרי תלתא זבין, ומ"ה קאמר דהלוקח מן הפלטר שני דפוסין דמעשר מכל דפוס ודפוס.
<h2>דף נו:</h2>
שכירות אין להם אונאה. ר"ל דמטלטלין, דלא מצית למימר דקרקעות, דלא עדיף שכירות ממכירה ממש, דאין להם אונאה.
נשבעין עליהם או אין נשבעים עליהם. פי' אם הודה במקצת הטענה כגון שאמר לו פסקת עמי לזרוע שש(ית מה דמי) [שמסרתי] לך ולא זרעת אלא חמשה ועדיין אתה חייב לי אחד, והלה אומר זרעתי חמש ומחצה ואיני חייב לך אלא מחצה, והשתא הוי מודה במקצת הטענה. ול"נ, דא"כ הוו הכפירה וההודאה מטלטלין. לכ"נ, דה"פ נשבעין עליהם או לא כגון דאמר עשר שדות זרועות מסרתי לך מתבואה שלא השרישה, והוא אומר לא מסרת לי אלא חמש, והשתא הטענה וההודאה הוי מן הקרקע. אי נמי, כגון שאמר התבואה שבקרקע שלך זרועה שלי היא, דכפר, ויש לו עד אחד שמעיד לישבע.
<h2>דף נז.</h2>
בטול מקח יש להם. וקשה דאמרינן פרק המקבל [ק"ח ע"ב] אמר רב נחמן שוויא מאה (זבנה מאה) זבנה מאתים רב נחמן אמר אין אונאה לקרקעות. וי"ל, דהכא משמיה דרב חסדא קאמר. ועוד פי' ר"ת ז"ל בהא דאמר הכא דביטול מקח יש להם, היינו מפלגא ולמטה ופלגא בכלל, אבל בפחות מפלגא לא. וא"ת והא אמר שוויה מאה במאתים אין להם אונאה, אלמא בפלגא אין להם אונאה. וי"ל, דלאו דוקא שוויה מאה וחמש, אלא צ"ל שוה מאה ודינר, והשתא ניחא דהאונאה הוי פחות מפלגא, דמ"ה קאמר אין להם אונאה.
ואיפוך. פי' ר' יוחנן יאמר צריך לעשות כל דמים דבר תורה, דביטול מקח היינו לר' יונה דפריך איפוך, אבל לר' ירמיה לא תיפוך, דאינו כן, דהא לר' ירמיה אליבא דר' יוחנן הקדשות אין להם ביטול מקח, ואליבא דמ"ד אקרקעו' אבל ההקדשות לא, וה"נ איתא לר' יונה דנא' איפוך ולר' ירמיה לא תיפוך כפ"ה.
במאי קא מיפלגי. פי', דליכא למימר דמ"ד אין צריך לעשות דמים אלא מדרבנן, היינו משום דביטול מקח אין להם, דא"כ ליפלגי בקרקעות.
מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל. פי', דר' יוחנן דאמר דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, היינו משום דביטול מקח יש להם לית ליה דשמואל. וא"ת, א"כ אמאי קאמר יצא לחולין. וי"ל, דה"ק יצא לחולין כנגד הפידיום. וא"ת מ"ש מביטול מקח דהדיוט דבטל לגמרי. וי"ל, דלא דמי לביטול מקח דהדיוט, דדוקא התם אמרי' דהמקח בטל לגמרי, משום דהמתאנה רוצה שפיר שיהא המקח בטל לגמרי, דיכול לבוא לידי פסידא, דגם כי ידע חבירו כי אינהו, מ"מ לא יחוש להחזיר האונאה. אבל בהקדש ניחא ליה להקדש שיהא ההקדש קיים, דאין יכול לבוא לידי פסידא, דכשידע המחלל שהטעה ההקדש יחזיר לו מיד הטעות, דאין לך אדם שרוצה להטעות ההקדש. וא"כ הא דאמרי' לעיל הקדשו פדוי, ר"ל כנגד שוה הפדיון, אבל לעשות לו דמים להשלים הכל מודים דצריך.
שחיללה אין לכתחילה לא. פ"ה, הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל היינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה, פי' לחלל על שוה פרוטה לכתחילה, דערכך שיוויו ממש. ומר סבר אפי' לכתחילה דערכך כל דהוא משמע. ול"נ דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] בכמה דוכתי משמע דמלתיה דשמואל לא הויא אלא בדיעבד, אבל לחלל לכתחילה שוה מנה בפרוטה לא קאמר. וע"ק דבמ' סנהדרין [י"ד ע"ב] קאמ' דפדיון של הקדש צריך ט' כהנים וישראל אחד, אלמא דצריך לעיין היטב שלא יטעו בשומא. לכ"נ לפרש דודאי לכתחילה אפי' שמואל מודה דצריך לפדות שוה בשוה, וה"פ שחיללו אין, פי', שמואל דאמר מחולל היינו דוקא באדם שמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, דהשתא הוי כבר החלול כגמר, ומ"ה אמרי' דמחולל, פי' להחשיבו חילול, לכתחילה, כגון לעיל, במילתיה דר' יוחנן דמיירי שמתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא שלא היה שוה בשוה, דעדיין אינו נגמר החילול, משום ה"ק דכשבא לימלך לחכמים שיורו לו, דצריך לע' דאם יורו שהוא מחולל א"כ היו מחשבי' אותו חילול לכתחילה, שהרי עדיין לא נגמר, דנתכון לפדות שוה בשוה. ומר סבר אפילו לכתחילה, פי' לכתחילה כה"ג טפי מחשיב ליה חילול, הואיל וכבר עשאן, אבל כ"ע מודו שאין יכול לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. ועי"ל, דקרא מיירי כשהקדיש ביד גזבר או ביד כהנים, דצריך לדקדק בדמים, אבל ביד בעלים אפי' בכל שהו שרי לכתחילה.
לעולם לא תיפוך. מ"ד אין להם אונאה אינם בתורת אונאה דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר. פ"ה, אבל ליכא למימר איפוך, דא"כ ק' דר' יוחנן אדר' יוחנן, דלדידיה ליכא לתרוצי הכי.
מאי אין להם אונאה אינם בתורת אונאה, כדרב חסדא. דהא מדקאמר ר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להם, דר"ל דמחייבי' להם, ה"נ אונאה דקאמ', ר"ל, אין מחזירין להם אונאה כדפרי'.
<h2>דף נז:</h2>
בשלמא זה חומ' בהדיוט. פי', שייך שפיר למיתני ביה זה חומר דהיינו שפי' חדוש, לפי שמועטות חומרות של הדיוט משל הקדש, וכשאתה מוצא חומ' בהדיוט שייך שפיר למתני זה חומר, אבל חומ' בהקדש מבהדיוט נפישי טובא ואין שום חידוש למתנ' עלה דהקדש זה חומר. אבל ל"ג בשלמא חומר בהדיוט מבהקדש ותו לא, דא"כ הוה משמע דליכא חומרא בהדיוט מבהקדש, וק' דהא איכא כל הנך דחשי' במתני' חיוב כפל ושבועת שומרי' ותשלומי ד' וה'.
הכא במאי עסקי' שקבל עליו לספק סלתות וכו'. פ"ה, שההדיוט קבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות (השוה) [כל השנה] לעשות מנחות של צבור ד' סאין בסלע, ועמדו והוקרו בג' סאין, דאלו גבי הדיוט עד שיצא השער, כדאמרי' [ע"ב ע"ב] אין פוסקין עד שיצא השער. וא"ת, א"כ הדר קושיא לדוכתא והלא מעל הגזבר, דכיון דאין הפירות בעין בשעת נתינת המעות אין להם ע"מ לחלל. וי"ל דלב ב"ד מתנה עליהם, ומיהו כדי להלוות בריבית, לא הוה מצי למימר לב ב"ד מתנה עליהם.
משלש ועמדו (על ד') [עד] מארבע מספק מארבע. וא"ת ומאי יפוי כח איכא במקדש, הא מילתא אפי' בהדיוט איתא, כדאמרי' לקמן בפ' איזהו נשך [ע"ד ע"ב] אעפ"י שלא פסק עמו בשער הגבוה יכול הלוקח לומר תן לי מעותי או תן לי כזה. וי"ל, דלא דאמי, דהתם המוכר נמי יכול לחזור בו, אלא צריך ליתן כשער הגבוה. וא"ת, הוה ליה למימר דהפסידא על ההקדש, כדאמרי' [קדושין כ"ט ע"א] פדאו על המנה ולא הספיק (לפדותו) [למושכו] עד שעמד במאתים. וי"ל, דלא דמי, דהתם היינו חלול גמור, דהמקח היה בעין בשעת נתינת הדמים, ונתחללו המעות מיד, אבל הכא אין הסלתות בעין שיתחללו המעות עליהם בשעת נתינת', אלא מקבל עלי ליתנם כל שעה שיצטרך ההקדש.
<h2>דף נח.</h2>
בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו. פ"ה ביד השליח קודם שנתרמה התרומה. אם משנתרמה תרומה, פי' בקו' אם לא ידעו הבעלים שאבדו שקליהם עד שנתרמה תרומה נשבע לגזבר. פ"ה דאין אחריות באבידה על הבעלים, אלא על הגזברים, דתורמין על האבוד, פי', ביד שליח. ואם לאו, פי' שנודע לבעלים שאבדו שקליהם קודם שנתרמה תרומה, נשבעין לבעלים דהאחריות עליהם, משום דשוב אין תורמין עליהם אלא ע"מ שישלמו, כפ"ה. וק' לפ"ה דפי' דאבוד היינו אבוד ביד שליח, וא"כ למה אצטריך למימר בתר כן ועל הגיבוי דר"ל ביד שליח, פשיטא, על האבוד תורמין על הגבוי מבעיא. וע"ק, דהא משמע דהחלוק דמשנתרמה תרומה קאי אנגנבו או אבדו. לכן נראה לי דאבוד, ר"ל בלשכה או ביד הגזבר, אפי' אם היה אבוד בשעת התרומה תורמין עליו. ועל הגבוי. פי' על הגיבוי ביד שליח, ודוקא כשהוא בעין ביד שליח בשעת הרמת תרומה, אבל אם אבוד ביד שליח בשעת הרמת תרומה, אין תורמין עליו. ועל העתיד לגבות, פי' לכל הפירושים שלא שלחו הבעלים שקליהם. והשתא ניחא, דה"פ, אם משנתרמה התרומה, פי' לאחר כן נגנבו או אבדו, אבל מ"מ היו בעין ביד השליח בשעת הרמת תרומה, נשבעין לגזברין, דאז אין אחריות האבידה על הבעלים, דהיינו גבוי, דאמרי' דתורמין עליו. ואם לאו, פי' שנגנבו או שאבדו קודם הרמת תרומה נשבעים לבעלים, דהשתא האחריות עליהם, דהיינו אבוד ביד שליח דאין תורמין עליו כדפרי'.
לשמור את הזרעים. פי', שהיו זורעים שדה אחד ע' יום קודם הפסח לעומר. אי נמי מיירי בשביעית ור"ל לשמור הספיחים לעומר. וא"ת, היאך היו מותרין לעומר, הא בעי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל [מנחות ה' ע"א], ומשומר אסור לישראל בשביעית [תו"כ פרשת בהר]. וי"ל דלא היו שומרין אותם אלא מחיות ובהמות שלא יאכלהו או שלא ירמסוהו בני אדם. עי"ל, דהיו משמרין אותם מבני אדם בענין זה דמודעי להו שלצורך העומר ושתי הלחם היו מיוחדים, וממילא פרשי אינשי ולא שקלי להו. ומיהו אם היו רוצים ליטול מהם אין מוחה בידם, והשתא לא הוי משומר דאסור.
<h2>דף נח:</h2>
ועד כמה עד כדי דמיהן. פירוש דווקא לוקח דאומדין דעתו דהוא שוה לו, אבל למוכר בכדי אונאה.
זה בגופו וזה בממונו. והא דאמרינן בהגוזל (קמא) [בתרא ב"ק קי"ט ע"א] הגוזל מחבירו שוה פרוטה כאילו גוזל נשמתו, היינו משום דפעמים הוא רעב ורוצה לקנות בזה לחם, אבל יש הרבה דאינם חסירים בכך.
דאזיל סומקא ואתי חיורא. דמה שמאדים תחלה יותר, היינו מפני שהדם מתאסף לצאת.
כל היורדין לגיהנם עולין חוץ מג' שיורדין ואינן עולין ואלו הן הבא על א"א. וא"ת, והא אמרינן לקמן [נ"ט ע"א] הבא על א"א יש לו חלק לעולם הבא. וי"ל, דה"פ כל היורדין לגיהנם עולין מיד, דאין אור של גיהנם שולטת בהם, כדאמר פרק עושין פסין [ערובין י"ט ע"א] ק"ו ממזבח הזהב, חוץ מג' שאינן עולין מיד, אלא יש מהם נדונין לעולם, כגון המלבין פני חבירו ברבים, דקאמר בסמוך דאין לו חלק לעולם הבא, ויש שעולין אחר י"ב חדשים כגון הבא על א"א, דמשפט רשעי ישראל י"ב חדש בגיהנם [עדיות פ"ב מ"ט]. ואי נמי מלבין פני חבירו ברבים, דנהי דאין לו חלק, מ"מ אינו נידון יותר מי"ב חדשים, ולאחר י"ב חדשים אינו נידן בגיהנם, דאינו בא בגן עדן ושרוי בלא צער ובלא טובה. וניח' השתא דלא חשיב המינין והמסורת דאותן [נדונין] לדורי דורות, כדאמרי' פר"ק דר"ה [י"ז ע"א] גיהנם דאינם כלים. וכלהו כשלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה מועלת היא לכל דבר.
<h2>דף נט.</h2>
ואל דמעתי אל תחרש. אינו אמ' שמע קולי [או] ראה שועתי, אלא אל תחרש, בטוח אני דאל תחרש, דשערי דמעה לא ננעלו.
חיתוכי חוליות. ה"ג רש"י ז"ל, כלומר תנור העשוי חוליות חוליות ומצרפן בכבשן כמשפט כלי חרש, ואח"כ צורף החוליות, ונותן חול בין חולייא לחוליא, ר' אליעזר מטהר שאין זה כלי חרס, אלא כעין גללים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה. וחכמים מטמאין, דאזלינן בתר חוליות שהן מחרס. ול"נ דהא בכל הספרים גרסינן חתכו חוליות, והכי נמי איתא במשניות [כלים פ"ה מ"ח]. לכ"נ דגרסי' חתכו חוליות, וה"פ כשהיו רוצים לטהר תנוריהם כשנטמאו, היו מחתכין אותו חתיכות פחותות מד' טפחים, וקאמ' הכא דאם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא.
<h2>דף נט:</h2>
אין משגיחין בבת קול. פי' ביבמות [י"ד ע"א]. קחייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני. וא"ת והא אמרינן [ע"ז ג' ע"ב] מיום שחרב ב"ה אין שחוק לפני הקב"ה. וי"ל, דהיינו דוקא שחוק קבוע, אבל הכא מילתא דבדיחותא הוה.
ברכוהו. י"מ נידהו. וי"מ החרימוהו והוא הנכון, הלכך אסור לשנות, וחלץ וקרע כמו דין מוחרם, ולפי שהיה עומד במחלוקת נראה להם כזקן ממרא.
דקרע בגדיו וחלץ מנעליו. מכאן אין להוכיח הא דמבעיא לן במועד קטן [ט"ו ע"א] אם מנודה צריך קריעה וחליצת מנעליו, דילמא לשיגרא בעלמא הוא דעבד הכי.
ואמרי' לה במ"ו מקומות. תימא, דהא לעיל לא מצי לאשכוחי אלא ג' לאוין במאנה הגר. וי"ל, דחשיבי כל המקומות שהוזכרו כמותו גרים הייתם וכמו ואהבתם את הגר וכיוצא בו.
<h2>דף ס.</h2>
ואין צריך לומר חדשים כישנים. פי', דישנים מעלו, כדאמרי' פרק המוכר [ב"ב צ"א ע"ב] כל מילי עתיקייא מעלי בר מתורי ושיכרא והרסנא.
<h2>דף ס:</h2>
מדשבקיה לרבית דאורייתא ונקט רבית דרבנן. פ"ה, דמדאורייתא לא הוי רבית אלא דרך הלואה כדכתי' במשלי [כ"ח] מלוה הונו בנשך ובתרבית וכו'. וקשה, דהא בספרים מדוייקים כתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית. לכ"נ, דנפקא לן מדכתיב [ויקרא כ"ה] את כספך לא תתן לו בנשך [ובמרבית לא תתן אכלך, ודומיא דהא דקאמר את כספך לא תתן לו בנשך], ר"ל דרך הלואה, הכי נמי הא דקאמר ובתרבית לא תתן, רצה לומר דרך הלואה, כ"נ למשי"ח.
מאה בדנקא. פ"ה מאה פרוטות בשתות דינר דהיינו מעה. וקש' דצא וחשוב ותמצא חשבון הזה שהוא מופלג יותר מדאי, דאין המעה רק ל"ב פרוטות [קדושין י"ב ע"א]. ונראה לפרש, דוקא שתות סלע דהיינו ד' מעות, וקרוב הדבר להיות מכוון. א"נ י"ל ק' איסרים בדינקא שתות דינר זהב, ודינר זהב שוה (מאה) שש מאות איסרים. אלא נראה לריב"ן דה"פ מאה בדינקא מאה מעות בדינקא, פי' בשתות המנה יש מאה דנרין, ובדינר יש ו' מעין, וא"כ מאה מעות הוי שתות מנה.
נשך באוכל מניין. פי' שיהא עובר בהלואת פירות אף משום לאו דנשך. ת"ל [דברים כ"ג] לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל, ואע"ג דההיא קרא בלוה כתיב לא תשוך, והראשון נאמר במלוה מדכתיב לעיל מיניה [ויקרא כ"ה] אל תקח מאתו נשך, מיהו שמעי' מיניה דשייך לשון נשך באוכל, וה"ה במלוה.
רבית כסף מניין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף, דהא כת' בראש המקרא לא תשיך, ובסופו כתיב כל דבר אשר ישך, תנהו ענין לרבית. השתא שמעי' מלא תשיך בין כסף בין אוכל, א"כ אייתרו תרוייהו נשך כסף נשך אוכל לחייב לאו של רבית בין בכסף בין באוכל.
<h2>דף סא.</h2>
ואין לי אלא בלוה. פי' דמהאי קרא דלוה נפקא לן בלוה דעובר על נשך ועל תרבית בין בכסף בין באוכל. וא"ת, ומאי קאמר, הא בתחילת הברייתא יליף דחייב מלוה באוכל אף משום נשך משום דכתי' בלוה נשך אוכל, וה"ה במלוה. וי"ל, דדוקא בתחילת הברייתא דהוה יליף נשך באוכל לוה, משום דאשכחן דנשך אקרי אוכל, אז ודאי הוה ילפי' שפיר אוכל במלוה בה"ה דלוה, אבל לפי המסקנא דלא ילפי' רבית בלוה אלא באם אינו ענין, ודאי לא ילפינן במלוה מה"ה דלוה.
קרי בי' את כספך לא תתן בנשך ובתרבית ובנשך וכו'. ואע"ג דגבי נבילה [פסחים כ"א ע"ב] איכא מאן דפליג דאמר דברים ככתבן, שאני הכא דכתיב או לחלק. וא"ת והא בפ"ק דקדושין [ל"ב ע"ב] פליגי רבנן ור' יוסי הגלילי דקאמר תקום והדרת קאי אשיבה. וי"ל, דהתם היינו משום דלא שייך לשון פני על תקום ולשון מפני על והדרת. וא"ת, א"כ משמע דיליף מלוה בנשך אוכל מדכתיב בלוה נשך אוכל, א"כ בסוף הברייתא דקאמר אין לי אלא בלוה במלוה מנין נאמר נשך כו' למ"ל האי ג"ש, תיפוק לי' מהא דאשכחן לשון נשך ורבית בתרווייהו בין בכסף בין באוכל. וי"ל, דבתחלת הברייתא נמי סמיך אגזירה [שוה] דלבסוף, והכי משמע לשון הקו' דסוף דבריו.
<h2>דף סא:</h2>
לא תגנבו ע"מ למיקט וכו'. ופר"ת דמיירי דלעולם הוא רוצה לעכבו בידו, אלא שעל מנת למיקט הוא עושה, דאם נהיה בדעתו להחזירו לאחר שעה, א"כ לא היה עובר בלא תגנוב, דאם ת"ל דאפי' היה בדעתו להחזירה היה עובר, א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו.
שלא יטמין משקלותיו במלח. פ"ה כדי להכבידן וקאי אלוקח, ול"נ לר"ת ז"ל דהא במוכר איירי דומייא דמשורה שלא ירתיח. לכ"נ לר"ת ז"ל שלא יטמין משקלותיו במלח להקל המשקל, ואיירי במוכר, כדאיתא בירושלמי [עי' תוספתא ב"ב פ"ה ה"ג] שהמלח שואב המשקל.
ובמשורה שלא ירתיח. וא"ת, ואי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא, ואי דאיכא שוה פרוטה פשיטא דהיינו גזל גמור, ותיפוק ליה מלא תגזול. ועוד מאי קו' מה לי מדה גדולה מה לי קטנה כיון דאית ביה שוה פרוטה. וי"ל, דלעולם מיירי בדאיכא שוה פרוטה, וקרא אתי לחייב משעת הרתיחה, [שאע"פ] שעדיין לא נתן, כדמשמע לעיל לטומן משקלותיו במלח לעבור עליו משעת עשייה.
תולה מעותיו בגוי. פי' הקונט' הוא מלוה מעותיו לישראל ואומר של גוי הם. משמע הא אם היה אומר אמת דשל גוי הן, מותר להלוות לישראל אחר, וקשה דאמרינן לקמן [ע"א ע"ב] ישראל שלוה מן הגוי אסור להלוותן לישראל אחר. וי"ל, דשאני הכא, דהישראל ראשון אינו מסולק מן המעות ביד הגוי, שהגוי אינו יודע כלום, אלא מן הישראל שלוה הימנו. וקשה, דהכא משמע שאם היה אומר אמת שהן דגוי יהיה מותר להלוותן לישראל. וי"ל, דהכא מיירי כגון שאמר ישראל ראשון לישראל שני דע כי אמרתי לגוי שההלואה זאת עליך היא, ולכך אמר דאם היה אומר אמת שכך אמר לגוי שרי, דאין הגוי סומך על הראשון כלל אלא על השני. ועו' יש למצא היתר בדבר, כגון שהישראל נוטל משכון של ישראל ולוה עליו מן הגוי בשביל חבירו, וכל סמך של גוי על המשכון הוא. עי"ל, דהא דמשמע הכא דאם היה אומר אמת דשל גוי הוא היה יכול להלוותן לישראל, היינו דוקא היכא שהם פקדון בידו מן הגוי, ואין לו רשות להוציאם אלא להלואה בשביל גוי ברבית, והימנייה הגוי לישראל, וכל האחריות על הגוי, ואין הגוי חושש להכיר הלוה שסומך שיאמר לו הישראל, ובכי האי גוונא מותר. והכי אמרי' בירושלמי [ה"ז] דקאמר ישראל שמינהו גוי סנטר או אפוטרופוס מותר ללוות ממנו ברבית, גוי שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס אסור להלוות ממנו ברבית, זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור, ברשות גוי מותר.
רבא אמר מגופיה דקרא נפקא. וא"ת, הכא משמע דרבא אית ליה דר' יוחנן דאמר רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין, וקשה דהא אמרינן פרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] דרש רבא וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך כדדריש ליה רב נחמן בר יצחק אליב' דר' אלעזר. ושמא י"ל, דהכא אליבא דר' יוחנן קאמר אבל איהו ס"ל כר' אלעזר.
מגופיה דקרא נפקא. דרשא דר' יצחק מדיוקיה דלמיתה ניתן ולא להישבון, לא חשיב מגופיה דקרא, דלא להישבון לא כתיב בקרא, אבל השתא דמשמע ליה הדרשא מהקישא, היינו מגופיה דקרא דהוי כאילו כתיב בהדיא.
<h2>דף סב.</h2>
חייך קודמין לחיי חברך. וא"ת, ור' אלעזר מנא ליה הך דרשא דר' עקיבא. וי"ל, דנפקא ליה מדכתיב עמך. וא"ת, ואימא כולי' להכי הוא דאתא ומנא ליה הך דרשא דאהדר להו (ה)כי היכי דניחי בהדך. וי"ל דנפקא ליה מדסמכיה ארבית.
מאי קום עשה לאו דאמר להו קומו אהדרו. ור"ל, קום עשה דניתק לעשה, וה"ק אל תקח ואם לקחת החזר. וא"ת, ומאי חזרה שייכא בערב הלא אין הרבית שלו. וי"ל, כגון שהמלוה משכן הערב והערב משכן הלוה.
מאי קום עשה לקרועי שטרא. פ"ה דכולי עלמא אם גבו אין מחזירין כר' יוחנן, והכא פלוגתייהו בשלא גבו ואיכא אסורא משום לא תשימון בלבד, ששמו עליו נשך ע"י תנאים. ובהא פליגי, דת"ק מחייב מלוה וערב מלקות משום לאו דלא תשימון עליו נשך ור' נחמיא ור' אליעזר בן יעקב פוטרין אותו מאותו לאו, משום דסברי דכל כמה דלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא. [והשתא, הא דקאמר מפני שיש בה קום עשה, אינו רצה לומר כדסלקא דעתין מעיקרא דניתק לעשה, אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה, כלומר, שיש בו תקנה לקרועי שטרא]. וא"ת, והיכי שייך הך תקנה דקרועי שטרא גבי ערב, והלא אין השטר בידו. וי"ל דמשכחת לה כגון שפרע הערב בשביל הלוה ונתן לו המלוה השטר, ופריך, מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו לאיסורייהו, פי', וא"כ לר' אלעזר ור' נחמיא דפוטרין הערב והמלוה ע"י קריעת השטר קריעתו זו היא השבתו, וא"כ כמו כן נמי סברי דאם גבו, מחייבי לאהדורי, ואת אמרת דכולי עלמא אין מחזירין כר' יוחנן, ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבדי ולא כלום, פ"ה וא"כ מ"ט דת"ק, כן פי' הקונטרס. ול"נ, דהא חסר מן הספר הא דפי' מ"ט דת"ק. וע"ק, דאין זו סוגיית התלמוד, דמתחילה מייתי ממתני' דהגזלנין ומלוה רביות וכו' דליכא מ"ד כר' יוחנן. ובלאו דלא תקח לא פליגי דכולי עלמא אין לוקין עליו, משום דיכולין לתקן אותו בהשבה וא"כ ניתק לעשה דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך כר' אלעזר, אלא פליגי בלאו דלא תשימון. ובגבו ודאי כולי עלמא לא פליגי דלא תשימון לא מתקין בחזרה, כיון דנגמר השימה, דניתק לעשה דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אלאו דלא תקח, ולאו דלא תשימון לא קאי. כי פליגי בשלא גבו, דת"ק סבר מיד שנכתב השטר נגמרה ולא מתקין בקריעת השטר, ור' אליעזר ור' נחמיה סברי דלא נגמרה השומא ואי נקרע השטר פקעא השומא, ופריך, מאי קסבר, [אי קסבר] שטר העומד לגבות כגבוי דמי, הא עבדי לאסורייהו. פי', א"כ כבר נגמרה הלאו דלא תשימון, וא"כ מ"ט דמאן דאמר פוטרין, הא אפי' דכשגבו בלאו דלא תשימון ליכא תקנה בהשבה, דתיקון דחי אחיך עמך לא קאי אלא תשימון. ואי קסבר לאו כגבוי דמי, לא עבד ולא כלום, וא"כ מאי פוטרין שייך לומר כאן, והרי אין כאן איסור דלא תשימון נשך כל עיקר. ומשני לעולם [לאו] כגבוי דמי, והקמ"ל דשומא מילתא היא. ולפ"ה קאי את"ק, ולפי' התוס' קאי שפיר אר' נחמיה וא"ר אלעזר, וה"פ לעולם לאו כגבוי דמי, ודקא קשיא לך מאי פטורין שייך ביה, הא קמ"ל דשומא מילתא היא, ור' נחמיה ור' אליעזר סברי דמילתא תלייא וקימא [לאו דשומא] מתחלת הפיסוק ועד שעת הגבייה, ואי קרעי ליה לשטרא בנתים פקעי ליה [איסורא] משום הכי פוטרין ליה, דיש לו תקנה על ידי קריעה, ות"ק סבר דמיד שנכתב השטר נגמרה השומא ולא מתקין בקריעת השטר.
<h2>דף סב:</h2>
ויין אין לו. פ"ה, דהאי אסור דאין לו לא קאי אלא איין, דאחיטין לא קאי, אלא אפי' אין לו חיטין למוכר כשפוסק עמו מותר, כיון שנתן לו המעות, דיכול המוכר (נות') [לקנות'] עתה במעות הללו. וכי אין לו מאי הוי, פ"ה דס"ד דמקשה שהמוכר נתן ללוקח דמי חיטין שהיה חייב לו, וחזר וקבלם ממנו בשביל היין, ומ"ה פריך מאי הוי והא אנן תנן אין פוסקי' על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה. ומשני, בבא לחוב בדמיהן. פ"ה, לא מיירי כדפרי', אלא מיירי בבא לחוב בדמיהן, דבא לפסוק יין על החוב שהיה חייב לו מן החיטין, דאמר לו המוכר ללוקח אני מקבל עלי(ו) חיטין בל' כמה דאתה יכול למוכרן, והרי לך אצל[י] יין כשער של עכשיו, ואם היה לו יין היה קנוי לו מעכשיו, ואי אייקר ברשותי' אתייקר, אבל אין לו יין, וגם הוא אינו מקבל עכשיו המעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו, ונמצא שאינו אצלו אלא בהלואה בעלמא, כפ"ה. ול"נ, דהיכי ס"ד דמקשה שהמוכר נתן לו ללוקח דמי חיטין שהוא חייב לו, וחזר וקבלם, והא תנא במתני' הרי חיטיך עשויות עלי בל' דינרים, מדקאמר עשויות לא משמע הכי. וע"ק לפ"ה, דפי' דבחיטין שרי אפי' אין לו בשעת הפיסוק, א"כ היה לו להקשות מרישא לסיפא, למאי דס"ד דמקש' שהמוכר נתן ללוקח דמי חיטין שהוא חייב לו בשביל היין, דמשמע דבחיטין אמרי' כיון שנתן לו המעות, אע"ג שאין למוכר חיטין בשעת הפיסוק מותר, דכיון דאמרי' דאין לו יין אסור. לכ"נ לפרש דאיסורא דמתני' דאין לו קאי אף אחיטין, והא דקאמר במתני' יין אין לו, דמשמע דלא קאי אלא איין, היינו משום דסליק מיין, ומ"ה נקטיה גבי יין. ופריך וכי אין לו יין מאי הוי, פי', כי אין לו חיטין מאי הוי, דס"ד דהלוקח נתן לו למוכר הדינר של זהב, דהא קתני לקח, ומ"ה פריך והא אנן תנן אין פוסקין וכו' הא יצא השער פוסקין. ומשני דבא לחוב בדמיהן, פי', שהמוכר היה חייב לו מקודם לכן אותו דינר, והלוקח בא לחוב חיטין תחת היין שהיה חייב לו מקודם לכן, ולקמן פריך והא לקח קתני.
<h2>דף סג.</h2>
והא לקח קתני מאי לקח לקח בהלואתו. רש"י ז"ל לא גריס הכי, ופי' דגירסא זו משובשת היא, דאותן דגרסי ליה סברי דאסורא דאין לו דקאמר במתני' קאי גם איין, ומ"ה צריך לאוקומ' בבא לחוב, לפי' פי' זה היו גורסין והא לקח קתני, והא ליתא דודאי איסורא דאין לנו לא קאי אלא איין, אבל חיטין שרי אפי' אין לו דהא כאיסרו בא לידו, וא"כ תנא שפיר לקח, כפ"ה. אבל לפי' התוס' אין למוחקו, דודאי איסורא דאין לוקחין לכולהו קאי, ומתני' מיירי בבא לחוב בדמיהן כדפרי', ומ"ה פריך והא לקח קתני, ומשני מאי לקח לקח בהלואתו. וא"ת, אמאי לא פריך האי לעיל מכי שני שנוייא דבא לחוב בדמי'. וי"ל, דעדיפא מיניה פריך, אבל השתא דאוקימנא אליבא דר' אושעיא, ולא קשה השתא כלל אלא הך קשה. (ודאי) [ומאי ד]פריך לעיל והא בדינר זהב הכור וכן השער קתני ולדבריך הוי השער בל', דאי בכ"ה א"כ הוי רבית גמור.
ור' ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן. פי' רשב"ם דלא שרי ר' ינאי אלא דוקא היכא דנותני' לו פירות אחרות בדמי אותן פירות שקנה, דומייא דברייתא דר' אושעיא, והתם קאמר מה לי הן מה לי דמיהן, כיון דאם הדמים היו פירות מותר אבל לשלומי זוזא לא א"ר ינאי, דפשיטא דמיחזי כרבית. ול"נ דהא אמרי' בהגוזל קמא [ק"ג ע"א] דרב כהנא יהב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא וכו' ומסיק דרב לטעמי' דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים, אלמא משמע בהדיא דר' ינאי שרי למישקל זוזי, דאל"כ אמאי מסיק כרב, אפי' כר' ינאי נמי. לכ"נ דאפי' לשלומי בזוזי שרי למישקל ר' ינאי.
הא מני ר' יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר. והכא בדר' אושעיא היינו צד אחד ברבית דבשעת הפסק לא היה אלא צד אחד ברבית, אבל שהיה בו צד אחד של היתר אם לא ישלם לו אלא פירות, כיון שפסק עמו אין כאן רבית, ואם משלם לו דמים יש כאן רבית, והיינו צד אחד ברבית. אע"ג דבשעת הפרעון כבר הוקירו, ולא בשעת הפסק יש צד אחד של היתר. וא"ת אליבא דר' יאודה דשרי צד אחד ברבית למה אסור להלוות סאה בסאה, הלא יש צד אחד של היתר אם לא יוקירו. וי"ל, דהתם הלואה הכא זביני. ול"נ, דהא אמרינן לקמן [ס"ה ע"ב] דאפי' בהלואה שרי ר' יאודה צד אחד ברבית. לכ"נ לפרש, דהתם לאו בידו לעשות ומ"ה לא חשיב ליה צד אחד, אבל הכא בידו לעשות ולפרוע לו מה שירצה.
רבא אמר רבית ע"מ להחזיר איכא בנייהו. פ"ה דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור, דאיכא בנייהו רבית ע"מ להחזיר. וקשה דאמרינן בערכין פרק המוכר [ל"א ע"א] המוכר בית בבתי ערי חומה וכשפודה אותה בסוף שנתה דלוקח אין לו כלל ממה שדר בה, וקאמ' רבית גמורה היא והתורה התירתה, ופריך והתניא רבית ואינו רבית, ומשני הא ר' יאודה דאמר צד אחד ברבית מותר והא רבנן דאמ' אסור, אלמא משמע דר' יאודה סבר צד אחד ברבית מותר. וי"ל, דרבא מודה שפיר דר' יאודה מתיר צד אחד ברבית מדאורייתא, והשתא ניחא דההיא דהתם מדאורייתא. אבל לא מסתבר ליה לאוקמי פלוגתייהו בצד אחד ברבית, משום דר' יאודה מתיר הכא אפי' מדרבנן, וס"ל לרבא דאפי' מאן דשרי דאורייתא צד אחד ברבית מדרבנן אסור, ומ"ה מוקי פלוגתייהו ברבית ע"מ להחזיר.
<h2>דף סג:</h2>
השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן וכו'. פי', כי היכי דאמר ר' ינאי לעיל דעושין אמנה בדמים משום טעמא דמה לי הן מה לי דמיהן, כלומר כי היכי דאת מודה לי דאי הוו ליה החיטין שהוא חייב לו, דמצי שקיל, (אע"ג) [משום] דמצי למוכרה בשוק, כי הא דאמרי' עושין אמנה בפירות, כמו כן מה לי דמיהן, ואמר דמהאי טעמא מצי יהיב ליה ל' דינרי' בשער של עכשיו, והפירות ממילתיה דר' ינאי, והשתא דאמר כך ר' ינאי, כמו כן נימא בשעת שפוסק עמו שמותר לפסוק, דמה לי דמיהן מה לי הן, פי', כלומר כי היכי דאי הוה ליה פירות שהן דמים למעו' שלוקח נותן לו עתה, שרי לפסוק עמו כדאמרי' פוסקין על הגדיש, מהאי טעמא כי נמי לית ליה גדיש, פוסק עמו כשער של עכשיו, לפי שמן המעות שיתן לו זה יכול ליקח בהם חיטין בשוק, והוי כאלו יש לו. דמה לי דמיהן, פי' כשיש לו פירות בביתו ומה לי הן כשיש לו מעות, דמה הוא יכול ליקח בהם פירות כדתנן פוסקין על השער וכו'. וא"ת, א"כ מאי קמ"ל ר' ינאי פשיטא דתנן בהדיא פוסקין וכו' אע"ג שאין לזה יש לזה. וי"ל, דא"ה איכא מאן דאסר, ומוקי לה לקמן באכלבי וארבי, אבל סתם שער לא, ואשמעי' ר' ינאי דאפי' בסתם שער שרי. וא"ת, ומאי שנא דלעיל קרי למעות דמיהן ולפירות הן, והשתא קרי לפירות דמיהן ולמעות הן. וי"ל, דהתם הוי השיריותא מן הפרעון, דאז חייב ליתן לו חיטין ואם יתן לו מעות הוו דמיהן של אותם חיטין, והכא הוי השריותא מן הפיסוק, שפוסק עמו ונותן לו מעות דאז הוו החיטין דמיהם של אותן מעות. אבל מיהו קשה דאמאי מחליף שיטתו, דלעיל קאמר מה לי הן קודם והכא מה לי דמיהן קודם. וי"ל, הפשוט להתיר צריך לומר קודם, ולכך קאמר לעיל מה לי הן הפירות דאת מודה דשרי, דהא אמרת עושין אמנה בפירות מה לי דמיהן וכו', ועתה כמו כן הק' מה לי הן דמיהן הפירות דאי הוה לי' פירות דאת מודה דשרי, דהא תנן פוסקין על הגדיש מה לי הן כו' לשון משי"ח.
האי מאן דיהיב אתרעא חריפא צריך לאיתחזויי אבי דרי. פ"ה הפוסק עד שלא יצא השער הברור, על שער הראשון שסמוך לקציר, שהלוקטים מוכרים בזול זה סאה וזה סאתיים, ועל אותו שער אין פוסקין אא"כ יש לו גורן, ואינו שער הברור, צריך לאתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן. ופריך למאי מבעי ליה לאיתחזויי, דאין שם משום רבית, דהא קאמרינן לקמן [ע"ב ע"ב] פוסקים על הגדיש, ולא קאמר שיהא צריך לאיתחזויי אחר מכאן אבי דרי, וא"כ אמאי צריך לאיתחזויי.
מהו דתימא תהוי כמו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. וא"ת, והיכי ס"ד לדמויי להתם, התם לא מיזיל גביה והכא מיזיל גביה, דיהיב בחומשא ואזלי ארבעה. וי"ל, דהכי ס"ד לדמויי, דכי היכי דבמלוה שרי היכא דלא מוזיל גבי' מיהא, א"כ יש לנו לומר דבמקח וממכר שרי אפי' היכא דמוזיל גביה.
<h2>דף סד.</h2>
בעישוריתא ובחימושיתא. ודוקא לדידהו שהיו רגילין למנות כן, אבל אנו שמונין אחד אחד, א"כ הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה, וצריך להזהר.
מה שעזי חולבות מכור לך. ואפי' אם החלב שוה יותר מן הדמים, שהרי כמו כן היה קרוב להפסד, דשמא לא יהא החלב שוה הדמים. וא"ת, והא לקמן [ע"ג ע"א] אסר רב בפרדיסא, פי', ורב אמאי אסר והא קרוב להפסד הוא, דשמא היין לא [י]היה שוה הדמים. וי"ל, דלא דמי, דהתם מקדים לו המעות בתחילת השנה וא"כ מוזיל גבי' טפי, ואין רגילות שיהא שם תיוהא כ"כ שלא יהיה היין שוה הדמים, אבל הכא אין כאן הקדמת המעות אלא או יום או יומים, ולכך אינו מוזיל לגבי' אלא דבר מועט, והכא שכיחא למהוי הפסד כמו שכר.
אי תקפה ברשותך. וא"ת, למה לי לאתנויי והא כי לא אתני נמי מקח טעות הוא ויכול לחזור בו, אפי' הביאו לוקח לביתו ואח"כ החמיץ, דהכי אמר ר' חנינא בבבא בתרא פרק המוכר פירות [צ"ח ע"א] אבל בקנקן של מוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך ואם החמיץ ברשות מוכר החמיץ, ואפי' למ"ד התם מזליה גרים, קשה למה דחיק לתרץ כיון דקיבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא, בלאו הכי אין לומר מזליה דלוקח גרם כיון דאתני לו תקפה ברשותך, ומקח טעות הוא. וי"ל, דהיינו דוקא בהחמיץ דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך, אבל תקפה דהכא לאו היינו החמיץ אלא מתקלקל בקלקול אחר, כגון יין הנמכר בחנות דהמוכר פירות, ואותו קלקול אינו ראוי לעמוד בו מתחילה לכן לא חשי' מקח טעות.
<h2>דף סד:</h2>
הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. ונראה דהלכה כי האי לישנא, מדמייתי לה (הכא) [רבא]. ואפי' בחצר דלא קיימא לאגר' וגברא דלא עביד למיגר, וא"כ יש להזהר שלא לעשות שום טובה למלוה, ואין רוב הבעלים נזהרים בכך. לכאורה היה נראה לאסור לאדם שלוה מחבירו להשאיל כוסות וקערות או כל דבר, אע"ג דהוו דברי' שאינן עשויים להשכיר, דהא אמרינן לקמן דאף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ול"נ, דהא מעשים בכל יום שאדם לוה מחבירו ומשאיל לו כליו. לכ"נ דהא דאסרינן הכא היינו דוקא חצר לדור בה, או תוקף בעבדו בע"כ של לוה, משום דמילי פרהסייא הוא, ואשוון טובא, אבל מדעתו שרי בדבר שהיה רגיל לעשות בלא הלואה, כגון כליו וכוסו. אי נמי, אף מדעתו אסור הוי, בטובת הנאה שלא היה עושה לו קודם לכן, כדמשמע במתני' ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית, והיינו מדעתו מדקאמ' הימנו, ובחצר דקיימא לאגרא מיירי, מדקאמר בפחות, ועי"ל הכא מיירי שפיר לדור בה מדעתו, מ"מ אסור, דיכול להיות דאע"ג דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, מ"מ מיירי דאין הלואה רגילה אצלו כ"כ קודם הלואה שהיה משאיל לו חצרו, ומשום כן אסור לדור בחצירו אלא א"כ מעלה לו שכר, אבל במקום שהיו רגילים זה לזה קודם ההלואה כ"כ שהיו משאילים זה לזה ועושין טובת הנאה, מותר להשאיל גם לאחר ההלואה.
המלוה [את] חבירו לא ידור בחצרו [חנם] ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית. פ"ב יש ללמוד מכאן שאסור ללוות על בית דירה לדור בו, אפי' בנכיתא, דתנן ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית. אי נמי זמנין דאינן צריך, לאותו בית, וא"כ בבית נמי איכא ספק, והיכא דהלוה על הבית ואין הבית בחזקת הלוה להשכיר לאחרים, שהרי יהיה המלוה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכר, ריוח בעלמא הוא לו אם רב אם מעט. ובמתני' דאסרה היינו לפי שאין הבית ממושכן לו, דלא קתני הלוהו על חצירו הלכך מיחזי כרבית. וא"ת, והא אמרי' לקמן [ע"ב ע"א] משכנתא בנכייתא שרי, ומ"ש מהכא. ותירץ, דלא דמי דהתם מיירי בשדה או בכרם שיש בו ספק, דשמא לא יהיו בו פירות, וא"כ קרוב הוא להפסד כמו לשכר, ומ"ה שרי, אבל הכא בביתו אינו נהנה תמיד, ואין כאן שום ספק עכ"ל פרש"י ז"ל. וקשה לרת"ם ז"ל דהא בבית נמי יש ספק שמא תפול או תשרף. לכ"נ לר"ת ז"ל דבית ושדה כי הדדי נינהו, והיתר דשדה הוי כבית, ולא קש' מהך למשכנתא, די"ל דלא דמי להך דמשכנתא, דהתם הלווהו על השדה אבל הכא מיירי דלא הלוהו על החצר. והכי משמע לישנא דתלמוד' דקאמר המלוה חבירו לא ידור בחצירו חנם, אבל לא קאמר הלוהו על חצירו. וא"ת ומ"ש, וי"ל שנא ושנא, דלקמן הלוה מסולק מכל וכל ממנה, ואינו יכול להשכירו לאחר כל זמן שהיא ממושכנת ביד המלוה, הילכך כל מה שנותן המלוה בשכר הבית ריוח בעלמא הוא. אבל הכא דלא הלוה על חצרו א"כ הלוה יכול להשכירו, לאחר. מיהו קשה דהאי טעמא לא שייך אלא בבית, אבל בגנה מלאה אילנות לא שייך האי טעמא, דבע"כ של מלוה יגדלו הפי' באילנות, ואין המלוה יכול לעכב עליו. לכ"נ חלוק אחר, שאני התם כיון שהיא ממושכנת ביד המלוה דמי למכר, והוי כמוכר שדהו לפירות עד לאחר זמן בפחות משיוויה, אבל הכא דלא הלוהו על חצר לא דמי כלל למכר. וא"כ לפר"ת ז"ל מותר להלוות על בית ולדור בה בנכייתא, ולפרש"י ז"ל אסור, ויש להזהר ולהחמיר כפרש"י ז"ל.
<h2>דף סה.</h2>
דלא ניסתרו עבדיה. פי', שלא יהיה נסתר ומתקלקל והתי"ו אינה מן השמוש, וכן פי' בערוך. וא"ת, בלאו הך טעמא נמי הא תנן פרק הגוזל קמא [צ"ו ע"ב] גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה, אבל שכר פועלים לא משלם. וי"ל, דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת אדעתא דאגרא, כדמפליג נמי התם בין תוקף ספינתו ועשה בה מלאכה.
האי מאן דמסיק בחבריה (כ)ד' זוזי ויהיב ליה גלימא וכו'. ור"ל אפי' אינה שוה אלא כפי מה שנתן לו, מ"מ גלימי' מפקי', משום האי טעמא דלא לימרו מיכסי ואזיל בגלימא דפלני'. אבל אין לפרש דמיירי דשוה יותר מ"ה מפקינן, דא"כ הוה ליה למימר כדאמר לעיל מ"ט ברביתא אתא לידיה.
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וקשה דהכא משמע דכולי עלמא סברי דאין שכירות אלא לבסוף, ובהגוזל [ב"ק צ"ט ע"א] פליגי בה תנאי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אם לאו. וי"ל, דכולי עלמא סברי דתשלומין אינם עד לבסוף, והאי דפליגי התם היינו מאיזה שעה זכה בשכירות, ונפקא מיניה לקדושי אשה, דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף א"כ הוי השכירות כמלוה ואינה מתקדשת בו, ואי אינה אלא לבסוף אינה מלוה ומתקדשת. א"נ, לענין כיפה שמעמידין בה ע"ז דאם בנה בה שכירותו מותר [ע"ז י"ט ע"ב]. וא"ת גבי בכור דכתיב [דברים ט"ו] לפני ה' תאכלנו שנה בשנה, אמאי לא דרשינן כדדרשינן הכא, ונימא דבכור של שנה זו אינו נאכל אלא לשנה אחרת. וי"ל, דשאני התם דגלי קרא שנאכלין בתוך שנתו, כדכתיב [שמות כ"ב] וביום השמיני תתנו לי.
טרשיא שרי. פי', שרי למכור סחורה יותר מדמיה בהמתנה ובלבד שלא יפרש לו אם עכשיו אתה נותן לי בפחות אתן לך, אלא מוכר לו סתם בכך וכך ליום פלוני כפ"ה. וא"ת, והא אמרי' לעיל [ס"ג ע"ב] גבי קיראה דאסור לפסוק כ"ה זוזא אע"ג דלא קץ ליה. וי"ל, דהתם הכל יודעים דכך השער, והוי כמו קץ ליה, ולפי זה לא שרי רב נחמן הכא אלא בפירות או בדבר שאין השומא ידועה, כגון פרה וטלית, אבל בפירות שהשומא ידועה אסור לעשות מדין טרשא.
אמר רב חמא טרשא דידי' שרי. פי', דרב חמא היה מוכר פרקמטיא והיה מוכר במקום הזול בשער שהיה נמכר ביוקר, והוא היה מקבל עליו אחריות דרך ההליכה, והלקוחות משתכרין בפרקמטיא שהיו לוקחי' מן המעות סחורה, ומביאים לכאן, ואחריות חזרה עליהם. ול"נ, דהא כיון דאחריות ההליכה היתה על רב חמא, א"כ למה ליה טעמא משום דניחא להו וכו', פשיטא דאין זה רבית, שהרי היו כמו שלוחים ממש, לכ"נ לפרש, דגם אחריות ההליכה היתה עליהם, והשתא ניחא שפי' דהמכר היה נגמר מיד, ומן הדין לא היה לו ליטול אלא כמו שהיתה [שוה] (ל)שם במקומו, והוא שקיל טפי, ולהכי אצטריך טעמא דניחא להו דליקום ברשותיה, שהיו מרויחין באותן המעות. וא"ת, וכי מותר להלוות את חבירו בריבית מהאי טעמא שירויח באותן מעות. וי"ל, דשאני הכא דהרויח בא מחמת המעות. ועי"ל פ"ה, דלעולם אחריות ההליכה על רב חמא, ומ"מ אצטריך האי טעמא דניחא להו, משום דהוי [אמינא כיון דבתר דזבונה התם במקום היוקר הוא מלוה להם המעות שיסחרו בהם לתועלתם, כי טרחי בהליכה להוליכה לשם ולמכור אותה לו הוה] רבית מוקדמת, שהרי טורחין בשבילו לפי שרוצין להלוות המעות דמי הסחורה, נושאין לו כל הסחורה למקום היוקר אבל עתה בטוב היו נוטלין שכר טורח דשבקי להו מכסא [דכל היכא דאזלי בהליכה ובחזרה שבקי להו מיכסא, ונקטי להו שוקא בכל סחורות שמוליכין ומביאין, מפני שיוצא עליהם שם שהם מוליכין סחורתו של רב חמא].
<h2>דף סה:</h2>
והלכתא כרב חמא. ובשערי' דרב האי גאון ז"ל [מקח וממכר שער מ"ב] פסק דטרשא דרב נחמן שריא, והכי משמע לקמן [ס"ח ע"א] דקאמר לית הלכתא כטרשי פפינאי ולא קאמר כרב נחמן. והא דהוצרך הכא לפסוק הלכה כרב חמא, היינו בדקץ ליה דהתם שרי רב נחמן. וא"ת, והא דקאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מדקאמר ודאי מכלל דעדיפא מדר' נחמן, ואומר ר"ת ז"ל דלא גרסי' במילתי' ודאי, אלא טרשא דידי שרי. אי נמי גרסי' ליה, וה"ק טרשא דידי ודאי שרי. אפי' דהתם אסר רב נחמן, אבל ודאי בדלא קץ ליה מיקל טפי מדרב נחמן.
הא דאמר ליה לכי מייתי' קני מעכשיו. פי', השתא (המוכר) [המכר] מיתלא תלי וקאי, דאם יקיים, אז השדה יהיה קנויה לו מעכשיו, ומ"ה משלשלין בפירות, דשמא הלוקח יקיים תנאו, ונמצא שהשדה היתה קנויה לו מיום המכר, ונמצא שאכל המוכר שלא כדין. וגם ללוקח לא יתנו אותו מיד, דשמא לא יגמור המכר ויחזור בו, ונמצא שאכל הפירות שלא כדין, ולכך משלשלין אותן שאם יגמור מקחו יקח אותם, ואם לא יגמור מקחו המוכר יחזיר לו מעותיו, וזה יחזיר לו פירותיו. והא דקאמר אסור, קאי אתרווייהו, בכי האי גוונא כדפרי'. וא"ת, אמאי [לא] תני לוקח אוכל פירות ולא מוכר, ובכה"ג כגון דאמר מוכר ללוקח קני ארעא מעכשיו וזוזי להוו הלואה גבך, כדקאמ' בסמוך שהלוקח מותר, וא"כ היה לו לפרש דאסור דמתני' קאי אמוכר ובכי האי גוונא דפרי'. וי"ל, דע"כ לא היה יכול לפרושי' מתני' בהכי דנימא מוכר ארעא קני מעכשיו, דהא בהדיא תניא במתני' לאמתי שתרצה הבא מעות וטול שלך, אלמא שאין בדעתו להקנותו לו הקרקע עד שיביא המעות.
דאי כר' יאודה הא אמר צד אחד ברבית מותר. וא"ת, ולר' יהודה אמאי אסור סאה בסאה, הא היינו צד אחד ברבית, דאם הוקיר היינו רבית, ואם לאו אין זה רבית. וי"ל, דהתם הלואה ולכך החמירו, אבל מלתיה דר' יהודה היינו קצת רבית. ול"נ, דהא במשכן לו בית או שדה וכו' אמר' דלא כר' יאודה דאי כר' יאודה הא אמר צד אחד ברבית מותר, אלמא לר' יאודה היה מותר משום דהיינו צד אחד ברבית, והתם היינו הלואה, וא"כ הדר' קושייא לדוכתיה. וי"ל, דלא חשבי' ליה צד אחד ברבית אלא דוקא כשיש ביד הלוקח לעשות צד שלא יהיה בו רבית, אבל סאה בסאה אינו בידו של לוקח לעשות הצד של היתר, אלא תלוי בשער השוק, ובעל כרחו יהיה רבית אם יוקירו.
לא תמכרם לי אלא בדמים הללו. וא"ת, והא אמרי' במתני' שאם הלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי אלו שלו. וי"ל, דלמאן דמוקי לה לקמן [ס"ו ע"ב] באומר מעכשיו לא קשה מידי, דהמכר מעכשיו הוא ותנאה בעלמא הוא. ואפי' למ"ד דכי לא אמר מעכשיו קני, מ"מ לא קשה, דלא דמי דשאני התם דהוא רשאי למוכרה לאחר בתוך הזמן בכל שיוויה, ולפרוע לו מה שהלוהו, והשאר יהא שלו א"כ אוזולי אוזיל לגביה, אבל הכא דאינו רשאי למוכרה אלא בדמים הללו אסור.
<h2>דף סו.</h2>
פטומי מילי בעלמא הוא. פי', משום דהלוקח בעי אתנויי. וא"ת וכי תעלה על דעתך לומר דאם (הלוקח) [המוכר] אמר שום תנאי קודם שאמרו (המוכר) [הלוקח] דלא יהא מהנה, והא מעשים בכל יום שהמוכר מתנה כמה תנאים ללוקח. וי"ל, דכשהתנאי הוי בתחילת הקנין אז לא אמרינן פטומי מילי, אלא הוי (ה)תנאי גמור אפי' התנהו המוכר, אבל הכא בתחלת הקנין פסק עמו שלא באחריות. והא דקאמר מוכר בתר הכי אי טרפו ליה מינך מגבינא לך כו', לאו היינו אלא פטומי מילי, דודאי אם אמר הלוקח בתר התנאי הראשון קודם שנגמר המקח אי טרפו מנאי מגבית לי, היה מועיל שפיר, דהוי נמי כמי שאמר חוזר אני מן התנאי דהיה בלא אחריות ורוצה אני באחריות, אבל עכשיו שלא התנה לו הלוקח אלא המוכר, ומתחילה פסק לו שלא באחריות, פטומי מילי בעלמא הוא.
לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. וא"ת, כיון דאמר ליה קני ולא קני, אפי' כנגד מעותיו לא ליקני, דמי אמר לו קנה כנגד מעותיו. וי"ל, דהכי קאמר לאחר מתן המעות לא יקנה אלא [כשהתנה שיקנה] כנגד מעותיו.
ומניומי אמר אסמכתא לא קניא. פי' החזירני מדברי. וא"ת, בלא מניומי נמי קבלה רב נחמן מרבה בר אבוה בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כר' יוסי. וליכא למימר דגרסי' התם הלכה, דהתם [נדרים כ"ז ע"א] פריך מהא דר' נחמן לר' הונא דבעי למימר התם אסמכתא קניא, גבי ההוא דאתפיס זכותיה לבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכותיה, ולא אתא, אמר רב הונא לבטלן זכותיה. משום דאסמכתא קניא, ואי הוה גרסי' הלכה כר' יוסי א"כ מאי פריך מרב נחמן לרב הונא, הא ודאי רב הונא לית ליה דרב נחמן כדמשמע בשמעתין בשעת מתן מעות קנה אפי' לא אמר מעכשיו, אלמא דס"ל כר' יוסי. וע"ק, דמשמע הכא דאסמכתא קניא כי אמר מעכשיו אפי' בלא ב"ד חשוב. וקשה דהא אמרינן במס' נדרים פרק ארבע נדרים [כ"ז ע"ב] אסמכתא קניא והוא דקנו ממנו בב"ד חשוב, ומדקאמר קנו מיניה משמע דהיינו מעכשיו [דאם לא כן, הרי קנין סודר הדרא למרא ובמאי קני], ואעפי"כ קאמר דוקא ב"ד חשוב. וי"ל, דשאני אסמכתא דמתני' משאר אסמכתות, דבשאר אסמכתות אין בעל דבר מוחזק בדבר שהוא מקנה לו, שהוא ביד שליש כמו שפרע מקצת חובו והשליש שטרו. וכן ההיא דאתפיס זכותיה לב"ד דגזים טפי, דתימה הוא לומר שבשביל שלא יפרע לו החצי הנשאר לזמן קבוע משום כך יפסיד כל מה שפרע, וכן בזכותיה, אבל הכא במתני' אין זה גזים כולי האי, כי דרך מקח וממכר בכך גוזם ו(נ)עשה לו טובת הנאה בהלואתו ומתרצה יותר. ועוד, דהא תופס מלוה את השדה. והשתא ניחא הכל דלא קשה מידי (דכי) [דכבר] קבלה מינה דרבה בר אבוה דהא לא דמי האי אסמכתא לשאר אסמכתו' כדפרשתי, ודאי בשאר אסמכתות דעלמא אית ליה לרב נחמן בלא מניומי דלא קניא, אבל בהאי אסמכתא אי לאו דמניומי הוה קני שפיר. וגם ליכא להקשות היכי פריך מדרב נחמן לרב הונא, הא ודאי דרב הונא פליג לרב נחמן כדמשמע הכא. לא קשיא, דודאי בשאר אסמכתות דעלמא אית ליה שפיר דרב הונא דלא קני, ומ"ה פריך התם, אבל בהאי אסמכתא פליג ואמר דקניא, דעדיפא כדפי'. ומשום הכי קאמר דילמא דאמר האי אסמכתא לא קניא, מ"מ כי אמר מעכשיו מודה דקניא. וא"כ אותן שידוכין אם אמר מעכשיו קני קנה אפי' בלא ב"ד חשוב, דלא גזים כולי האי, דראוי הוא להתחייב אותו החוזר לפי שיש לו בושת לאותו שמחזרי' בו, ואין בזו אסמכתא, ודמי בשתו משלם, וכן מלמד כששוכרין מלמד והוא מקבל עליו קנס אם יחזור בו, וחזר בו אם אין בעל הבית מוצא מלמד אחר אין זו אסמכתא ולא גזים, כיון שמפסידין בחזרתן.
<h2>דף סו:</h2>
אי קפיד בדמי קני. פ"ה אי מקפיד למכור חפציו בשווים ודאי קני דהא אינו חושש אם תשתקע שדהו. אי קפיד אארעא, פ"ה שמקפיד שלא למכור שום קרקע אפי' בשיוויו קני דא"כ בדעתו שתשתקע שדהו, ומ"ה אינו רוצה למכור שאר קרקעותיו. ול"נ, דאימא דהאי דהקפיד משום דאנשי אחרינא אסמכיה. אי נמי דידע דאסמכתא לא קניא דלא תשתקע. לכ"נ דה"פ, אי קפיד בדמי שמדקדק שלא ללוות על שדהו זו בתנאי זה אלא בשיוויו, וא"כ בדעתו שתשתקע ולא יפדנה בעוד ג' שנים. ופריך, דילמא כי היכי דלא תזלזל ארעי', פי', שאינו רוצה לעשות שום תנאי שיהיה בו זלזול. אלא אי קפיד אארעא, פי', שאינו רוצה לעשות תנאי זה על שום קרקע משלו אלא על זה קנה, דא"כ בדעתו שתשתקע.
ואי אמר ליה קני (לגופיה) [לגובינא] מי קני אסמכתא היא. וא"ת, מאי אסמכתא איכא אם נתן לו קרקע בחובו. וי"ל, דהוי כמו גזים, שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל. אבל בסמוך גבי חמרא דאמר כל דאי לא קני, אע"ג דלזבוני קאי, חשיב כגזים, לפי שאין עדין [זמן] מכר היין, והוא נותנו עתה בזול וסופו להתייקר.
כל דאי לא קני. משום דהוי ליה אסמכתא כיון דלא אמר מעכשיו. וא"ת, ומ"ש מהא דאמרינן לקמן [ק"ד ע"ב] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, דלאו היינו אסמכתא. וי"ל, דשאני דבשעת הפסק עדיין לא הגיע זמן מכירת היין ששער הזול היה.
התם זביני. פי' והוה אבק רבית והכא הלואה והוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין, אבל ודאי מחילה בטעות הויא מחילה, כך משמע מפרש"י ז"ל. וקשה לפי', דלא מסתבר לומר דפליג (דהא) [אהא] דאמרי' בריש פירקין [ס"ב ע"א] דמשכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין, וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא, דקי"ל כרב נחמן בדיני [כתובות י"ג ע"א]. וקי"ל הלכתא כי האי, דקאמר' לקמן משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקא אכל [טפי] לא מפקי' מיניה מ"ט אבק ריבית הוי ואינה יוצאה בדיינין, דהא אמוראי' בתראי' פסקי' הכי, והכא אמרי' לרב נחמן דהויא רבית קצוצה. וע"ק דהא רב נחמן גופיה אית ליה פח"ה [ב"ב מ"א ע"א] דמחילה בטעות לא הויא מחילה גבי רב ענן שקיל בידקא בארעא דחברי' וכו'. לכ"נ לר"ת ז"ל דה"פ התם זביני, פי' לעולם קסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה, כדמוכח התם, ולא דמי דהתם זביני שבתורת זביני בא לידו ובדעתו מכר, ובמכר שייך למימר ניחא ליה דליקום בהימנותיה, א"כ אית לן למימר דכל כמה דלא הדר מחיל ליה, ולכך לא הדרי פירי. אבל הכא הלואה, פי' הקרקע בא לידו בתורת הלואה ושלא מדעתו, ולא שייך למימר ניחא ליה לאניש דליקום בהימנותא, והא דמחיל, היינו בטעות, ומחילה בטעות לא הויא מחילה, ולכן הדרי פירי.
<h2>דף סז.</h2>
והרי אונאה דמחילה בטעות ולא הויא מחילה. וא"ת, לפי' ר"ת ז"ל מאי פריך, והא פרישית דרב נחמן סבר דמחילה בטעות לא הויא, והיינו טעמא דלא הויא מחילה משום שבתורת מכר בא לידו, וא"כ מאי פריך מאונאה, שאני אונאה דלאו מחילה משום שבאת לידו בתורת מכר, וצריך לפרש, דרבא היה טועה בטעמיה דרב נחמן, דסבר טעמיה דרב נחמן הוי משום דמחילה בטעות הויה מחילה, ומ"ה להוי אונאה, ורב נחמן לפי סברת המקשה הי' מתרץ, אבל לפי סברתו היה יודע שלא היה צריך לתרץ כן, הביא ראיה ר"ת ז"ל מכאן, דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה למוכר שטר חוב לחבירו בעדים, אע"ג דקי"ל [ב"ב קע"ו ע"א] דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה, אם קדם הלוקח וגבה מלוה, אין המוכר יכול לחזור בו, דמחילה בטעות הויה מחילה.
לא מזונות ולא בלאות. ביבמות [קי"ג ע"א] פי'. ורבא לית ליה הא דרב נחמן דלעיל, ולפי' ר"ת ז"ל אתי שפיר כרב נחמן כדפרישית.
עבד רבינא עובדא ואפקי פירי. פי' במשכנתא בלא נכייתא חשב כמה אכל פירות, וא"ת, קשה דרבינא ארבינא דלעיל [ס"ב ע"א] אמר רבינא הרי משכנתא בלא נכייתא ובדיניהם אין מוציאין ובדינינו אין מחזירין. וי"ל, דתרי רבינא הוו, אחד בימי רב יוסף, ואחד בימי רב אשי, ולאו היינו האי דלעיל. והכי משמע פרק אלו טרפות [חולין מ"ח ע"א] גבי סביך בבישרא. ועוד נר' לר"ת לפי פי' דלעיל דבהלואה ודאי אין מחזירין והכא מיירי כעובדא דרבה בר (בר חנה) [רב הונא] דהאי דאת ונוולה אחי דהיינו מכר, ומ"ה אפיק פירי, דמשום מאי אית לן למימר דלא הדרי פירי, אי משום אבק ריבית הא לא אכלם בתורת אבק רבית אלא בתורת מכר, ואי משום מחילה היינו מחילה בטעות, דלא הויא מחילה. וא"ת, והא פי' לעיל דכיון דבתורת מכר בא לידו מתחילה שפיר הויא מחילה. וי"ל, דשאני התם [משום] שפי' לו בהדיא בשעת המכר שהוא מוכר לו פירות, אבל הכא מכר לו קרקע סתמא, ולעולם היה בדעתו שתחזור לו הקרקע כשיבואו לו המעות, א"כ הויא מחילה בטעות, ומחילה בטעות לא הויא מחילה.
<h2>דף סז:</h2>
במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. ובכה"ג מותר, והכא נמי צ"ל דאי בעי לסלקו מצי לסלוקי, דאל"כ בלא נכייתא מצי למיכל, כדפי' לעיל. וצ"ל דהלה גורם ההיתר, וכן פ"ב. [ועי"ל] דלא דמי לנכייתא דלעיל, דהתם מחזי טפי רבית משום שעדיין נשאר קצת החוב אחר שאכל הפירות, אבל בכי האי גונא הואיל ולבסוף תצא בלא כסף, לא מיחזי רבית אלא מחזי כלוקח ממנו פירות השנים באותן דמים.
האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה הימנה. כיון דמצי מסלקי א"כ הויא כמטלטלי דיתמי, דלא משתעבד לב"ח, ולא דמי ליתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דב"ח חוזר וגובה אותה מהן, ואע"ג דשומא הדרא לעולם [ל"ה ע"א], דהתם מה שחוזרת היינו משום ועשית הישר והטוב, ומרישא הוה זבין ליה כדאמרינן פ"ק [ט"ז ע"ב], והפירות אוכלים בלא נכייתא.
ושביעית משמטתו. אע"ג דהמלוה על המשכון (משמע) [אינו משמט] ואפי' משכנו בשעת הלואתו, שאני משכון דקני ליה כדרב יצחק. וא"ת הא דב"ח קנה היינו דוקא ממשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני כדא' פרק השוכר את (הפועלים) [האומנים] [פ"ב ע"א], וא"כ היכי קאמר ליה דאפי' בשעת הלואתו אמרינן דאינו משמט, דהכי משמע לישנא דהמלוה על המשכון. וי"ל, דהיינו טעמא דכיון דמיירי קרא דר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו דמהני ביה תפיסה דקני ב"ח לענין דקני לגמרי, א"כ אלים טפי ומהני אפי' משכנו בשעת הלואתו לענין שלא תשמט, משום דדרשי' ולא של אחיך בידך, ומהני ביה תפיסה מיהא את אשר לאחיך בידך. ודוקא במטלטלין, משום דיכול להכניסו ברשותו, אבל בקרקעות לא ילפי' ממטלטלין, דכיון דאינו יכול להכניסם ברשותו א"כ לעולם הוא ברשות בעלים הראשונים.
והלכתא צריך למיקני מיניה. וא"ת ומ"ש דהכא צריך למיקני מיניה ולעיל באתרא דמסלקינן ואמר לא מסתלקנא דקאמר הא קאמר לא מסתלקנא, פי' ומעותיו קנו לו, ואמאי לא צריך למיקני מיניה כמו הכא, וכ"ת דהכא היינו טעמא דצריך קנין משום דלוה בעי ליה לאתנויי ומדלא אתני פטומי מילי בעלמא הוא [ס"ו ע"א], א"כ אמאי קאמר צריך למקני, דמשמע דליכא תקנה אלא בקנין, לימא ליה ללוה דיתנה. לכ"נ לפרש, דהיינו טעמא דצריך למיקני מיניה, משום שלוה הימנו סתם ולאח"כ התנה התנאי, וא"כ אי לא קנו מיניה, (רבית) [דיבורא] בעלמא הוא, ויכול לומר לא אשנה מן המנהג, אבל לעיל מיירי באתרא דמסלקא ואמר לא מסתלקנא בתחלת ההלואה, הסגנון כך הוא, דכיון דהיינו באתרא דמסלקי דכל זמן שיש ללוה מעות יכול לסלק המלוה, כמו כן יכול לתבוע [המלוה] מעותיו ללוה כל זמן שירצה, והשתא דהתנה עמו שלא יסלקנו עד כך וכך שנים, וכמו כן התנה עמו דבעבור שלא יסלקנו עד אותו זמן, כי הוא ימאן לשאול מעותיו בזמן הקבוע, [ואותה הנאה דהארכת הזמן] שוה פרוטה, ובההיא הנאה דשוה פרוטה הוא קונה, דהיינו כמו אם נתן פרוטה לקנות הימנו.
רבינא אכיל בנכייתא. וא"ת, והא אמרינן לעיל צורבא מרבנן, לא אכיל אפי' בנכייאתה, [ואומר ר"ת ז"ל דרבינא לא היה רוצה ליטול את השם, ולהחזיק את עצמו כצורבא מדרבנן, ועי"ל דהך נכייתא], ר"ל קיצותא, דהא שרי לצורבא מרבנן, דפליגי בה רב אחא ורבינא, והלכתא כרבינא לקולא. ור"ח ז"ל פסק, כרב אשי דלא אכיל בנכייתא אף בקיצותא.
<h2>דף סח.</h2>
ולאו מילתא היא. דמ"מ מיחזי כרבית מה שהלוה נותן לו כור בשביל חכירו, דאע"ג דהמלוה מנכה לו מן החוב כנגד הכור שהלוה נותן לו מחכירות, מ"מ מחזי כרבית, ואינו מנכה לו אלא מעט בכל שנה, והכור שהלוה נותן לו בשביל חכירות שנה. ואע"ג דכי האי גוונא היה מותר אם היתה הקרקע בידו, מ"מ שאני הכא, דכמו כן יש ספק דשמא ישתדוף ולא יטול כלום, ולעולם ינכה לו מן חובו כמו אם תעשה פירות, אבל עתה שהוא ביד הלוה בחכירות לעולם, הלוה נותן לו חכירותו כור לשנה, והכור שוה יותר ממה שהמלוה מנכה לו, וא"כ מיחזי כרבית.
אלא א"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. הכא לא שייך למימר כפועל בטל כמו גבי חנוני, דדוקא בחנוני שייך למימר כפועל בטל דכל עסקו בכך, כדתניא בתוספתא [פ"ד ה"ז] המושיב את חברו בחנות אם היה אומן לא יעשה אומנותו, אבל הכא בעגלים וסייחים אינו בטל ממלאכתו [שאין עוסק בהם אלא שעה אחת ביום להאכילו ולהשקותו].
אבל מקבלים עגלים וסייחים. פי', שאין המקבל מקבל עליו שום אחריות אלא חולקים השבח כשיהיה בו. וא"ת, פשיטא דמותר כי האי גוונא כיון דאינו מקבל עליו שום אחריות, ומאי קמ"ל. ואי משום סיפא דמגדלין, בלאו ה"נ הוה מצי למיתני ליה. וי"ל דקמ"ל דמסתמא אינו מקבל שום אחריות.
מאי כפועל בטל. פי' והאי לאו בטל הוא שהרי הוא טורח להביא פירות לחנות ולמוכרן. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, אם היה נגר או נפח, אומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכה כבדה לקלה. ול"נ, דא"כ מאי קא עביד צריכותא אבל מעות ליקח בהם פירות אי יהיב ליה כפועל בטל, הא [צריך] לשלם לכל אחד לפי טורח מלאכתו. לכ"נ, לפרש דהפי' מאי כפועל בטל, פי' מה יהבינן ליה, הא לא יהבינן ליה כלל, ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, ולעולם כפועל בטל לגמרי. וא"ת, מאי טעמא לא שקיל כפי הטורח כדפ"ה. וי"ל, דמ"ה לא היה צריך ליתן לו מטורחו כלל, כי התנאי ביניהם שיטרח למוכרה וליטול חצי השבח, אלא משום דמחזי כרבית תקנו חכמים שיתנו לו שכר טרחו, וא"כ כי נמי יטול כפועל בטל לגמרי לא מחזי כרבית.
<h2>דף סח:</h2>
כמה שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר"מ. פ"ה, דר"מ בעי שיפסוק עמו לשם שכר ומיהו כמה שירצה לקבל שכרו בין מרובה בין מועט בכך סגי, ולא אתייא מתני' כותיה, ודוחק הוא דלא אתיא מתני' כותיה, דהא סתם מתני' ר"מ. ועוד דבתוספתא [פ"ד ה"ז] קתני בהדיא נותן לו כפועל בטל דברי ר"מ. לכ"נ, דה"פ ר"מ דסבר דנוטל כפועל בטל ובין מועט ובין מרובה. פי', בין היתה מועטת. ר' שמעון אומר נותן לו שכרו מפועל בטל משלם. פי' כפועל בטל, ואתייא מתני' כוותיה(ו), והיינו לפי' הקו'. אבל לפי' התוס' דאתיא כר' מאיר, א"כ ר"ל משלם ממש. ול"נ דהא בתוספתא [פ"ד ה"ז] אמרינן ר' שמעון אומר אינו דומה יושב לחמה ליושב לצל, דאלמא דאינו ר"ל משלם. לכ"נ, דר"ל משלם כפועל בטל ממלאכה כבידה שהיה עושה בתחילה ולעשות מלאכה קלה כזו, ולאו היינו כר"מ דפועל בטל לגמרי משמע כדפרישי'.
איכא ביצים מוזרות. דשרו באכילה כדאמ' באלו טרפות [חולין ס"ד ע"ב] נפש היפה תאכלנה. וליכא למיפרך כדלקמן לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן, דביצים מוזרות שכיחי טפי, הילכך אפי' כי ליכא מזונות שרי.
מקום שנהגו להעלות שכר כתף להעלות ולדות בשכר עמלו מעלין. כגון שמן העשר הוא נוטל העשירי. אי פלגא באגר תרי תלתא בהפסד אי פלגא בהפסדא תרי תילתא באגר. וקאי לנותן שיהא לו חצי השבח ותרי תילתי בהפסד, ונמצא שרב עיליש יש לו חצי הריוח ותילתא בהפסד, ואם כן אין זה רבית, שמן הדין לא היה לו ליתן לרב עיליש אלא שליש השבח. ואי פלגא בהפסד ותלתא באגר, קאי אנותן שיש לו לנותן חצי האחריות ושליש השבח, ולרב עיליש פלגא אחריות ושני שלישי השבח, ונמצא שאין זה רבית, וניחא שהכל קאי אנותן. וקשה, וכי הנותן שוטה היה שתלה הדבר ברצונו של רב עיליש, שאם יבוא לידי הפסד יאמר רב עיליש שיקבל עליו הנותן פלגא באגר ותרי תילתא בהפסד, ואם ירויח יאמר לנותן לקבל עליו תילתא באגר ותרי תילתא בהפסד. וי"ל, דזמן אחד קבוע אמר הנותן לרב עיליש, שעד אותו זמן יברור לו רב עיליש איזה שירצה, והימניה הנותן לרב עיליש שיאמר לו האמת איזה מהם שיבחר לאותו זמן, ומכאן ואילך יתקיים לו חלקו כשירצה לסלק. עי"ל דהשטר לא היה כתוב כך, אלא הכי אי פלגא באגר ובהפסד [ולא גרס] ופלגא בהפסד, והשתא מדקדק רבא דהאי פלגא דכתי' בשטר ע"כ לא קאי אתרווייהו, אשכר ואהפסד, דהא אסור לעשות כן ולא שרי למעבד הכי, אלא סתם מקבל עיסקא כך הוא. א"נ אי פלגא באגר תרי תילתא בהפסד, ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. והא דכתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד, ר"ל כאשר הדין, דהיינו ע"כ תרי תילתי בהפסד, ולא קאי פלגא דכתי' בשטר אהפסד.
<h2>דף סט.</h2>
אלא שיטה (איתא) [איתמר], וא"ת כמאן הילכתא, ונראה דהלכה כר' שמעון, ומ"מ נראה טפי דהלכה כר"מ, דהא מתני' אתיא כותיה כדפי' לעיל.
אמר רב מותר שליש בשכרך. וא"ת, האי צד אחד ברבית הוא, דשמא לא ימצא מותר. ורב גופיה אמר לעיל [ס"ג ע"א] דצד אחד ברבית אסור, גבי עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. וי"ל, דהכא הקלו רבנן משום דשכיחא טובא שיהא מותר שליש.
דאמרי אינשי גביל לתורי'. וא"ת, (מאי) [מהאי] טעמא לישתרי אפי' לית ליה בהמה, דהא צריך לטרוח בשביל פלגא דמלוה, וגביל לתורא גביל לתורא ויטרח אגב הכי בפלגא דפקדון. וי"ל, דלא דמי להיכא שהם שותפים, שאין מוטל עליו לטרוח בבהמה של שותפות, אלא כל א' וא' ביומו, לא שייך למימר גביל לתורא.
<h2>דף סט:</h2>
כי האי גונא צריך לאודועי. משום חשד הדיינין, וצריך לאודועי משום והייתם נקיים מן ה' ומן ישראל [במדבר ל"ב], אבל בעלמא דליכא חשד לא [צריך] לאודועי. וקשה דהא בסנהדרין [ל"א ע"ב] אמרי' מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין. ואע"ג דליכא התם חשד. וי"ל, דשאני התם שנתעצמו לדין וב"ד כפו אותם, אבל היכא שהלכו מדעתם לדין אז ודאי לא צריך לאודועי, אלא היכא דאיכא חשד לדיינים כמו הכא. ועוד י"מ דהא דקאמר רב פפא צריך לאודועי, לא קאי להודעה מאי זה טעם חייבו', אלא כי האי גוונא היה לך להודיע ולא היה לך לחלוק שלא מדעתו.
מוגר זוזי בפשיטי. ואיהו סבר מ"ש ממרה. וא"ת ולפי סברתו, רבית דאסר רחמנא היכי משכחת לה. וי"ל, דרבי אחא היה מקבל עליו אחריות נכסי' הלוה, דאם אבדו אותן נכסים פוטר אותו מן החוב, ולכך ס"ד דשרי.
מרה הדרה בעינה וידיע פחתי'. פ"ה אותו כלי עצמו חוזר בעין, ואינו הלואה כדמים, ואין אחריותו עליו אם נשבר מחמת מלאכה, הילכך אין שכרו רבית. ועוד ידיע פחתי', כלומר שניכר פגמו שנפגם ומתקלקל מחמת מלאכה, וא"כ השכר שנותן לו אינו בחנם אלא בשביל הפחת. זוזי לא הדרא בעיני', שהרי הוא מוציאן והוי הלואה אצלו, ומהאי טעמא מחזי כרבית. א"נ הדר ליה בעיניה מ"מ לא ידיע פחתי', א"כ הוי שכר בחנם והוי רבית. וקשה, לפי' דתניא בתוספ' [פ"ד ה"א] משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם להתעשר בהם, ואם עשה (מן ההקדש) [כן בהקדש] מעל, ול"נ, דא"כ משמע לפי' זה דדבר דלא ידיע פיחתיה כגון כוס קטלא וטבעת (כדמות) [כדתנן] פר' הנהנה במס' מעילה [י"ח ע"א], ואע"ג דלא הדרא בעינא הוי רבית, וקשה הרי מעשים בכל יום שאדם משכיר כוס של זהב וחפצים של זהב וכסף לחבירו. וע"ק דאמרי' בירושלמי מותר להשכיר דינר לשולחני להתנאות בהם. לכ"נ לריב"ן ז"ל דלא גרסינן ידיע פיחתיה. מיהו יש לישבו וה"פ, זוזי לא הדרו בעיניהו ולא ידיע פיחתיה שרי, וגם אם ידיע פיחתיה אע"ג דלא הדרא בעינה, כגון שנתן לו רשות להוציאם או איפכא שרי. דבעינן שיהא הלואה אצלו, ושיהיה השכר בשביל המלוה דהוו ליהו תרתי לריעותא, אבל בחדא לא מתסר.
לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ודוקא בכי האי גוונא שהלוה חסר והמלוה אינו מתרבה, וכשהמלוה מתרבה הלוה אינו חסר, אבל אם אמר אדם לחבירו הילך ד' זוזי שאני נותן לך ותתנם לפלוני אותן שילוה וירויח אסור, כיון דהשתא הלוה חסר והמלוה מתרבה. ומתוך שאין רבית אלא הבא מלוה למלוה נהגו להלות ברבית לישראל ע"י גוי. ולפי המסקנה משמע דאסור, כשיודע האחריות יבא על הישראל, אבל כששקיל המשכון ע"י גוי, ולא ידע מתחילה שהאחריות הוה על הישראל, יכול ליקח הרבית והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף ע.</h2>
משום דמתני' איפכא תני'. פי' דלעיל גבי פרה התיר אע"ג דמשלם בשעת משיכה (מ"מ) [משום] דאם איתא מחזיר לה אע"ג דהי' כחושה ליכא בזה אבק ריבית. אבל הכא לגבי ספינה אי תברא לא משלם ליה אלא כפי מה שהיתה [שוה] שעה קודם שבירתה ל' ימים ולא כשעת משיכתה, ולכך תנא מנהגא.
דהא מקבל הוספא דנחשא. פי', וא"כ השכר הוי בשביל הוספא ולא בשביל המלוה. וא"ת, למה ליה למימר דמקבל עליה הוספא, תיפוק לי' דהיתומים מקבלים עליהם זולא, ואפי' היה הוספא על המקבל מותר. וי"ל, דאף על גב דמקבל עליהם זולא מכל מקום צריך שיקבל עליהם שום פחת מגוף הכלי, ואם לא היה כן אסור. וא"ת, והא קאמר רב לעיל ספינתא אגרא ופגרא, פי', שהשוכר מקבל עליו לשלם אם משתברת, ואפי' הכי שרי ליטול שכר ממנה. וי"ל, דבלא שבירה איכא פחת גוף הספינה מה שהעץ מתקלקל במים. וכן בפרה מה שעייפה מטורח המלאכה בלא פחת נמי אית ליה פחת על המשכיר. והא דאמר לעיל גבי חמרא [ס"ד ע"א] כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא, שאני התם דמכר גמור הוא.
ואתא מריה [ויהיב סימנא] ושקליה. וא"ת אמאי סגי ליה בסימנא הא מצי למימר לקוח הוא בידי, דהא אמרי' [קט"ז ע"א] דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר ואמ' לקוחין הם בידי נאמן. וכי תימא דיש לחוש דשמא יהא מודה ליה דבתורת פקדון יהביה ניהליה, אי חיישי' להכי א"כ למה לי סימנא כי לא יהיב סימנא נמי, ובדהבא פריכא נמי איכא למיחוש, אלא ש"מ כי אוקמו נכסי דיתמי בידי' דההוא דשלו הם מה שיאמר אחרי כן אין בו כלום, וא"כ למה לי דהבא פריכא. וי"ל, דודאי בחייו אין לחוש, אבל חיישי' דילמא מיית והיתומים לא ידעי לומר לקוחין הן. אבל מ"מ קשה דאמאי לא יטענו היתומים לקוחין הן כמו שהיה אביהם יכול לטעון. וי"ל, דלא יטענו היתומים אלא בדבר שנשתמש בהם אביהם בחייו, אבל בדברים שלא נשתמש בחייו לא טענינן להו, והכי משמע בכתובות [פ"ה ע"ב] דאמרי' ההוא גברא דאפקיד כסא (דכתפא) [דכספא] בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מאריה יהב סימניה, אמר רבא חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, משמע, ועוד דאפי' אמיד האמינו ליה, משום דיהיב סימנא, ולא נטען בשביל היתומין לקוחין הן בידם של אביהם כמו שהיה אביהם יכול לטעון, אלא ש"מ דלא טענינן להו אלא בדבר שנשתמש בהן אביהם בחייו, ומשום הכי לא טענינן להו. ול"נ, דא"כ לא שבקת חיי לכל בני העשירים, שהרבה כלים שאינן משתמשים בהם כמו כלי כסף וזהב, ויש אדם שרגיל אצלם ויודע סימני כלי כסף וזהב, ויש אדם שרגיל אצלם והם אינם יכולים לומר לקוחים הם ביד אבינו ויפסידו הכל, אלא ש"מ דבכל ענין טוענין להם לקוחי' וכו'. לכ"נ, דהא דקאמר הכא אתי' מאריה ושקיל, אינו ר"ל בסימנא לחוד, אלא בשמא יביא עדים דבתורת פיקדון בא לידו, וגם יהיב ביה סימנא, וכיון שיביא עדים (על ב"ד) [לב"ד], יכריחוהו ב"ד להראות אותם כלים אם יש בהם אותם סימנים, והשתא ניחא דלא מצי למימר לקוחין הם בידי, דכיון דראה שוב לא יהא נאמן במגו. וכי תימא כיון דאיכא עדים למה לי סימנא. וי"ל, דאי לאו דאייתי ביה סימנא, הנפקד היה יכול לומר לו החזרתיו לך וזהו אחר, אבל השתא דקא יהיב סימנא זהו שלו, אבל דהבא פריכא אין בו סימן, הילכך גם כי איכא עדים שהפקידן אצלו יכול לומר לו החזרתיו לך וזהו אחר. וא"ת, השתא דפרישי' דטוענין ליתמי לקוחין אפי' בדבר שלא נשתמש אביהם, א"כ קשה דכתובות, ועוד דקא יהיב סימנא, דאפי' אמיד הא יהיב סימנא אמאי לא טענינן ליה לקוחין הם בידי כמו שהיה אביהם יכול לטעון. וי"ל, דה"פ התם, ועוד עם טעם אחר דלא אמיד יש טעם אחר דקא יהיב סימנא, דצריך שני טעמים הללו, דאי לא יהיב סימנא אע"ג דלא אמיד, ומ"מ לא סגי בהכי דמנא לן שהם של זה התובע, כיון דלא יהיב סימנא, מ"ה אצטריך לשני טעמים הללו שפיר. וא"ת מ"מ מה בכך אי לא אמיד, וכי תעלה על דעתך לומר דאדם דלא אמיד אינו יכול לומר לקוחים הם בידי, הא ודאי יכול לומר, וא"כ אמאי לא טענינן ליתמי כמו שהיה האב קיים דיכול לטעון. וי"ל, דודאי אי הוה האב קיים יכול לטעון, אבל השתא דשכיב האב לא טענינן ליתמי, דאין טוענין בשביל האב אלא טענה דשכיחא, אבל טענה דלא שכיחא לא טענינן להו, וטענה דלקוחו' לא הוה טענה דשכיחא כיון דלא אמיד.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלים צאן ברזל מישראל. פ"ה, דצאן ברזל היינו שכל האחריות על המקבל ושם אותם במעות, ומן הריוח שיהיה בהם יחלקו ביניהם כל זמן שיתן לו המעות. ויהיה רבית דרבנן, דודאי רבית מן התורה לא הוי, דשמא לא יהיה בהם שום ריוח, אבל מ"מ הוי רבית מדרבנן דהנותן הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ופ"ה דאע"ג דהך משנה הויא משנה יתירא, דהא תנא לה [ס"ח ע"א] אין מושיבין חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליו פלגא בהפסד, וכ"ש הכא דמקבל עליו אחריות הכל, אלא משום סיפא נקטיה, ואתא לאשמועי' היתר רבית מן הגוים, דקאמר לווין מהם ומקבלים צאן ברזל מן הגוים, וזו אינה אלא רבית מדרבנן, ול"נ, דהא לענין גוים אין זה חידוש, דהא אפי' רבית דאוריתא שרי בהו, כדקתני בסיפא ולווין מהם. ועוד, דבגיטין פריך ממתני' דהכא דברשות מקבל קיימי ומ"מ אסור מדרבנן, דגדולה מזו אמרו דאין מושיבין חנוני למחצית שכר. לכן מפרש ר"ת ז"ל דצאן ברזל, כגון שמסר לו הנותן למקבל מאה צאן במאה מנה, וכל השבח שיהיה בהם יהיה למקבל, אבל קבל עליו לתת לו דינר בחודש בכל ענין בין ירויחו בין לא ירויחו, והשתא כיון שעשאו דמים שקבלו במאה מנה, הוו מלוה עליו, וא"כ מה שהוא נותן בכל חדש וחדש היינו רבית קצוצה, והאי לא אצטריך לאשמועינן דאין מקבלין, דגדולה מזו אמרו דאין מושיבין וכו' דלא הוי אלא רבית דרבנן, אלא אצטריך לאשמועינן (ד)בכי האי גוונא הוי רבית דאורייתא, דסד"א כיון שאינן ברשות המקבל להוציאה כשאר [מלוה], וכל כמה שהוא בעין אינו יכול להוציאה ולהחזיר לו מעות, דלאו היינו מלוה, קמ"ל דמ"מ כיון דכל האחריות על המקבל היינו מלוה. וא"ת, והיכי משתמע מתוך המשנה דהוי רבית דאורייתא. וי"ל, ע"כ היינו רבית דאורייתא דאל"כ אמאי אצטריך למתנייה. עוד ראייה מדתניא גבי הלואה לווין מהן וכו', ובירושלמי [ה"ה] משמע כפר"ת ז"ל דקתני אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל אבל השם פרה לחבירו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בל' דינרים ואני אעלה לך דינר בחודש מותר לפי שלא עשאה דמים, אלמא משמע דצאן ברזל הוי בכה"ג אלא שהיו עושים אותה דמים.
דברשות מקבל קיימא. פי', אם חשבינן ליה דאורייתא, דאי ברשות נותן א"כ לא הויא הלואה, אלא הוי כמו היה שוכר בהמתו, וא"כ לא הוי רבית דאורייתא כיון דאלו אתי גוי וקא בעי זוזי ולא יהיב ליה תופס הבהמה. וא"ת, ומ"ק אדרבה תבע הבהמה קודם. וי"ל, דזוזי דקאמר היינו משום שפסק לתת לו בכל חדש וחדש, ולפ"ה ר"ל חצי הריוח. ועוד אומר הה"ר שמואל מאיורה דלא קשה מידי, דרגילות הוא שהנותן אומר למקבל או תן לי מעותי או תן לי בהמותי, והיינו הא דקאמר וקא תפיס לה לבהמה.
ואפי' רבית דגוי. פי', אסור מדרבנן כדבעינן למימר קמן, אבל אינו ר"ל דאורייתא דמנא לן איסורא דאורייתא, הא קרא לא אסר.
מאי לאו תישוך. וא"ת מאי פריך אין ה"נ דמדאורייתא שרי, ומ"מ אסור מדרבנן. וי"ל, דהכי פריך מאי לאו תישוך הואיל והתירו הכתוב בפי' אין לחכמים לאוסרו, ומשני לא תשוך.
<h2>דף עא.</h2>
איכא דמתני לה אהא וכו'. ומה שאנו נוהגי' עתה התר בדבר להלוותה ברבית אומר ר"ת ז"ל משום דבשל סופרי' הלך אחר המקל, וקי"ל כאידך לישנא דמתני' הא דרב הונא [אהא] דתני רב יוסף, אבל ודאי לא אסרו רבית דגוי. ואפי' ללישנא קמא יש התר משום כדי חייו, לפי שיש לנו משא המלך. ועוד טעמא מאי אסרו משום שמא ילמד ממעשיו, ודוקא להם שהיו רוב ישראל שרויין על אדמתן, ואפשר להם להשתכר במשא ומתן אחר, אבל עתה שאין ישראל שרויין על אדמתן ואי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא נשא ונתן עמהם, א"כ אין לנו לאסור רבית דגוי משום שמא ילמד יותר משאר משא ומתן.
והא קא חזינא דלא עבדי הכי וכו'. וא"ת מאי פריך דילמא היינו מכמה עבירות הכתובות באותו פסוק, ושוחד לא תקח [תהלים ט"ו]. וי"ל דאפי' צדיקים גמורים מתמוטטין.
אין הגר נקנה בעבד עברי. והקשה רבינו יאודה ז"ל דבמכילתא [משפטים פ"א] איתא כי תקנה עבד עברי לרבות (הגוי] [הגר], אלמא דנקנה הוא בעבד עברי. ותירץ דהתם מיירי דאמו מישראל, אבל הכא מיירי דאינן כלל מישראל, משום הכי אינו נקנה בעבד עברי.
לא תרבי כלבא משום לזות שפתים, לפי שהולך אחריה, דהא לא נחשדו לא על הזכור ולא על הבהמה [קדושין פ"ב ע"א].
<h2>דף עא:</h2>
מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור. והא דנקט ואני אעלה לך, לאו דוקא אם אמר ואני אעלה לך דאסור, דה"ה אם אמר אני אעלה לו אסור, דכיון שמלוה לחבירו מעותיו כדי שיפרע רבית לגוי בשבילו, פשיטא דהיינו רבית. ואפי' לא היה חייב המלוה לגוי את הרבית אסור, דכיון שבשכר ההלואה הוא נותן לגוי הרבית על פי המלוה, הרי הוא כנותן [ל]מלוה עצמו כדין ערב, כדאמרינן בקדושין [ז' ע"א] תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת, וכן בסיפא לאו דוקא נקט לה, אלא נקט לה משום העמידו אצל גוי מותר ואפילו מקבל ישראל הריבית, כיון שמקבלם בשביל הגוי ומקבלם בשביל החוב שחייב לגוי. וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור, אפי' (ה)מקבל גוי הרבית, כיון דמקבל בשביל הישראל.
דאמר ליה הניחם על גבי קרקע והפטר. דהשתא איסתלק ליה ראשון מהכא. וא"ת, למה לי לאוקמא באומר הניחם על גבי קרקע, לוקמא דאמר ליה תנם לי והפטר, דהשתא איסתלק ליה ישראל הראשון מיד שנתנה לישראל שני, א"כ פרעון דרבית אינו בשביל ישראל ראשון. וי"ל, דמ"מ כיון דלא אסתלק ליה עד שיבואו ליד ישראל שני, א"כ הוא עובר משום לאו דשימה, ושימה דרבית הויא משום מסירה, ובההיא שעתא אכתי היה ברשות ישראל הראשון, א"כ שומת הרבית שהיתה בשעת מסירה היה כדי לפטור ישראל ראשון, ונמצא שהוא משים עליו רבית.
שנתן ונטל ביד. ופר"ת ז"ל השתא דאתינן להכי דרישא מיירי כשנטל ונתן, א"כ סיפא נמי לא תקשי, דטעמא לאו משום חומרא אלא מיירי כשנטל ונתן ביד, שקבל ישראל מעות מיד הגוי ונתנם לחבירו. כתוב בירושלמי [ה"ה] ישראל שמינוהו אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, והגוי שמינהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית, מעותיו של ישראל שמופקדים ביד גוי מותר ללוות ממנו ברבית, זה הכלל כל שהוא באחריות הישראל אסור ובאחריות הגוי מותר. ור"ח ורש"י ז"ל פי' דלעולם סיפא מיירי משום חומרא, ובלא נטל ונתן ביד. ותדע, דהא ע"כ צ"ל כן, שהרי חדוש דרישא הויא משום דס"ד דאסור משום דגוי אדעתא דישראל גמר ויהיב, ואי איתא דסיפא מיירי בדנטל ונתן, הא לאו הכי מותר משום שאין שליחות לגוי, א"כ היכי ס"ד ברישא לומר אסור משום דגוי אדעתא דישראל גמר ויהיב, והוי שליח לחומרא, השתא בסיפא דהמעות היו של ישראל אפי' הכי אמ' בשלא נטל ונתן ביד מותר, דאין שליחות לגוי ומותר, מאי למימרא, אלא ש"מ דסיפא לא מיירי בשנטל ונתן, וא"ה אסור משום חומרא דהחמירו לומר שיהא כמו רבית, שליחות לגוי להחמיר, וא"כ לפי זה אסור להלות לישראל אחר ע"י גוי כשהישראל הוי באותו מעמד, אבל ישראל השולח משכונו ביד גוי ללוות מישראל, אפי' היה יודע הישראל המלוה שלצורך ישראל חבירו הוא לוה, אפ"ה מותר, אפי' לרש"י ז"ל ור"ח, דאינו אסור אא"כ איכא העמדה של זה אצל זה. ולפי' ר"ת ז"ל שרי אפי' בהעמדה זה אצל זה.
<h2>דף עב.</h2>
ורבנן סברי לא קנסינן. ופ"ה דהלכה כרבנן, דאע"ג דקי"ל [כתובות ס' ע"ב] דהלכה כר"מ, היינו דוקא בגזרותיו ולא בקנסותיו.
אמר אביי לאו היינו דר' אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וא"ת מה ענין זה לזה. וי"ל, דמעיקרא הוה ידע שפיר דמיירי בהלואה לענין שיכול לומר פרעתי משום טעמא דלא ניתן ליכתב, אבל מבעייא ליה אי הוי כמלוה על פה לענין משעבדי או לא, והכי בעי, אי אמרי' כיון שהיה יכול לומר פרעתי ליכא תועלת בשטר אלא על פי הודאתו, וא"כ לא גבי ממשעבדי, או דלמא, כיון דהשתא מיהא מודה בשטר זה גובה מנכסים משועבדים, ו[ל]הכי מייתי [דרב אסי], אלמא דמהנייא הודאתו לענין שיהא המלוה גובה מנכסים משועבדים, אעפ"י שאין תועלת בהאי שטר אלא ע"פ הודאתו, דאם היה טוען מזוייף הוא יהא נאמן, אלמא דכיון דהשתא מיהא לא טעין, אלא מודה, דגובה מנכסים משועבדים, ה"נ בהאי שטרא דפרעא אעפ"י שאין בו תועלת אלא ע"פ הודאתו, דאם היה ר"ל חזרתי ופרעתי היה נאמן, אע"פ שהשטר בידו כיון דלא ניתן ליכתב, מ"מ השתא מיהא מודה שלא פרע [גובה] מנכסים משועבדים. ומשני מי דמי התם ניתן ליכתב, פי', הוא מודה דמתחלה ניתן ליכתב, דודאי מודה הכא שלא פרע, אבל מ"מ מותר נותן הדין.
<h2>דף עב:</h2>
דאי לית ליה (אזיל) [יזיף] וכו'. ואי לא האי טעמא לא היה מותר, דאין זה שער חשוב לפסוק עליו.
<h2>דף עג.</h2>
ברשות מוכר מותר. פ"ה דההליכה ברשות מוכר, אבל לא החזרה, שהרי יקח מן המעות סחורה אחרת. וא"ת, והא הוי רבית מוקדמת שטורח עצמו בשביל החזרה, דאז יהיו המעות מלוה עליו. וי"ל, דמיירי שנתן לו שכר עמלו. ואין זה חדוש, דהא פסידא דמוכר היא (גבי) [וכי] האי גוונא שרי, אלא אצטריך לאשמועי' משום סיפא דברשות לוקח, פי', שגם ההליכה ברשות לוקח אסור, והיינו חדוש דאשמו' דאע"ג דהוה מקבל במקום היוקר כמו שלקחוה מזה, מ"מ כיון דכל האחריות ברשות לוקח אסור.
החמרים מעלין במקום היוקר כמקום כו'. פי', שהחמרים מקבלים עליהם אחריות ההליכה והחזרה, מ"מ מותר כדקאמ' טעמא. ול"נ, מדאמרי' טעמא דמפר' אינו טעמא להתיר רבית כי האי, וע"ק דא"כ בסמוך גבי ר' חנינא דשקיל חמשה, היה לו להקשות למה ליה לקבולי אונסא דאורחא, לכ"נ, דאחריות ההליכה היה על החמרים, והלקיחה והחזרה היה האחריות על בעלי הבית הלוקחים, והשתא אין חששא בכל ההליכה דמעיקרא אלא משום טורח החזרה דהוה ליה רבית מאוחרת, שהיו טורחים עכשיו בחזרה בשביל ההליכה דמעיקרא, דאז היו המעות ברשות, ולהכי הוי מותר משום טעמא דפרי', דבהכי סגי משום שכר טרחם.
ניחא להו דמגלי להו. פ"ה דמחמת כך הם נכרים לכל שהם סוחרים, ניחה להו דמוזלי גביה. איכא בינייהו תגרא חדתא, להאי לישנא דמגלו גבייהו מאמינים בו כיון דעדיין הוא חדש. ול"נ, דא"כ ה"נ מצי למימר איכא בינייהו תגר ישן, דללישנא דמגלו תרוייהו לא שייך דכבר הוא ניכר, אבל ללישנא דמוזלי גבייהו שייך שפי' דמאמינים אותו בטוב. וע"ק דמגלהו להו תרעא לא משמע הכי, לכ"נ, דה"פ דמגלו להו תרעא, פי' שבעלי בתים מגלין להם השער היאך במקום היוקר, דפעמים דאין יודעים אותו, כי נשתנה משהלכו למקום הזול, פעמים שהם שוהין זמן מרובה עד שלא יחזרו, ובתוך כך ששער של מקום (היוקר) [הזול] משתנה ליוקר, ובעלי בתים מודיעי' אותו ומסייעים אותם למכור, ולכך אינו אומר איפכא.
בקש לעשות כו'. פי' שמשום דלא שייך היה כמו הטעמים דלעיל, דטע' דמגלו להו תרעא לא שייך כאן, שאין רגילות שישתנה שער של כסף וזהב, וגם טעם דמוזלו גבייהו לא שייך, שאין רגילות שימצא כסף וזהב מסוחר אחד, אלא פעמים שלוקחים מזה ופעמים מזה.
פרדיסא רב אסר. וא"ת, מ"ש ממשכנתא בנכייתא דשריא. וי"ל, דלא דמי, דהתם גוף הקרקע קנוי לו לכל דבר לאוקומי ביה חיות ולמשטח ביה פירי, אבל האי פרדיסא אינו מוכרו אלא בשביל היין שבפרדס בלבד.
דשבשי שבשי. פ"ה בעלי בתים שמלוים חטים לאריסיהם לזרוע. ול"נ, דלמה היה צריך למעבד הכי בלאו הכי נמי מותר כדתנן במתני' [ע"ד ע"ב] מלוה אדם את אריסיו חיטין [בחיטין] לזרע. ושמא י"ל, דהכא מיירי כשירד דלא מצי (משלם) [מסלק] ליה, ומ"מ ע"י חזקה דבעל הבית שרי, שהרי האריס מקנה לו בגוף הקרקע שיעור זרע על חלקו. ומ"מ קשה דשיבשי [הן] זמורות כדמתרגם [בראשית מ'] שלשה שריגים תלתא שיבשין. לכנ"ל, דהיינו בני אדם שלוקחין זמורות קודם זמן הזמירה בדמים מועטים, לקבלם בזמן הזמירה, ובדמים מועטין לוקחין אותן, לפי דכשלוקחין אותן הם דקות ומשביחות ונעשות גסות, ולהכי קאמר שמואל הפוכו בארעא וכו' ואי לא הויא כהלואה ואסור, לפי שמשביחות ושוות יותר כשנגמרין. ולא דמו לפרדסא דשרי שמואל, משום דפרדסא זמנין דאיכא פסידא, אבל הכא ליכא פסידא, והשתא ניחא דשייך שפיר לפרדיסא.
<h2>דף עג:</h2>
זבניה [ל]רבא. וא"ת והיאך לקחה רבא, הא אית ביה דינא דבר מצרא כדאמרי' לעיל [ס"ח ע"א] משכנא דשכונ' גביה, וא"כ רב מארי מן הדין היה מצרן. ונ"ל, דרבא זבנא מגוי, ואמרינן לקמן [ק"ח ע"ב] זבנה מגוי לית דינא דבר מצרא. ואפי' לא שייך הכא טעמא דלקמן, מ"מ לא פליג רבנן. וא"נ לפר"ת ז"ל אתי שפיר דפי' לקמן פרק המקבל דבתים לית בהו דינא דבר מצרא, והכא הוי בית.
לשנה שקל אגר ביתא. ומשמע בתחלת שנה שנייה. וקשה דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. ויש לומר, דשמא לחדשים השכירה לו. אי נמי, לשנה, רצה לומר לסוף שנה.
השתא נשקול מר אגר ביתא. דאם לא הייתי נותן שכירות של שנה זו, הייתי עושה לך שלא כדין. ול"נ, דלא משמע שיהא הטעם משום הכי, אלא משום רבית. לכ"נ, דה"פ, נישקול מר אגר ביתיה. פי', משום דחשיב (כלומר) [כאילו] היתה הבית ממושכנת אצלו מרבא, וכיון שלא היה רבא יכול להחזיק בבית עד שיפרע הלואתו לרב מארי, וא"כ חשיב ליה רבא כלוה ואסור לדור בו בחצרו חנם, וא"כ משנה ראשונה לא היה צריך לתת לו כלל, דחשיב כמכר אצלו כל אותה שנה, כמו באתרא דמסלקי, ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה.
דקאכלי רביתא דקא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת. וא"ת מאי שנא דהכא חייש לחששא דתקפה ולא חייש לחששא דיוקרא וזולא, ולעיל [ס"ד ע"א] הוי איפכא, דחייש לחששא דיוקרא ולא חייש לחששא דתקפה. וי"ל, דשנא ושנא, דהכא יש לחוש לחששא דתקפה אבל לא משום יוקרא, דאין רגילות שיתייקרו בין תשרי לטבת בזמן מועט כזה, וגם לעיל לא שייך חששא דתקפה, דאם יחמיץ היין לא יתן לו יין אחר, דה"ק ליה אי תקפה ברשותך ולא יהיה המכר חל, אבל לא ישלם לו היין, אבל הכא דצריך הוא ליתן יין אחר חשוב חייש לחששא דתקפה. וא"ת, לפי סברת המקשה תיקשי ליה מכל פוסקי פירות, דבכי האי גונא הוא, שנותן מעות עכשיו בשביל יין ולאחר מכאן יתן לו יין חשוב, אמנם בקונטרס פירש דפוסקי פירות דתנן במתני' לאו היינו מיין אלא מתבואה וכיוצא בה, דאין רגילות להתקלקל, אבל יין רגיל להחמיץ. ול"נ דבמתני' קתני פירות סתמא, דמשמע אפי' יין. ועוד דבהדיא תנן [ע"ב ע"ב] פוסק על העביט של ענבים. וע"ק, דלעיל חייש משום יוקרא, ואמאי, כיון דיש לו יין בשפסק מותר, דכל פוסקי פירות הכי הוו. וע"ק דכיון דמקבל, דמשמע דאי לא מקבל עליו [זולא] אסור משום יוקרא, הא תנן [שם] פוסק עמו כשער הגבוה. וי"ל, דלא דמי הך דהכא דמבחרי ליה בטבת לדלעיל דפוסקין פירות דמתני', משום דבשאר פוסקי פירות דמתני' אם היו לו הפירות למוכר מיד שהיו בידו יוכל לפרעם ללוקח, והלוקח יקבלם בעל כרחו. והשתא ניחא הכל דלא תיקשי לך מכל פוסקי פירות דבכי האי גוונא הם שנותן לו עכשיו בשביל היין ולאחר מכאן יצטרך לתת לו יין חשוב ואפ"ה מותר לעשות כך, דשאני פוסקי פירות שאם ירצה המוכר יכול למכור ללוקח מיד שיהיו לו הפירות, אבל הכא אין המוכר יכול לסלק עצמו כשירצה, ומיירי שהלוקחים התנו שלא יקבלו היין עד טבת, [ואז מבחרי, ונמצא שאין המכר נגמר עד טבת], ומעות המקח הזו הלואה גבי מוכר, ומקבל אחריות בשביל הקדמות המעות. וגם ניחא נמי קושיא דפרכי' היכי חייש לעיל [איוקרא], דלא דמי דשרא פוסקי פירות המוכר יכול לסלק עצמו מיד שיהיו הפירות בידו למסרם ללוקח, וא"כ המכר (נמכר) [נגמר] מיד בשעת נתינת המעות, וכי אייקר ברשותיה דלוקח אייקר, ולכך אין לחוש משום יוקרא. אבל לעיל אינו יכול לסלק עצמו מן המכר מעכשיו, דמיירי שהתנה עמו הלוקח שלא יקבלם ממנו עד שער היוקר, הילכך אין המכר נגמר עד שעת היוקר, וכי אייקר ברשותיה דמאריה אייקר, וא"כ מלוה מעות עד אותו הזמן, ונמצא שמוזיל גביה בשעת היוקר בשביל הקדמת המעות, ומ"ה קאמר דאי לאו דמקבל עליה זולא הוי רבית משום יוקרא כדפ', והשתא ניחא הכל.
אוזילי קא מוזילי גבך. ומשום רבית מאוחרת ליכא, אלא א"כ פירש לו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי, כדקתני במתני' ואמ' לו. ואע"ג דאמר לעיל [ס"ד ע"ב] לא ידור בחצירו חנם, ואעפ"י שלא אמר לו התם בשעת הלואה. וקשה דהא לא קאמר במתני' בשביל מעותיך [אלא קתני והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיך], ומשמע שאינו אומר לו כך אלא בלבו הוא מחשב. וע"ק דלמה לי למימר אוזולי מוזיל גביה, נימא הכי לא אמינא לך בשביל מעותיך שהיו בטלות. ונ"ל דשמא יש לחלק בין הלואה למקח וממכר, דמקח וממכר שייך למימר אוזולי אוזיל גבי כדאמר.
<h2>דף עד.</h2>
הכא לאו בידו. וא"ת אמאי אינו בידו הרי בידו לקנות יין אפרוותא דכל שפט. וי"ל, דשער דכלשפט לא משיך אלא מעט ימים, דבתוך כך יבואו קופצים על אותו שער, ומ"ה חשיב כמו לאו בידו. אבל מ"מ קשה דהכא משמע דמיירי דבידו לא אסמכתא היא, ובסנהדרין [כ"ד ע"ב] משמע איפכא, דקאמר כה"ג לאו אסמכתא היא, ופ"ה היכי הוי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם (אלפא זוזי) במטבא דבידו לזורעו, אלמא דדבר שהיה בידו לעשות הוי אסמכתא. וי"ל, דלא דמי, דדוקא דבר שהוא גזים כ"כ אע"ג דבידו חשיב אסמכתא, כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי [ק"ד ע"ב], אבל בדבר שבידו ולא גזים כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא, ולא הוי אסמכתא דכיון שהוא בידו.
<h2>דף עד:</h2>
דילמא ר' שמעון היא. דאמר מעות קונות לגמרי, ואי פסק כשער הגבוה שקיל כדהשתא, ואי לא פסיק שקיל כדמעיקרא, משום דקנו ליה זוזי. אבל רבנן בין פסק בין לא פסק שקיל כדהשתא, משום דדעתי' דאינש אתרעא זילא יהיב דמי, ואפי' מי שפרע ליכא כיון דדעתי' אתרעא זילא. וא"ת מנל"ן למימר הכי לרבנן דשנוי השער מהני למימר דאפי' מי שפרע ליכא, הרי לר' שמעון אמרינן דאי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא, וגם בגבלה מי שפרע לא יוכל לחזור, אלמא דשנוי השער לא מעלה ולא מוריד לענין שיוכל לחזור בקבלת מי שפרע, הכא נמי יש לנו לומר אליבא דרבנן דשנוי השער לא מעלה ולא מוריד לענין שלעולם יהא צריך לקבל עליו מי שפרע, גם בנשתנה השער, דהרי מהני קנין המעות לרבנן לענין קבלת מי שפרע כמו דמהני לר' שמעון לענין קנין גמור, כמו כן דין הוא לומר אליבא דרבנן דשנוי שער מהני, ואין הלוקח יכול לחזור בו אלא במי שפרע. וי"ל, דלא דמי דלר' שמעון המכר הוא נגמר מיד בשעת מתן מעות, ומ"ה ליכא למימר דעתיה דאניש אתרעא זילא, דמה יועיל תרעא זילא הרי נתקיים המכר משעת נתינת המעות לענין שלא יוכל הלוקח לחזור בו, אפי' אם יקבל מי שפרע. אבל לרבנן דאית להו מעות לא קנו גבי כשלא הוזל השער אלא לקבל מי שפרע לדידהו, ולא נתקיים המכר משעת נתינת המעות, א"כ דין הוא דכשהוזל השער אפי' מי שפרע ליכא, דדעתיה דאניש אתרעא זילא, דבדין הוא שיועיל תרעא זילא כיון שעדיין לא נתקיים המכר משעת נתינה. ומ"מ קשה, דמה סברא היא זו דבעי למימר רבינא דילמא ר"ש היא, הא טפי אית לן למימר דאתיא מתני' כרבנן, מלאוקמא כר' שמעון. וי"ל, דמסתבר ליה לאוקומי כר' שמעון מלאוקומי כרבנן, מדלא תנא במתני' אלא פלוגתא דתנא קמא ור' יאודה, דמשמע דליכא פלוגתא אחרינא, ואי מוקמינן ליה כרבנן א"כ יש ג' מחלוקת בדבר, דר' שמעון סבר אם נשתנה השער דאינו יכול הלוקח לחזור אף במי שפרע, ורבנן דר' שמעון סברי דיכול לחזור בנשתנה השער, אמנם יקבל עליו מי שפרע. ור' יהודה סבר דכשנשתנה השער דיכול לחזור בו גם בלא מי שפרע, דליכא למימר דר' שמעון סבר כר' יהודה דהכא, דכל דכן הוא השתא רבנן דאמרי מעות לא קנו סברי דיש מי שפרע, כ"ש ר' שמעון דסבר מעות קנו דאף במי שפרע אינו יכול לחזור, אלא ודאי יש ג' מחלוקות בדבר, ואין זה סברא לומר כן, מדלא זכר במתני' אלא תרי, אלא ודאי סברא הוא לאוקומי מתני' כר' שמעון. והשתא ניחא דליכא אלא תרי מחלוקות ר' שמעון כת"ק דמתני', ורבנן דר' שמעון כר' יהודה, ומ"ה קא בעי רבינא לאוקומי מתני' כר' שמעון. ומשני אימא דאמר ר' שמעון, פי' לעולם אימא לך דאתיא מתני' כרבנן, דמאי סברא זו הוכחת דאתיא כר' שמעון, משום דאי אתיא כרבנן יהו ג' מחלוקות, לעולם אתיא כרבנן, ולא הוי ג' מחלוקות, דר' שמעון ורבנן דידי' סברי כת"ק דר' יהודה דמתני' דסבר דיכול לחזור בקבלת מי שפרע, ואם תקשי הא ר' שמעון סבר משום קנין, ה"מ בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא אמר, ועתה אין לנו שום כח לומר דאתיא כר' שמעון, וא"כ טפי אית לן למימר דאתיא כרבנן מלאוקומא כר' שמעון.
<h2>דף עה.</h2>
אמר רב נחמן הלכה כהלל. וא"ת, והא רב נחמן אמר לעיל [ס"ג ע"ב] גבי קיראה אי איתנהו שרי. וי"מ, דהתם זביני הכא הלואה. אי נמי, הא דלעיל דידי' והא דהכא מרביה.
אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ודוקא דבר מועט. וא"ת והא אסור ללוות סאה בסאה. וי"ל, דהיינו דוקא סאה בסאה שהוא דבר גדול, אבל בדבר מועט כגון בככרות לא דקדקו חכמים לאסור אפי' הוא מקפיד. ועי"ל, דבדבר מועט אין רגילות שיקפיד. ועי"ל דדוקא סאה בסאה החמירו משום דרגילות הוא להשתנות בתוך כך, אבל ככרות אין רגילות שישתנה השער שלהם בתוך כך.
בני חבורה המקפידים וכו' וכדברי ב"ה אף משום רבית. וא"ת והא במתני' אסרי ב"ה אפי' בסתם, והכא קאמר' דדוקא כשהם מקפי' אבל לא בסתם. וי"ל, דבמתני' מיירי מסתם בני אדם דסתמייהו מקפידין, אבל הכא מיירי מסתם חבורה ובני חבורה אינן מקפידין, ומ"ה אצטריך המקפידי'. וא"ת, א"כ אמאי נקט בני חבורה לינקיט סתם בני אדם, ולא הי' צ"ל דמקפידים ואפי' בסתם נמי אסור כדפי'. וי"ל, דאורחא דמילתא נקט שמתוך שהם בני חבורה הם באים לעבירות שהם רגילים להלוות זה לזה יותר משאר בני אדם.
ומשום לווין ופורעין בי"ט. דאסור לאדם לומר לחבירו הלויני אלא אומר לו השאילני. ובלע"ז אין חילוק בין לשון הלואה ללשון שאלה, וצ"ל מסור לי אותה.
ת"ח מותרי' וכו'. ודוקא בדבר מועט אבל בדבר מרובה אסור גם לת"ח, ואפי' בדבר מועט אינו מותר אלא לתלמידי חכמים.
<h2>דף עה:</h2>
השוכר את האומנין. אומנין משמע שכירי יום, ומשמע (הכל) [קבלן] ולהכי נקט לשון אומנין, דמיירי בין בשכירי יום בין בקבלנות, ולהכי לא נקט לשון פועלים. אפרינירין. דבר האבד חשבינן ליה, משום שזמנו ליעשות.
השוכר את האומנין. פי', לעשות בקבלנות בשני סלעים, וחזרו בהם ידם על התחתונה. פי', דאם הוקרו פועלים וצריך ליתן להם בזה החצי שנשאר ששה דינרים, ידם על התחתונה ולא יתן להם אלא (עשרים) [שני] דינרים כדי שיהא המלאכה עשויה בשני סלעים, כמו שפסק עמהם בתחלה. ואם הוזלו שיכול למצוא פועלים שיגמרו המלאכה בשני דינרים, לא יתן להם אלא לפי מה שעשו, דהיינו ד' דינרי'. ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה, ואם הוקרו יתן להם כנגד זה שעשו, לפי מה שפסק עמהם דהיינו סלע, והיינו ידו על התחתונה, דכשפסק עמהם היה לו כל המלאכה בב' דינרי', והשתא יצטרך ליתן ו' דינרי' בשביל החצי. ואם הוזלו ידו על התחתונה, דצריך ליתן כל מה שפסק, רק שיעכב מה שצריך להוציא בהשלמה, דהיינו שיתן ו' דינרי' ויעכב ב' דינרי' לבד. ודוחק הוא לומר שיתן יותר ממה שפסק, ויותר משהוא שוה עכשיו. לכ"נ לר"י דכשהוזלו אינו נותן להם אלא לפי מה שפסק, דהיינו ד' דינרי', ומזה לא הוי חדוש, אלא מהוקירו כדפרישי'. וא"ת, משום מאי יחזור הבעל הבית כשיוקירו. וי"ל, אע"ג דלא שכיחא היא, מ"מ תני לה, ואשמועינן אם אירע כך. והכי אשכחן פרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ג ע"ב] דקאמ' מכר לו שוה חמש בשש והוקירו ועמדו על שמנה, לוקח יכול לחזור בו, ואמאי קתני ליה, פשיטא דהא לא שכיחא שיחזור בו הלוקח כיון שהוקרו, אלא ודאי ש"מ דאורחי' למתני' לאשמועי' אם אירע כך.
<h2>דף עו.</h2>
גמ' מאי אדיבורא דידי' קא סמיך וכו'. פי', וא"כ לא שקלי אלא תלתא. וא"ת מאי קא מבעיא ליה, הא כבר פשיטא ליה דדעתיה אעלויא, וא"כ כי אמר ליהו שליח פחות מבעל הבית, ליכא למיחש דהא מהימנא ליה, דהא דעתייהו אעלוייא. ונראה דלא קשה מידי, דודאי לעולם מספקא ליה אי אמרי' (אי) [את] מהימנת לן [דהכי אמר] (ד)בעל הבית אף כי אמ' פחות מזה שאמ' בעל הבית, דהשתא אי מהימני ליה לא שייך למימ' דעתייהו אעלוייא, אבל בפשיטותא קמ"ל, דהיכא דאמר ליה שליח טפי מבעל הבית, דממה נפשך שקלי משליח כמו שאמ', דאי אי' דמהימני ליה, כל שכן דניחא טפי. ואי נמי אמרי' דלא מהימני, ולהכי אמרי' כמה שאמר ב"ה כמה שאמ', וי"ל דסמכי אדיבורא דב"ה, מ"מ אין דעתם לפחות מדברי השליח, אלא דעתייהו אעלוייא, כגון היכא דהב"ה אומר יותר מן השליח כדאמ' הבעייא, אבל היכא דהשליח אמ' יותר מן הבעל הבית, ודאי אין דעתם לפחות מדבריו.
ש"מ אדיבורא דידי' קא סמיך דאי אדיבורא דידה קא סמיך מכי מטא גיטא לידה תגרש. וא"ת, מאי קאמ' הא ע"כ לא קא מיבעי' ליה לעיל או דילמא אדיבורא דבעל קא סמכי, אלא משום דדעתייהו אעלויא דאמ' ב"ה, אבל הכא גבי גט ליכא עלויה. ונראה לומר, דאף היכא דליכא עלויה שייך שפיר למבעי' אדיבורא (דשליח) [דמשלח] קא סמיך, או רק (שיהיה) [שלא יהיה] להם פסידא. וכן נראה, דהא הוי טעמא דלא מהימן ליה לשליח, כדמוכח בבעיא, ודעתו לעשות כדברי המשלח, ומ"ה קאמ' כמו שאמר ב"ה, וא"כ אף היכא דליכא עלויא, שאינו מרויח בדבר המשלח, ומ"ה שייך למימ' שפיר האי טעמא שחפץ לעשות דבר המשלח כיון דליכא פסידא לעשותה. והשתא ניחא דמייתי שפיר מגיטין אע"ג דהתם לא שייך טעמ' דעלויא, כדפר', והאי דקאמר בפשיטותא דעתיה אעלויא, לאו משום שיהא טעם הבעיא תלוי בכך, (את"ל) [אלא] בא לאשמועינן דליכא לספוקי אי אדיבורא דב"ה קא סמיך היכא דאיכא פסידא, לדידי' משום דמיירי לענין פועלים והתם דליכא פסידא איכא עלויא, לכך נקט עלויא, לאפוקי היכא דאיכא פסידא כדפרי', אבל ודאי היכא דליכא פסידא בדיבורו דמשלח, אפי' ליכא עלויא בדבריו, כיון שאמר כמו שאמרה [בעל הבית], שייך שפיר למבעי, דשמא חפץ הוא לעשות דבר המשלח, כך נראה למשי"ח.
<h2>דף עו:</h2>
נותן להם שכרם משלם. וא"ת, כשלא הלכו נמי אמאי אין להם אלא תרעומת, הא הפסידו ונתבטלו אותו היום על ידו, וקי"ל [ב"ק ק' ע"א] כר"מ דדאין דינא דגרמי. וכי תימא דמיירי שעדיין יכולים למצוא ולהשכיר עצמן במקום אחר, ומ"ה אין להם אלא תרעומת, א"כ ק' דהיכי קאמר אם הלכו ומצאו כשהיא לחה דנותן להם שכרם משלם, הרי הם יכולים למצוא ולהשכיר עצמן במקום אחר, [ואי בשאין מוצאין פועלים להשכיר עצמן], אפי' בלא הלכו נותן להם השכר. וי"ל, דהכי אורחא דמילתא נקט, דכשלא הלכו א"כ מסתמא ממתין (עד) [קודם] שיעבור זמן שכירות הפועלים, וא"כ אינן מפסידין בחזרתן כ"כ, דעדין יכולים למצוא ולהשכיר עצמן במקום אחר, ומ"ה אין להם עליו אלא תרעומת בלבד, אבל כשהלכו לא שכיחא שיחזרו מן השדה בעת זמן שכירות פועלים, וא"כ כשחזר בו בעל הבית מפסידין טובא, שאינן יכולין למצוא ולהשכיר עצמן במקום אחר, שכבר עבר זמן שכירות, ומ"ה נותן שכרן משלם וכו'. והכי משמע לקמן בפרק זה דקאמר כשהפועלים חזרו בהם לאחר שעשו חציה, וב"ה מצא פועלים לשכור, ואין לו עליהם אלא תרעומת, וא"כ הכא נמי נימא איפכא, דהיכא דב"ה חוזר גם לאחר שהלכו, מ"מ אם עדיין הם יכולין להשכיר עצמן אין להם אלא תרעומת.
לא סיירא ארעא מאורתא וכו' פסידא דב"ה. פי', ובעל הבית פושע במה שלא הוליכם לשם לראות סגנון הקרקע, אבל הם לא פשעו דלא ידעו סיגנון הקרקע, והם סבורים שקרקע קשה הוא, בשביל כך לא יניחו מלאכתן.
<h2>דף עז.</h2>
האי מאן דאגר אגירא לדולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים. פי', אפי' לא סיירו לארעא מאתמול, אע"ג דגבי ריפקא אמרינן [ע"ו ע"ב] דכי לא סיירה לארעא מאתמול פסידא דבעל הבית, היינו משום שפשע במה שלא הוליכם לשם לראות, ובטלם ממלאכתם שלא ימצאו בעיר מקום להשתכר, שהרי היה לו לידע סיגנון הקרקע אם מלא מיא קשה לריפקא, אבל לא הם כדפרי', אבל הכא בדולא גם הוא יכול לטעון כמו הם, דסבור הוא גם כי אתא מיטרא דצריך להשקות, וא"כ גם הוא אנוס בזה כמו הם, ומ"ה פסידא דפועלים שבאים להוציא ממנו.
אתא נהרא פסידא דב"ה. פי' אפי' סיירוה מאתמול, דלא פשעו הם, דאין להם לידע סיגנון שדהו היאך בא לשם, דבא הוא לשם על ידי חריצין, וזה אין להם לידע, אבל הוא פושע דיש לו לידע סיגנון שדהו היאך הנהר בא לשם, נהר דלא עביד לאסתכורי פסידא דפועלים. פי', דהכי נמי הוי ב"ה אנוס כמו הם, וא"כ פסידא דפועלים כדפרי'. עביד לאסתכורי פסידא דפועלים, ופי' בתוס', דהא לא מפליג גבי נהרא בין עביד למיתי בין לא עביד וכו', משום דהתם עביד למיתי, והכא נמי לא מפליג בין בני ההיא מתא למתא אחריתי, דהתם אפי' הפועלים בני ההיא מתא, מ"מ פסידא דב"ה שהרי אין להם לידע סיגנון שדהו היאך הנהר בא לשם, אבל הכא באסתכורי, יודעין כל בני העיר דעביד לאסתכורי, והני בני מתא מ"ה פסידא דפועלים.
ופייסינהו. פי', אמר להטיב להם, והכי משמע דקאמר אדעתא דשתייה ואכילה אמינא לכו. וכן בסמוך דקאמר ואזיל פועלים ופייסוה לב"ה, פי' אמרו להטיב לו.
אם שכיר הוא נותן לו שכירותו. פי', כפי מה שעשה. ואין לפרש כל שכרו, דא"כ מאי פרי' אלימא רבנן מאי אירייא אחזתו חמה דאניס אפי' לא אניס נמי, הא לא סברי דכי לא אניס שיטול כל שכרו, אלא דוקא כפי מה שעשה, לכ"נ כדפי'.
<h2>דף עז:</h2>
סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. ונראה דהלכה כרב דאמ' דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. ומכאן נראה דמלמד יכול לחזור בו אפי' בחצי זמנו, דהוי כפועל בטל ויטול מה שעשה. ודוקא כשב"ה מצא מלמדים, אבל אם אינו מוציא מלמד להשכיר, שוכר עליו או מטעו. ואם המלמד חוזר בו מחמת אונס דאירע לו חולי או שום אונס, אפי' אין ב"ה מוצא להשכיר יטול כפי' מה שעשה כדפי', ולאפוקי מאותן שאומרים דכשחלה נותן לו כל שכירותו, ומביאין ראייה מקדושין [י"ז ע"א] חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, ול"נ מהכא כדפ', דמשמע דאין לו אלא כפי מה שעשה, ולא קשה מההיא דמסכת קידושין חלה שלש אינו חייב להשלים, דהיינו דוקא בעבד דמיירי ששמש ו' שנים ונתן לו המעות קודם, ומ"ה קאמ' דאינו חייב להשלים, דמן המעות כבר פרעו, ומן ההשלמה גלי קרא דאינו חייב להשלים, דכתי' [שמות כ"א] ובשביעית יצא, אבל המלמד אם אינו לומד כל זמנו אינו חייב לו כלום ממה שאינו, והיינו דוקא בשלא למד כלל [משחלה], אבל אם למד קצת יטול ולא יפסיד כלום, והכי משמע לקמן. וכשב"ה חוזר בו, ידו על התחתונה, דאם מוצא להשכיר עצמו ישכיר, ואם אינו מוצא להשכיר עצמו, ב"ה נותן לו שכרו משלם. ואע"ג דבפועלים אמרי' לעיל [ע"ו ע"ב] אינו נותן לו אלא כפועל בטל, מ"מ שאני למוד, דנוח לו לאדם לעשות מלאכת שמים מליבטל הימנה, והוי כמו אוכלוסי דמחוזא דאמרי' התם דאי לא עבד חלשי. ואם ב"ה חוזר בו מחמת אונס כגון שחלה בנו, או הוא אונס שלא עשוי לידע לא לזה ולא לזה פסידא דמלמד, כמו נהרא דעביד לאיסתכורי, ולא יטול אלא מה שעשה, אבל כפי מה שעשה יטול לעולם. והכי משמע לקמן גבי ספינה [ע"ט ע"ב] כאשר אפרש בע"ה. אבל אם הוא אונס שהיה עשוי לידע אם המלמד בר מתיא, פסידא דמלמד ואם בר מתא אחריתי פסידא דב"ה.
לא יהא אלא ב"ח וב"ח דינו בבינונית. אבל מרישא דקתני מהיכא מגבהו מן הזיבורית לא בעי לאקשויי, משום דמההיא איכא למימר דהיינו טעמא משום דאוקמוה אדאורייתא, משום דקנסו אותו במה שחזר. וגם משום דלא שייך ביה נעילת דלת. אבל מסיפא דקאמר מגבהו מן העידית, ואמאי לא יהא, פי', כשאתה מייפה כחו של בעל הבית כבעל חוב, מ"מ תקשי דהא בעל חוב דינו בבינונית ולא בעידית.
מעידית שבה ומזבורית שבה. וא"ת, אכתי מ"ש הא, מ"מ יש להקשות לא יהא אלא כבעל חוב ולא יגבה אלא מן הבינונית. וי"ל, דהשתא אין לתמוה כלל, דכיון דאינו נותן לו אלא מן השדה שקנה, דכך תקנו חכמים לקנסו כדי שלא יחזור בו, אין לתמוה על זאת התקנה, אבל מעיקרא הוה פריך משום דהוה ס"ד דר"ל מן העידית שבנכסים, ולכך הוה פרי' דמשום תקנה דלא יחזור, לא היה לחכמים לקנסו כל כך שיגבהו עידית.
<h2>דף עח.</h2>
עד כדי שכרן. פי' אם עשו קצת מלאכה ולא קבלו עדיין כלום, שוכר עליהם עד כדי מה שחייב להם. וא"ת, לפי' זה מאי איכא בין דבר האבד לדבר שאינו אבד, בדבר שאינו אבד נמי אמרי' לעיל [ע"ז ע"א] לר' דוסא דיד פועל על התחתונה. וי"ל, בדבר שאינו אבד אם (לא הוקירו) [הוקרו] הפועלים, אפי' אינו מוצ(י)א פועלים להשכיר מיד, מ"מ אינו שוכר עליהם, אלא ימתין עד שימצא פועלים [בזול, אבל בדבר האבד לא ימתין כלל, אלא מיד שיחזור יוסיף לפועלים אחרים עד כדי שכרן, והכי משמע לעיל דבדבר שאינו אבד בשלא הוקירו פועלים אינו שוכר עליהם, אלא ימתין עד שימצא] לשכור פועלים בזול, דקאמ' סלע נותן להם סלע, ומשמע אפי' בשאינו מוצא פועלים לשכור מיד. ור"ת פי' עד כדי שכרם [פי'] שנים מכדי שכרם.
כשבאת חבילה לידו. פי' משכון בא לידו שנ(ו)תנו לו פועלים. וא"ת, מקמ"ל פשיטא, וי"ל דסד"א דהיינו אסמכתא ולא קנייא. ועי"ל, דסד"א דהפועל לא נתן לו חבילה אלא לשכור במדה, אבל לשכור מן הכל לא נתן לו קמ"ל. וא"ת, אמאי לא אמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן, כדאמר' בקידושין [ח' ע"ב] המקדש במשכון אינה מתקדשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. וי"ל, דשאני הכא שהפסידו במה שחזרו. ועי"ל דהכא מיירי שהפועלים הקנו לו בגוף החבילה [נסכא אחת של מנה הוי כלשון חוב]. ומכאן יש ליזהר בשידוכין, כשנותנין משכון שצריך לקנות בגוף המשכון, דאם לא כן אינו מועיל כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן.
אם הוחמה פטור. וא"ת אמאי פטור, הא הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב. וי"ל, דהאונס אינו בא מחמת הפשיעה, דממאי הוי הפשיעה, משום ששינה שהבעלים שכרו להוליכה בבקעה והוליכה בהר, ואין האונס בא מחמת הפשיעה, דכ"ש דאם הוליכה בבקעה דהוחמה יותר, דהרים סביב לה ומ"ה פטור.
ואם מחמת המעלה חייב. וא"ת מנא ידעינן אם מחמת המעלה הוחמה אם לאו. וי"ל, דאם אין טורח במעלה בידוע כי לא הוחמה מחמת המעלה, ואם יש טורח במעלה והיא היתה מתחממת והולכת בשעה שהיתה עולה, או אח"כ בסמוך, בידוע שהוחמה מחמת המעלה.
כגון שמתה מחמת אויר. פ"ה, רישא אשמועינן דכי ידעינן שלא הוחלקה ושלא הוחמה ומתה, יכול לומר שמתה מחמת אויר, דלא היתה למודה ליגדל באויר בקעה, והיה קשה לה.
כגון שמתה מחמת אובצא. פ"ה מחמת עייפות ויגעות משאה, ומ"ה בבקעה והוליכה בהר חייב, דיכול לומר לו אילו לא הולכת אותם בהר לא עייפת ויגעת אותה. וכן בהר והוליכה בבקעה חייב, דיכול לומר אילו הולכת בהר, אויר שבהר היה שולט בה ונותן בה כח ולא תתיגע תחת משאה. ואע"ג דאנו יודעי' שלא הוחמה שהרי לא ראינו אותה מזעת, מ"מ חייב כדפרי'.
כגון שהכישה נחש. ומ"ה חייב, דיכול לומר לו אילו הולכת' למקום ששכרתיה לך לילך, לא היה נחש שבאותו מקום שהולכתה אותה מזיקתה. וא"ת, ולמה לי בבקעה והוליכה בהר, בבקעה והוליכה בבקעה אחרת או בהר והוליכה בהר אחר, יכול לומר כן. וי"ל, דאונס שהכישה נחש לא שכיחא, וא"כ בבקעה והוליכה בבקעה לא היה חייב, שהרי לא פשע בה בתחילה לא לגבי חליקה ולא לגבי הוחמה, אבל השתא הוליכה בבקעה והוליכה בהר דפשע מתחילה לגבי חליקה, או בהר והוליכה בבקעה דפשע בה מתחלה לגבי הוחמה, משום הכי שהכישו נחש בא מחמת הפשיעה דשינה כדפי', דהנחש של המקום שהוליכה שם לא היה מזיקתה, (או) [אי] הוליכה באותו מקום שפסק עמו המשכיר.
כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. להתחייב באונסין. [ומייתי מדרבי מאיר דאמר נותן לו דמי צמרו, אלמא קנו ליה, ומשמע, דאי לא קני כשהעביר על דעתו של בעל הבית להתחייב באונסיה] משום שינוי לא קני, דשינוי אינו קונה בדבר שאינו שלו. ומשני, דהתם היינו טעמא דשינוי קונה אפילו בדבר שאינו שלו.
<h2>דף עח:</h2>
ר' אליעזר אומר מגבת פורים לפורים. פי' אם נתנו מעות לעני לצורך סעודת פורים יקנה סעודת פורים.
ר' אבא אומר אבזק'. פי', תולעים התליע, מכאן ראייה למאי דפרי' לעיל [ע"ז ע"א] דכשהמלמד לומד קצת, כשחלה, אע"ג דאינו לומד כל (ל)צורכו מ"מ נותן לו כל (שבח) [שכרו], דהא הכא דהמשכיר אומר לו הכי, [הרי שלך לפניך], אעפ"י שאינה יכולה לעשות מלאכה [חשובה, כיון דמכל מקום היא מלאכה] קצת.
לא שאנו אלא אניגרייא חוזרת. פי', דיכול לומר המתן עד שתחזור, דאעפ"י שהוא מתאחר לעשות מלאכתו, מ"מ אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, מידי דהוה אהבריקה, דאעפ"י שהוא מתאחר לעשות מלאכתו, בשביל איחור אינו חייב להעמיד לו חמור אחר. ונראה להר"מ ז"ל, דהיינו דוקא כגון ששכרה עד מקום אחד לקבלנות, דמצי אמר ליה המתן לי עד שיחזרוה, אבל אם שכרה מידי יום יום, ודאי אמר' בכל הימים שיעכבוה האינגריא לא יתן לו שכרה.
אם בדרך הולכה נטלה. פי', שהאנגרייא זו מוליכה בדרך שזה הולך, אומר לו הרי שלך לפניך, שכן דרך אנגרייא נוטל חמורו בראשון, הילכך אומר לו שכור חמור ולך אחריו עד שיפגע בחמור אחר. ודוחק הוא, דמ"מ מה ירויח, כיון שהיה צריך לשכור חמור אחר משלו. לכך נראה כפי' ר"ח ז"ל דפי' אם בדרך הוליכתו נוטלה, פי', דלפעמים שהפקידים העוסקים בעבור המלך, כשפוגעין בחמורים של בני אדם בדרך והם צריכין להם נוטלין אותם, ואינן נוטלין אלא אותם שפוגעין בדרך, אבל אינם מחפשין בבתים. ופעמים שמחפשין בבתים אותם ונוטלין אותם משם. והכי פי', אם בדרך הוליכתה נטלוה, פי' שאותה האנגרייא היתה בזה הענין שלא היו מחפשין בבתים, אלא כשפוגעין אותם בדרך. ואם לאו, פי' שהענין של אותה אינגרייא הוי לחפש אף בבתים, ולקחת אותה משם, אפי' אם לקחוה בדרך אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, דהשתא מזלא דבעל הבית גרם, דאפי' אם היתה בבית היתה נטלת. וי"מ, אם בדרך הליכתה נטלה, כשהיה השוכר מוליכה לביתו של משכיר, דאז יכול לומר מזלך גרם. ואם לאו, פי' שאם נטלה בביתו של משכיר, חייב להעמיד לו חמור. ומכאן נראה, דאם שכר סוס לחבירו, אפי' קודם שיתחיל במלאכה אינו יכול לחזור בו, דאל"כ אמאי קאמר הכא חייב להעמיד לו חמור וכו', יחזור בו ויפטר, אלא ודאי אין יכול לחזור בו כשאינו מוצא לשכור אחר.
<h2>דף עט.</h2>
אלו עד כאן בעי למיתי לאו אגרא בעי למיתב. פי', ויכול לומר שההנהו בכך, דשמ' אף באותו מקום שמת החמור יכול למכור, ולכך יתן לו שכרו של אותה הדרך.
כשאין בדמיה ליקח. ומתניתי' דקתני חייב להעמיד לו חמור אחר, מיירי בחמור סתם. (אלא) [ולא] כדפרי' בקו', דלפי' משמע דמיירי בחמור זה, וזה אינו, דא"כ קשה מאנגרייא.
וטבעה בחצי הדרך אם (לא) נתן לא יטול [ואם לא נתן לא יתן]. פ"ה לא יטול אותו חצי שלא הלך. אבל לא רצה לפרש ולא יטול כלום מן הדרך אפי' ממה שהלך, דאמרי' לעיל גבי חמור שמת בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך, משום דאמ' ליה (איבעי') [אילו] עד הכא לאו אגרא בעית למיתב.
<h2>דף עט:</h2>
הא ספינה הבא חמרך. פי' ותשלם לו כל השכר, אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין. פי', אותו חצי שלא הלך. ול"נ, חדא הא דפירש' אם נתן לא יטול כלום מאותו החצי שלא הלך, זה דוחק גדול כדפרי' דאמאי יטול ממה שלא השלים, ועוד קשה, הא דקאמ' הא ספינה הב לי חמרך, פי' ותשלם לי כל השכר אפי' ממה שלא הלך. זה לא נהירא, דהא היינו אונס שלא היה לו לבעל היין לידע שטבעה הספינה דהוי אנוס, וא"כ פסידא דבעל הספינה, דהא אמרינן לעיל [ע"ז ע"א] אתא מיטרא פסידא דפועלים. לכך פי' ר"י בר מרדכי דמיירי הכא מחצי הדרך שהלך, וה"פ, אם נתן לא יטול, פי' אותו החצי, ואם לא נתן לא יתן כלל אפי' החצי שהלך, ופרי' אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן אמאי לא יטול, פי' אמאי לא יטול הכל גם החצי שהלך, לימא ליה הא חמרא הבא לי ספינה, פי' וא"כ טענת השוכר בריאה וחזקה, דמצי למימר קפידנא אתנאה, וא"כ הוה ליה ליטול הכל אפי' החצי שהלך, דלא דמי לחמור שמת בחצי הדרך דנותן לו השכר של הדרך, משום דאמ' ליה אי הות בעי למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב, דלא דמי, דהתם שפיר ההנהו שהרי הביא סחורתו עד חצי הדרך ולא נחסרה סחורתו, אבל הכא לא ההנהו כלל שהרי נאבד יינו. אלא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן אמאי לא יתן, לימא ליה הא ספינה שלי והבא (ב)חמרא, וא"כ טענת המשכיר בריאה וחזקה, וחצי הדרך שהלך הוה בה למיתב. דנהי דאמרינן לעיל דכששניהם אנוסי' פסידא דבעלים, היינו דוקא לענין שלא יטלו כל השכירות, אבל ממה שיעשו מהא יטלו. ומכאן ראייה להא דפרי' לעיל [ע"ז ע"א] דכשהבעל הבית אנוס, פסידא דמלמד, היינו לענין דוקא שלא יטול כל שכירותה, אבל כפי מה שעשה מיהא אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו שטענת כל א' וא' בריאה, ולהכי כל המחזיק ידו על העליונה, אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. פי', אותו חצי שהלך, שטענת כל אחד ואחד גרועא היא.
דפרקיה לטועניה בגויה. פ"ה בחצי הדרך הוסיף לתת לה חבילות שהיו לו שם, ומתחלה התנה עמו לתת שם כאשר ירצה והשכר לפי המשואות.
משום שנוי דעת. פ"ה שהייתי סבור לילך מהר ולחזור. לאושלה יתירתא, צריך אני לקנות חבלים משום שכשהספינה מכבדת צריך להפליגה באמצע הנהר למקום מים עמוקים שלא תהא גושש', ואתה לא הודעתני שאכניס חבלים הצריכין לה. ול"נ, דכיון דהתנה עמם מתחלה, מאי תרעומת איכא עליה. וע"ק דלשון פרקא לא משמע הכי. לכנ"ל דפרקיה לטועניה בגויה כגון שמכר הסחורה שיש בספינה לאדם אחר, והשתא ניחא הא דקאמ' נפקא מינה לשנוי דעת, פי' לשנוי בעלים, דיכול למימר לו איני מכיר אותו כמו שהיתי מכיר אותך. אי נמי, לאושלא יתירתא, פי', להראות את הסחורה ללוקח, ואם היה הולך עד הנמל לא היה צריך כ"א למעט חבל. ולשון פרקי' כמו פדייה, שהוא פודה סחורה שלוקח הדמים ממנה.
מניח עליו כסותו. ה"ג בכל הספרים. ול"נ דלמה לא יניח עליו, פשיטא דמצי שפיר להניחה. לכך גרי' ר"ח ז"ל כסתו, והוא לשון כסת שמניח תחת מראשותיו, וכסת הוא הקטן וכר הגדול, כדתנן במסכת טהרות [כלים פכ"ח מ"ה] הכר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחת.
אשה בין גדולה בין קטנה. ואיש בין גדול ובין קטן לא קתני, היינו משום דגברי שכיחי לה אף גדולים, ופשיטא דאדעתא דגדול אגרא נהליה. ועו' אומר משי"ח, דלהכי לא קתני איש [אלא אשה], משום דבעי למתני' אפי' היא מעוברת ואפי' היא מניקה, דהאי חדוש לא שייך למתני כ"א באשה.
השתא מניקה אמרת אין מעוברת מבעיא. פ"ה מעוברת דחד גופא מבעייא. וע"ק דלישנא דלא זו אף זו קתני, מעוברת אפי' מניקה ובנה עמה. לכ"נ גר"ח השתא מעוברת אמרת אין מניקה מבעיא, דמעוברת כבדה יותר ממניקה ובנה עמה, משום דמניקה עוברה בידה על החמור ואינה כבידה כ"כ, לפי שהחי נושא את עצמו [שבת צ"ד ע"א], אבל במעוברת דהילד כבד ואבריה כבדין עליה, היא כבדה יותר על החמור. ש"מ כו'. כלומר שבני מעיה כבדין יותר כשהוא בתוכה מכשהוא בחוץ.
<h2>דף פ:</h2>
תרגמא אביי במחיקתא כו'. פי' שעורים שהתליעו, כך שמע רש"י ז"ל. והק' רש"י דהא לאביי ס"ל דנפח כמשאוי, וא"כ מה לי התליעו מה לי לא התליעו, סוף סוף איכא ניפח' של לתך ושלשה קבין, ואפי' הכי קתני פטור, ואמאי הא הכא כי לא התליעו נמי מ"מ שעורים קלים הן, ואפ"ה מחייב אביי משום ניפחא. לכן פרש"י ז"ל דה"פ במחיקתא פי', מחוקות אבל בתפופות דמדה של חמור הויא ט"ו (שאין) [סאין] תפופות, אבל לא מחוקות. ואביי מוקי לה בי"ו מחוקות, די"ו מחוקות אינם עולים אלא ט"ו וג' קבין תפופות. ועו' פי' בתוס' דיש ליישב פ"ה פי' ראשון, ומה שהקשה לא קשה, דכיון דהתליעו כי האי גונא לא יאמר אביי נפח כמשאוי, דאם לא כן קשה וכי תעלה על דעתך דאביי יאמר דנפח כמשאוי, הא ודאי דלא הוי דבר קל הא דמחיקה היינו כמו נוצא, ואי משום [תבן ד]מתני'. י"ל [דמיירי בתבואה במוץ שלה], דדמי קצת לתבואה.
לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דתניא שוכר כשומר חנם דברי ר' מאיר. וא"ת, והיכי מדמה מתני' דאומן לשוכר, הא דאמרי' באומן דהוי כשומר שכר, [שאני שוכר דלהכי לא חשבינן ליה שומר שכר] היינו משום דקא יהיב שכר מלאכתו, אבל באומן אדרבה נותנין לו שכר. וי"ל, דשפיר מדמה, דבאומן נמי מה שנוטל השכר, היינו על טורחו שהוא מתקנו.
<h2>דף פא.</h2>
הא גמרתיו שומר שכר. וא"ת, והיכי מדמה מתני' דאומן לשואל, הא דאמרינן באומן דהוי שומר שכר היינו משום הנאה דקא תפיס ליה אגריה וכו', והאי טעמא כו' לא שייכא בשואל. וי"ל, דהמק' לא ס"ל האי טעמא, אלא ס"ל כדמחליף רבה בר אבוה ותני. ומכל מקום קשה דאמרי' לקמן דפטור משואל וחייב כשומר שכר, וא"כ מאי פריך הא גמרתיו ש"ש, הכי נמי. וי"ל, דהכי פריך כי היכי דאמרינן הכא דהא גמרתיו שומר שכר, אלמא דעדין הוא עומד בדין ראשונה, ה"נ הוה ליה למימר בשואל דלאחר ימי שאלתה, אע"ג דידעי הבעלים דכלו ימי שאלתה, מ"מ שואל הוי כראשונה.
שמירה בבעלים היא. שמור לי ואני אשמור לך קאי אשניהם, זה במלאכתו של זה, אבל לא פריך מהשאילני והשאילך או מן השאילני ואשמור לך, ואין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר אלא עושה מלאכתו כדפירש"י ז"ל.
שיכרא הוה שתי. ועדיין לא התחיל לאפות, ונמצא בשעה שנעשו שומרים לא מסר עצמו להיות מלאכתו עליו. אבל אין ר"ל נתעסק מיד ואפה ולאחר מכן שתה שיכרא, ובאותה שעה נאבדה הטלית, דא"כ היה פשיעה בבעלים, דכשנעשו שומרים היה במלאכתן, דאמרינן לקמן [צ"ה ע"ב] היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבירה כו' כדפירש"י ז"ל.
<h2>דף פא:</h2>
(רבא) [אביי] אמר מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. וא"ת קשה דרבא אדרבא, דרבא גופיה אמר פרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. י"ל, דרבא בתר דשמעה מאביי סברה וקבלה.
ישבע הלה ויטול מעותיו. פ"ה ישבע שלא פשע דשומר חנם הוא עליו, דקסבר ר' אליעזר דלאו לגוביינא נקט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא. ור' עקיבא סבר דלגוביינא נקט ליה, הלכך הוי עליה שומר שכר. אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון, דברי הכל אבד משכון אבדו מעותיו. פי', אפי' ר' אליעזר מודה דלגוביינא נקט ליה, דליכא למימר דלזכרון דברים נקטיה ליה, דלמה לי משכון להכי, הא קאי שטרא, כפ"ה. ולא נהירא, חדא דלר' אליעזר הואיל ולאו לגוביינא נקיט ליה משכון, א"כ מ"ט דמלוה על המשכון דאינו משמט [מ"ט ע"א], ולא מצינו בשום מקום דפליג ר' אליעזר בדין זה. ועוד, דמה סברא הא לומר דהואיל ולגוביינא נקט לה דהוי עליה שומר שכר. ועוד קשה, דהא תלמודא שקיל וטרי מ"ט דר' עקיבא, (ומאי) [ואמאי לא] בעי למימר הלא טעמא דר' עקיבא משום דקסבר דלגוביינא נקט לה, אלא שמעינן בודאי דטעמא דלגוביינא לא הוי לענין דחשבינן ליה כשומר שכר משום האי טעמא. לכך נראה דר"א נמי סבר דלגוביינא נקט (ואפי') [ליה, ומשום הכי אינו משמט. ומכל מקום משום הכי לא הוי שומר שכר, ומשום הכי קאמר רבי אליעזר דהוי שומר חנם, ורבי עקיבא דאמר שומר שכר הוא לאו היינו משום דלגובינא נקיט ליה]. אלא היינו טעמא משום טעמא דמפרש לקמן משום דשמואל או משום דרי"צ, אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח משכון עליהם, מסתמא כיון דאיכא שטר א"כ היינו משכנו שלא בשעת הלואתו, ובהא אפי' ר"א מודה דב"ח קונה משכון כדרי"צ, והוי עליהם ש"ש.
הא דמשכנו שלא בשעת הלואתו. פי' מתני', ובהכי מודה ר' אליעזר כדקתני סיפא הלוהו בשטר כדפי'.
<h2>דף פב.</h2>
נימא בדלא שוי משכון שיעור זוזי קא מיפלגי כדאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. פ"ה, דנעשה כאומר לו דלא יחזור לו מעותיו אם לא יחזיר לו המשכון. ול"נ, דכיון דלא פירש הכי, אם כן אמאי לא סגי אם יחזיר לו קתא אחר. לכ"נ לר"ת ז"ל דשמואל מיירי שפי' לו בהדיא דאם לא יחזיר לו אותו קתא שלא יחזיר לו מעותיו. וא"ת והא בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ג ע"ב] אמרי' כי אמר שמואל בסתם, וי"ל דר"ח ז"ל גריס כי אמ' שמואל (כדמפרש"י) [במפריש] דר' עקיבא אית ליה דשמואל ור' אליעזר לית ליה דשמואל. וא"ת, אמאי לית ליה לר' אליעזר הא דשמואל לר"ח, כיון דמיירי בפירש. וי"ל, משום דר' אליעזר חשיב ליה כמו אסמכתא. ופ"ה, דדוקא בדלא שוי קמפלגי, אבל בדשוי אף ר' אליעזר מודה דהוי עליה שומר שכר משום דלגוביינא נקט ליה, אבל לפיר' דלגוביינא אינו מעלה ומוריד לאחשובי עליה שומר שכר, א"כ נפרש הכי דה"ה דבשוה פליגי, דאף בדשוה קאמר ר' אליעזר דהוי שומר חנם דכיון דלית ליה דשמואל, א"כ ליכא שום סברא לאחשובי עליה שומר שכר. והא דנקט בדלא שוי, משום רבותא דר' עקיבא נקטיה, דאפי' בדלא שוי א"ר עקיבא דהוי עליה כשומר שכר.
אי דלא שוויהו כ"ע לא פליגי דלית להו דשמואל. וא"ת לימא דכ"ע אית להו דשמואל כדמפרש, והכא בדשוי קמפלגי. וי"ל, דלא מצי למימר הכי, דאי כ"ע אית להו דשמואל, א"כ הוה קשה מ"ט דר' אליעזר בדשוי, ואע"ג דהיינו סתם, מ"מ בדשוי סתם חשיב כמו מפרש, וא"כ אמאי קאמר ר' אליעזר דהוי שומר חנם, לכך הוצרך לומר דכולי עלמא לית להו דשמואל. וי"מ דאין הלכה כשמואל מדקא' הכא דכ"ע לית להו דשמואל. אבל ר"ת אומר דהלכתא כותיה, דהא נהרדעי קיימי בשיטתיה פרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ג ע"ב]. ועוד, דלא אשכחן שום תנא דפליג עליה, ועוד דאפי' אשכחן ליה מ"מ קי"ל כשמואל בדיני [בכורות מ"ט ע"ב]. וע"ק דהא רבא אית ליה דשמואל כדמפרש תלמודא. לכ"נ דהלכתא כשמואל, והא דקאמר בהדיא דהוי ש"ש, וש"ש אינו חייב אלא מגניבה ואבידה, אינו ר"ל אלא בגניבה ואבידה, אבל ודאי פטור מאונסין.
לימא דר' יוסף תנאי היא. פ"ה (דרבא) [דרבה] ודאי תנאי היא, דלא מצי סבר כר' עקיבא, וא"כ משמע דאין הלכה כרבה, דהא קיימא לן הלכה כר' עקיבא, ורבה לית ליה כותיה כדפ"ה. ול"נ דהא ק"ל דהלכה כרבה. לכ"נ, דודאי הלכתא כשמואל וכרבה וכרבא כדפי', והאי דקאמר הכי, היינו דוקא לפי מה שאמר דכולי עלמא לית להו דשמואל, ומ"ה צריך לומר דקמפלגי בדרבה, דרבה לית ליה דר' עקיבא, אבל ודאי רבה יאמר לך דבשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דידי, גבי ר' עקיבא ובדשמואל קמפלגי בדלא שוו.
<h2>דף פב:</h2>
דכולי עלמא אית להו דר' יוסף והכא במלוה צריך משכון קא מפלגי. בדלא שוו פי' שהמלווה צריך למשכון להשתמש בו, ואין זה רבית במידי שהוא (פוסק) [פוחת] והולך תמיד, מר סבר מצוה שהוא (פוסק) [פוחת] תמיד להיות פטור מן החוב ומר סבר לא מצוה היא, דלהנאתו נתכוון להשתמש בו. ור"ת גריס במלוה דצריך למשכון. פי', כגון ההלואה, שלא היה מלוה לו אלא על המשכון, מר סבר מצוה קא עביד, דמ"מ הלוהו, ומר סבר לאו מצוה קא עביד, כיון שלא היה מלוהו בלא משכון. ודוחק הוא, דא"כ הוה ליה למימר צריכה משכון. גם מכאן משמע לפום ריהטא, דהלכה כרב יוסף, מדקא' כולי עלמא אית להו. אבל מכאן אין להביא ראייה, דודאי הלכה כרבה כדפרי', והא דקאמר אית להו דרב יוסף היינו משום דקא בעי למתני' למימר דכולי עלמא לית להו דשמואל, אבל ודאי אמת הוא דפליגי אף כשאין מלוה צריך משכון, וכדשמואל, ודכ"ע אית להוא דרבה בשומר אבידה, וכן משמע דאל"כ מאי אסיק תלמודא לעיל מתני' דלא כר' אליעזר, היה יכול להעמידה כרב יוסף בשאין מלוה צריך משכון וד"ה, דהשתא מצוה קא עביד, ופלוגתי' היא במלוה הצריכה משכון, אלא ש"מ דקים ליה לתלמודא דאף בשאין המלוה צריך למשכון קמפלגי, ובדשמואל, דר' אליעזר לית ליה דשמואל ור"ע אית ליה דשמואל, והלכה כר' עקיבא. ושמעי' מהכא דאדם מלוה לחבירו על המשכון ואבד המשכון אבדו מעותיו בדשווי כר' עקיבא אפי' בסתם, בדלא שוי במפורש כשמואל, ודוקא אבד או נגנב, אבל אנוס פטור לד"ה אף לר"ע כדפי'.
<h2>דף פג.</h2>
שבועה זו תקנת חכמים היא. ואתא ר' יהודה למימר שומר חנם ישבע, פי' דאית ליה דנתקל לאו פושע הוא, אבל מ"מ לאו אנוס הוא, ולא הוי כמו גניבה ואבידה, ומשום [הכי] ש"ח ישבע ש"ש משלם. וא"ת, והא בפרק המניח [ב"ק כ"ח ע"ב] משמע דר' יהודה סבר דנתקל פושע הוא. וי"ל, דתברא מי ששנה זו לא שנה זו. ועי"ל דודאי ר' יהודה סבר דפושע הוא, ושבועה זו דשומר חנם תקנת חכמים היא, דאם לא כן אין לך מי שמעביר חבית ממקום למקום כדמשני לר' מאיר, ולא ר' מאיר לגמרי, דאלו ר"מ אפי' שומר שכר מיפטר מהאי תקנה, ור' יהודה סבר דוקא בשומר חנם הקלו דבשביל התקנה, אבל בשומר שכר לא הקלו, דבשביל זה לא יהיה נמנע מלהביא חבית כיון שבשכר הוא עושה.
אין כאיסי וס"ל כותיה. והכי הלכתא, דלא מיפטר משבועה היכא (דהיינו) [שהוא] מקום דעדים מצויין שם. וכן היה מעשה מבאי חופה, שקלקל אחד סוס חבירו, ורצה לישבע שלא פשע, וחייבו להביא עדים, שהוא מקום שעדים מצויין שם.
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולעריב. ואינו יכול לכופם, מיירי כגון ששכרו סתם, אבל אם התנה הכל לפי תנאו. והא דאמ' ואמ', אינו ר"ל בשעה שהתנה, אלא לאחר שהתנה.
<h2>דף פג:</h2>
פועל בכניסתו משלו. פי' לאחר שעשה מלאכתו. פי' בשעה שהוא משלו, אחר צאת הכוכבים, אז ילך לביתו ולא קודם צאת הכוכבים. וביציאתו מבעל הבית, פי' מיציאתו מביתו לילך למלאכתו של בעל הבית, דיומו של בעל הבית מתחיל מהנץ החמה. וטעמא איכא בדבר, דכשיבא מביתו למלאכתו היציאה היא מלאכתו של בעל הבית, ולכך אינו צריך לילך עד הנץ החמה, אבל בכניסתו לערב, אינו ממלאכתו של בעל הבית (דמשבעל) [דמה בעל] הבית צריך ממה שילך לביתו, ולהכי אינו רשאי לילך עד צאת הכוכבים, דהכי דין יומו של פועל מהנץ החמה עד צאת הכוכבים.
<h2>דף פד.</h2>
בניכם אינם שלכם א"ר יוחנן אבריה דר' ישמעאל וכו'. דברים כאלו לא נכתבו אלא [שלא] להוציא לעז מעל בני אדם שהם כן. ועוד י"מ, דאבריה ר"ל אכילתו.
איתיב אשערי דטבילה. והא דאמרי' בפס' [קי"א ע"א] האי מאן דפגע באיתתא בעידן דסלקי מן הטבילה אחזיה ליה רוח זנונים. היינו כשפגע בהם, אבל הכא שכל שעה ושעה היה שם לאו היינו (אלא) [פגיעה, אי נמי] ר"ל בשעה שעולה מן הנהר שעודה ערומה.
מאי אהנית לי התם ר' קרו לי. פי' ר' של ליסטים. ודוחק הוא. לכ"פ ר"ת ז"ל מאי אהנית לי התם ר' קרו לי מעיקרא נמי קרו לי ר', אלא ששכחתי, קודם שלמד לפני ר' יוחנן היה גדול, אלא שפירש ועסק בליסטיות, ואמר ליה ר' יוחנן אי הדרת בך, פי' למה שהיית מתחילה.
<h2>דף פד:</h2>
שתין מיני לפדא כו'. מפרש במדרש בשעה שעמד עליהם נחשול שבים לטובעם, התפללו בזכותו ושקטה הים.
<h2>דף פה.</h2>
עתיר משבור מלכא כו'. פי' מזבל בהמותיו, דהכי אשכחן במדרש בראשית רבה [פרשה ס"ו] זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך.
<h2>דף פה:</h2>
אסתירא בלגינא כו'. לפי שאין דרכו להניחו בלגין לפיכך הוא מקשקש, ואלו היה בארנקי שדרכו להניחו שם לא היה מקשקש, וכן ת"ח בן עם הארץ התורה מקשקשת בו, לפי שאין דרכה לנוח שם, אבל ת"ח בן ת"ח דרכה לנוח שם.
אוקמינהו לפני התיבה. וא"ת היאך יתפללו שלשתן, ויש לומר במדרש [מכילתא בשלח] דתענית דרשינן שיורדין לפני התיבה שלשה, דכתי' [שמות י"ז] וידי משה כבדים ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד וכו'.
אחתינהו לר' [חייא] קמי תיבה. וא"ת והא תניא במגילה [כ"ד ע"ב] אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ור' חייא לא היה יכול לומר והכיתי כדאמ' התם. וי"ל, דהתם אפשר (בחד) [באחר] אבל הכא דלא אפשר (בחד) [באחר] כי הכא לא.
כי מטא לתחיית המתים רגש עלמא. אע"ג דמיקמי משיב הרוח ומוריד הגשם איכא תחיית המתים, זה לא קשה, דדוקא משיב הרוח נשב זיקא ומוריד הגשם אתא מיטרא, משום שאז עיקר תחלת הגשם והרוח שבברכה זו, אבל תחיית המתים של הברכה בחתומה בה לא היו מרגישי' עד החתימה, שאז היה עיקר זכירת תחיית המתים.
<h2>דף פו:</h2>
ההוא דאתא מיכאל לשזביה ללוט. וא"ת והא משמע לישנא דקרא דשנים הצילוהו, דכתי' [בראשית י"ט] ויחזיקו שני האנשים בלוט ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר. וי"ל, בודאי שניהם הוציאוהו מחוץ, ומיכאל הלך עמו עד צוער, וגבריאל היה מצוה למהר.
<h2>דף פז:</h2>
מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור. וא"ת, אמאי אצטריך האי דרשא, פשיטא דפטור דלא עדיף מבעל הבית. וי"ל, משום דס"ד כיון דפועל אוכל מן התורה הוה ליה כלוקח, ולוקח קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, והכא נמי בפועל כיון דהוי כמו לוקח חייב. וקשה מהכא לר' יוחנן דאמ' פרק המביא [ביצה ל"ה ע"א] אחד מקח ואחד חצר אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כדמשמע התם. לכ"נ דודאי מקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, והכא אצטריך לאשמועי' דלא נשווייה כלוקח, לענין שיתחייב כשאוכל שתים, דבכי האי הא גונא חשיב גמר כלוקח. וא"ת א"כ ב"ה היאך הוי פטור הא הוי גמר מלאכה. וי"ל, דלגבי ב"ה לא הוו שתים גמר מלאכה, דב"ה עיניו בתאינתו, ואין זה גמר לגביה עד שיתלקט כל התאינה, אלא לוקח עניו במקחו, ומ"ה לא הוו שתים גמר דידיה.
<h2>דף פח.</h2>
אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. וא"ת, והא אמרינן איזהו חצר שקובעת למעשר הוי אומר זה חצר צורית אלמא דחצר קובע'. וי"ל, דהיינו מדרבנן ור' ינאי מיירי בדאורייתא.
הא לוקח חייב. ולפ"ה ר"ל בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ולפי' התוס' בשתים דהיינו גמר דידי'.
ב"ה עיניו בתאינתו. וא"ת, והא אמרי' במסכת (שבת) מעשרות [פ"ג מ"ח] (דבשתים) [דשני'] בכי האי גונא בתאנה העומדת לגנה ונופה נוטה לחצר, אפי' ב"ה נמי. וי"ל, (דהכא) [דהתם] מיירי שאין דעתו של ב"ה ללקט עכשיו כולו. וממ"ק, דעד השתא דהוה ס"ד דמיירי בשדה, לא הוה ידע האי חלוק דב"ה עיניו בתאינתו ולוקח [כו'], (דאל"כ) תקשי ליה מ"ש ב"ה מלוקח. וי"ל, דאז ודאי ידע דאיכא לשנויי דב"ה עיניו בתאינתו, דכיון שהוא שדה לא יניחנה שם, אבל השתא דמיירי בתאנה העומדת בגינה, ס"ד דהיינו שפיר גמר מלאכה. [ומשום הכי פריך שפיר אי הכי בעל הבית נמי ומשני, דמכל מקום בעל הבית עיניו בתאנתו ולא הוי גמר מלאכה]. וא"ת, אמאי לא תנא תאנה עומדת בחצר, וכ"ת דלא מצי למינקט הכי דא"כ בעל הבית נמי חייב, דהא השתא הוי רואה פני הבית. ול"נ, דהא לא אשכחן בשום דוכתא שתהא ראיית פני הבית במחובר מועיל לבית לקבוע למעשר, לכ"נ, דודאי הוה מצי למנקט הכי, אלא נקט בכי האי גונא דיכול להיות תאנה בבית, אבל (השתא ד) [אי] נקט תאנה עומדת בחצר לא היה יכול לומר כמו כן תאנה העומדת בבית, דאין רגילות להיות תאנה בבית, אבל השתא דנקט תאנה עומדת בגינה ונופה נוטה לחצר, מצי שפיר לומר כן ונופה נוטה לבית.
ולוקח מדאורייתא מי מחייב וכו'. תבואת זרעך ולא לוקח וכו'. פי', והאי דמעטי קרא לוקח, היינו דוקא לאחר גמר, אבל קודם גמר היינו דוקא שפיר תבואת זרעך וחייב. וא"ת דמאי פריך, לוקמה הא דאמ' לוקח חייב היינו קודם גמר. וי"ל, דלא מצי לשנויי הכי, דדומיא דפועל פטור לוקח חייב, ופועל פטור היינו לאחר גמר, וא"כ לוקח נמי חייב, היינו לאחר גמר.
<h2>דף פח:</h2>
לא משיפקסו בבית. וא"ת, כיון שהפקיסו לאחר שהובאו בבית היכי חייב במעשר, והאמר בפסחים [ט' ע"א] מערים אדם על תבואתו ומכניסה (בחוץ) במוץ שלה, אלמא דהכניסה נפטור לעולם. וי"ל, דה"ק משיפקסו ואח"כ הובאו בבית. ועי"ל דמיירי שפיר משיפקסו בבית, ומ"מ לא קשה מההיא דהתם, דלא דמי, דהתם ליכא ראיית פני הבית כלל שהיא בתוך המוץ, אבל הכא כי לא פיקס איכא שפיר ראייה, דאין הפיקס מכסה את הקשואין והדלועין, אבל הוא סביב להן. וא"ת, אמאי [לא] מייתי מההיא דביצה דמאכילו לחיה ועוף כדי שימרחו, וליפרוך מאי לאו בשדה כדפריך [מההיא] דמייתי. וי"ל, דודאי מההיא הוה ידע שפיר דאיכא לתרוצי לא בבית, דהכא [משמע עד שימרח אבל מההיא דמייתי] ס"ד דליכא לשנויי הכי [מדקתני] משיפקסו משמע בשדה, כדמפרש לקמן, קמ"ל משיפקסו מכי אתחיל. וא"ת הכי מצי למימר דמשיפקסו ר"ל בבית, והא קתני סיפא בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם אכילת עראי עד שיגיע [לביתו], אלמא דבשלא בבית מיירי ברישא. וי"ל, דלעולם מיירי ברישא בביתו, וכגון שהיה לו גורן בשדה והכניסם שם, וקאמ' ברישא דפיקוס קובע למעשר, וגם איתא (לאותה) [ראיית] בית, (וגם) [ועל] זה קאמ' במד"א במוליך לשוק, פי' בשדעתו להוליכם למכרם, וא"כ אינן עומדים להיות להם ראייה אחריהם כ"א בהאי גורן. ועוד דשמא ימצא לוקחי' במקומן, הילכך קבעם ב"ה, אבל אם היה בדעתו להוליכם בביתו, א"כ אינן עומדין לישאר [שם בהאי גרן, הילכך ראיית פני הבית לא חשיבא לקבעו למעשר אלא אם כן עומדים לישאר] שם באותו בית, והכי נמי איתא במעשרות פ"ב המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהולך, ואעפ"י שראו פני הבית בכמה מקומות, כיון שאינן עומדין לישאר שם. וגם לפי מאי דס"ד מעיקרא דמיירי בשדה, צ"ל דס"ל הכי כדפרי', דאל"כ תיקשי ליה הא דקאמ' התם אבל במוליך לביתו אוכל מהם אכילת עראי עד שמגיע לביתו, אלא ש"מ דס"ל דה"פ בד"א במוליך לשוק, ולהכי חשיב גמר דרכו בשדה לקובעם. אבל במוליך לביתו שאין עומדין לישאר בשדה אז לא חשבינן גמר בשדה לקובען.
שור שאינו אוכל במחובר. פ"ה דלא ידעינן בהדיא שהוא אוכל בתלוש.
<h2>דף פט.</h2>
יצא הלש והמקטף והאופה, וא"ת, אמאי תנא אופה, דהא תנא לש, וא"כ כבר נגמרה מלאכתו לחלה משעת לישה. וי"ל, משום הכי תנא אופה משום דחיוב חלה אינו בא אלא מאפיי' ואילך, ולא מלישה, כגון בלילתו רכה. ומקטף תנא אגב גררא דידהו.
<h2>דף פט:</h2>
התם משום בטול מלאכה. וא"ת, וכיון דמשום בטול מלאכה היא, מ"ל על יד מה לי ע"ג סלע. וי"ל, דעל יד אינו מתבטל ממלאכתו, אלא בשעה שעוסק במלאכתו יכול לפרך, [אבל] ע"ג סלע שהולך לסלע וכופף עצמו לפרך בסלע איכא מתבטל ממלאכתו.
קצץ אחת ואוכל. פי' התנה עמו על מנת לאכול. אחת אחת אוכל, פי' משום דהוה ליה כעין מקח כיון דקצץ, ומ"ה אינו אוכל אלא אחת, אבל שתים אינו אוכל משום דהוי קביעות. י"מ דקאי אסיפא דקאמ' שכרו למסוק ולבצור הרי זה אוכל ופטור. ול"נ דהא בלא קציצה נמי אכלי, ואטו בשופטני עסקינן שמתנין ע"מ לאכול, והם אינם צריכין לאותו תנאי שאוכלין מן התורה. לכ"נ לר"ת ז"ל דקאי ארישא, דקאמ' השוכר את הפועל לעדור וכו' הרי זה לא יאכל.
אילימא אסיפא קאי כיון דקצץ כל היכא דבעי ליכול. אע"ג דקצץ ארישא קאי כדפרי', מ"מ קרי ליה סיפא, משום דמתנייא בסיפא.
בין ספת בין לא ספת אחת אוכל. פי', אפי' ספת דחדא לא קבעה ספית'. שתים לא יאכל, פי' אפי' לא ספת, כיון דקצץ הוי כעין מקח כדפ"ל. והא דקתני סיפא וסופת במלח ואוכל, ר"ל אחת אחת, דהא אקצץ קאי, ובקצץ (אי לא) הויא אחת אחת דוקא, ולהכי נקט קאמ' דשפיר מצי ספות דחדא לא ספית.
קצץ ולא ספת שתים. פי', כיון דלא קצץ. ספת שתים לא יאכל, דתרתי קבעה ספיתה, ומ"ה קאמ' בסיפא ולא יספות, דתרתי קבעא ספיתא כדפרי'.
פרות המרכסות בתבואה. פי', ששורין שעורין במים ומייבשי' אותן בתנור, ודשין אותן להשיר קליפתן והיינו חושלא.
<h2>דף צ.</h2>
אינו עובר משום בל תחסו' דנגמרה מלאכתו משעת דישה. וא"ת, והא אמרי' לעיל דהיכא דשייכא חלה, דלא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר, וא"כ הכא אמאי אינו עובר בבל תחסום הרי לא נגמרה מלאכתו לחלה. וי"ל דלא מיירי בתבואה לעשות לחם אלא מיירי בתבואה לעשות קליות.
והדשות בתרומה ומעשר כגון שהקדימו בשיבולין אינו עובר משום בל תחסום. פי' משום דלאו היינו דייש דמשתעי מיניה קרא, [דדייש דקרא] לאו היינו בתרומה ומעשר. ול"נ, דכיון דטעמא משום הכי הוא, א"כ אפי' חולין מתוקנין נמי לא יעכב, דאין רגילות להיות כך קודם מירוח, אלא טבל. וי"ל, דהיינו טעמא משום בדישו, דמשמע בדישו המיוחד לו, ולאו היינו מיוחד לו שהמעשר [ממון גבוה] והתרומה ביד הישראל. אי נמי אפי' ביד כהן, ומיירי בחיטין של תרומה שאסור להאכילו לבהמה משום הפסד תרומה, אלא דוקא כרשיני תרומה שהם מאכל לבהמה.
מהו שיאמ' ישראל לגוי וכו'. פי', אפי' בדישה של גוי הוא. וא"ת, וכי אינו יכול לומר לו א' נבילות. וי"ל, דלא דמי, דהתם הישראל עצמו יכול ליתן הנבלה בפיו, וכיון דיכול לעשות כן מותר לומר כן, אבל הכא שהישראל עצמו אסור בחסימת דישו של גוי, וא"כ הוא אסור לומר חסום פרתי ודוש בה.
אבל הכא דאסור לאו. וא"ת, והא בחולו של מועד דליכא אלא אסור לאו, ואמרי' במועד קטן [י"ב ע"א] שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. וי"ל, דלא דמי דהתם מענין שבת הוא, כדאמרינן פרק במה אשה [שבת ס' ע"ב] יום טוב ושב' חדא מילתא היא, ומ"ה גזרינן אטו שבת, אבל הכא לא.
<h2>דף צ:</h2>
ישב לה קוץ בפיה מאי. וא"ת, מאי קא מבעיא ליה, הא אמרינן בסמוך ואם (יש) [חרש] בה אדם כשהיא חסומה עובר משום בל תחסום, אעפ"י שהיא חסומה, דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא. וי"ל דלקמן איירי כשנחסמה שנתכוון לחוסמה אותו שחסמה, אבל הכא דממילא נחסמה, הוי כמו חולה, שלא היתה יכולה לאכול.
רבץ לה ארי מבחוץ מהו. את"ל ישב לה קוץ לא הויא חסימה, דדילמא דשאני התם משום שהחסימה בתוך פיה, אבל רבץ לה ארי שאין החסימה בתוך פיה אלא רחוק לה מהו. ואת"ל הויא חסימה, דילמא שאני התם משום שהחסימה ביותר, שאפי' תהא רעיבה ביותר לא תאכל, אבל העמיד לה בנה מבחוץ דלא תניח לאכול בשביל כך כשתהא רעיבה ביותר, לא הויא חסימ', או דילמא לא שנא.
ר' יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הויה מעשה. וק' דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא בשבועות תניין [כ"א ע"א] קאמר כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע מימיר ומקלל חבירו בשם, אלמא חשיב לנשבע לאו שאין בו מעשה, ואמאי הא קאמ' הכא דעקימת שפתיו הוא מעשה. וי"ל, דר' יוחנן לא חשיב עקימת שפתיו למעשה, אלא דוקא היכא דבדיבוריה מתעבד מעבד, וי"ל דה"ק ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימיר דבדיבוריה מתעבד מעשה.
ריש לקיש אמר פטור וכו' דעקימת שפתיו לא הויא מעשה. וא"ת והאמר רשב"ל בפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ו ע"ב] דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וי"ל, דהתם היינו אליבא דר' יאודה דסבירא ליה כותיה, אבל הכא אליבא דרבנן דסברי דלאו שאין בו מעשה [אין] לוקין עליו.
איתיביה ר' יוחנן וכו' אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. וא"ת, תיקשי ליה לר' יוחנן גופיה דהא פרשי' לעיל דר' יוחנן גופיה לא אמר דעקימת שפתיו הויא מעשה [אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה] ובמימר מאי מעשה איכא. וי"ל, דאיכא שפיר מעשה על ידי (גוי ובו) [דבורו] הוי הקדושה נתפסת על הבהמה.
<h2>דף צא.</h2>
וסופג את הארבעים. וא"ת לילקי שמונים, משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר. וי"ל, לאוסופי לא אתי, אלא חד בשלו וחד בשל חבירו, וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר.
משלם ד' קבין לפרה. וא"ת, אמאי משלם והלא איבעי מיתב קמה פקעי עמיר [צ' ע"ב], וא"כ בכך הוי סגי. וי"ל, דודאי אם לא חסמה הוי סגי בכך, אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם, כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה.
אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. ונתן לה טלה שאתננה אתננה הוא, ואסור להקרבה. ואע"ג דאי תבעי ליה בדינא לקמן תן לי אתנני לא מחייבי' ליה, דהא פטור הוא מקים ליה בדרבה מיניה, אם בא לצאת ידי שמים חל עלה אתנן, וכמו כן חייב לשלם אפי' עם המלקות. מ"מ כי יהבה ליה אתנן הוא אלמא דאפי' במקום מיתה נמי רמי תשלומין עליה, [דאי לא רמי תשלומין עליה] א"כ כי יהבינן ליה מהוי אתנן מתנה בעלמא הוא דיהב לה. וא"ת, מנ"ל דמיירי אפי' בא על אמו, דילמא לא מיירי מחייבי כריתות. וי"ל, דגמר (מטענה דעריות) [תועבה מעריות] דמיירי גם בחייבי כריתות. ועי"ל.
<h2>דף צב.</h2>
דרב איכא בינייהו. שת"ק שמזכיר פועל לית ליה דרב, דלהכי מזכיר פועל במילתיה, לאשמועינן דדוקא פועל, אבל אחרים לא. ואע"ג (דאינן) [דאיסי] מיירי בשעושין בסעודתן, מ"מ כיון דאינן פועלים מדעת בעלים, אלא מדעת עצמן שלא מדעת בעל הבית, עושין ואוכלין לא קרי להו פועלים. לרבנן בתראי דלא מדכרי פועל במלתייהו, אית להו דאיסי וה"ק, וחכמים מתירי' לאכול יותר מכדי שכרן, דהא אפי' [לאו] שכיר נמי (לא) אכיל.
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן (ליה) [להו]. דכיון שהוא קונה משעה ששכרו ב"ה, הרי הוא כאלו התנה עם בעל הבית, ויהבינן (ליה) [להו], ואי משום דשל שמים הוא אוכל, לא יהבינן (ליה) [להו] שלא זיכתה לו (ב)תורה אלא מה שהוא אוכל, ואין לו כח ליתן לו כלום.
<h2>דף צב:</h2>
על מנת שיאכל בני בשכרי. פי', אבל אני לא אוכל, הרי זה אוכל ופטור, זה קאי אעל מנת שאוכל אני ובני. וא"ת, והא היינו קצץ דאמרי' [פ"ח ע"ב] קצץ שתים לא יאכל, והיכי קאמ' הוא אוכל ופטור, דמשמע אפי' קצצן. וי"ל, דלמאי דפרישית ניחא, דפרי' דהא דקאמר שתים לא יאכל, לא קאי אהיכא דאוכל מן הדין בלא קציצה, דהתם לא מהניא קציצת שום דבר, אלא קאי (אסיפא) [אהיכא] דאינו אוכל בלא קציצה, ועלה קאמר וכי קצץ לא יאכל שתים, והשתא ניחא דלהכי קאמר הרי זה אוכל ופטור, דקציצה לא מהניא מידי לחייב, דהא בלא קציצה נמי היה אוכל.
בנו אוכל כו'. וא"ת, והיכי מחייב הני הא אין לוקח מקח קובע לו בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, והכא לא נגמרה מלאכתו למעשר דהיינו לקצות. וי"ל, דמיירי בשתים שתים, ובשתים כמו מקח הוי קובע שפיר אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו, כדפ"ל.
אי הכי גדולים נמי. פי', אא"ב משל שמים הוא אוכל ובמעלה להם מזונות, שומעי' לו (ואין) [והן] מתרצין לו מחמת יראה בלב שלם, כיון שזן אותן. אא"א משלו הוא אוכל, ובשאין מעלה להם מזונות, אמאי הורצה לגדולים, אפי' ברשותו ובדעתו ודאי אין שומעין לו, כיון שאינו זן אותם ואינו מפרנסן אינן מתרצין, אלא מיראה, ואנוסין הם. ומשני אפי' [הכי] (קא) ידעי ומחלי', ובלא אונס, הילכך הוא יכול לקוץ דמשלו הוא אוכל, אבל קטנים לאו בני מחילה נינהו.
<h2>דף צג.</h2>
אלא משומרי גנות ופרדסים. דהיינו אין אוכלין מן התורה, הואיל ולא נגמרה מלאכתן. אבל מהלכות מדינה אוכלין (הואיל ולא נגמרה מלאכתן). וא"ת והא אמרי' [פ"ט ע"א] המנכש בשומין ובבצלים אין פועל אוכל בהם הואיל ולא נגמרה מלאכתן, ואעפ"י שהוא עושה מעשה, וכ"ש האי דאינו אלא משמר. וי"ל, דהיינו דוקא מן התורה, אבל מהלכות מדינה אכיל כדאמרי' הכא.
<h2>דף צג:</h2>
ובא זאב וטרף וכו'. וא"ת והא אמרי' במשנתי' זאב אחד אינו אונס, והיכי אמרי' הכא ואם לאו פטור, וי"ל, דמיירי הכא בשעת משלחת זאבים, ור' יהודה היא דאמר בשעת משלחת זאבים זאב אחד אונס. אי נמי הכא מיירי ששמע זאבים באים, והלך לו, ובא אחר וטרף.
אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וא"ת והא אפי' למ"ד חייב, היינו דוקא (כשהטעם) [כשהאונס] בא (מחסרון) [מחמת] הפשיעה, והרי אין האונס בא מחמת הפשיעה הכא. ויש לומר דשפיר הוא בא מחמת הפשיעה, דמחמת שהלך לו דהיינו פשיעה מה שלא היה יכול להציל, (כאילו) [דאילו] לא [הלך לו] היה יכול לאסוף עמו רועים לסייע להצילה.
אי הכי וכו'. אא"ב דעייל בעידנא דעיילי אנשי כדבעינן למימר ניחא ליה דמחייב בהכי, דכעין גניבה הוא, מ"מ תחילתו בפשיעה כעין גניבה וסופו באונס חייב, דלא אמרינן אלא דוקא תחילתו בפשיעה, אבל השתא דאוקימנא ליה דעייל בעידנא דעייל אנשי דחייב, ניחא, דהא לא איבעי ליה למיזל והוי כעין גניבה, אלא כיון דעאל בעידנא דעיילי אנשי פטור, אמאי אומדי' אותו, הא כיון דשמע קול האריה הוי כמו בעידנא דעיילי.
ושומר שכר בשכר. וא"ת ולמה יש לו ליטול שכר אם קידם, לימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, כיון דעביד מדעתו, אע"ג דאית ליה פסידא, כמו פורע חובו דחשי' ליה מבריח פרק אין בין המודר [נדרים ל"ג ע"א]. וי"ל, דלא אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו אלא היכא דאין ההיזק ברור, כגון התם, דשמא מפייס לבעל חובו, אבל הכא ההיזק ברור משנכנס הארי לעדר ודאי יטרוף, ומהאי טעמא נמי שקיל בלא תנאי ב"ד, דהוי כמו התנה, דידוע שרצון בעל הבהמה בכך, ומתוך כך נוטל כל שכרו. וכן יש לדון בשבוי שפדאוהו בני אדם שלא מדעתו, שלא היו יכולין לדבר עמו, דנפרעין ממנו בעל כרחו, כמו הכא בשומר, דכ"ש באבידת גופו.
והדר שקיל מב"ה וכו'. וא"ת ואמאי שקיל מב"ה, הרי מבריח ארי מנכסי חבירו. וי"ל, דשאני הכא דהוי בריא הזיקא, אם לא שקדם ברועה ובמקלות.
(סיפגה) [סיגפה] ומתה אין זה אונס. וא"ת, פשיטא דחייב שהרי פשיעה גמורה היא. וי"ל, דאם הוגפה בצינה או בשום דבר יש לנו לומר שעל ידי שסיגפה מתה, אעפ"י שהיינו יכולין לתלות כמו כן בדבר אחר.
<h2>דף צד.</h2>
כשקנו מידו. וא"ת על מה תחול הקנין, קנין דברים בעלמא הוא. וי"ל, דחל קנין על גופו, דשעבד עצמו להיות כשואל.
ר' יוחנן אמר אפי' תימא כשלא קנו מידו ובההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וא"ת, והא לעיל אמר ר' יוחנן בהקדש דאינו [בא] (כידו) לכלל חיוב אלא א"כ קנו מידו, אבל בדברים לא, ואמאי לא אמרינן בההיא הנאה וכו'. וי"ל, דדוקא הכא אמרי' הכי, משום דמעיקרא היה שומר חנם והוא חייב בפשיעה, ומשום הכי קאמרי' שפיר בההיא הנאה וכו' לאחשובי ליה לשואל, אבל לעיל דמן הדין אינו בא לכלל חיוב כלל, אלא א"כ קנו מידו, ולפ' אינו יכול לבוא לכלל [חיוב אלא א"כ קנו מידו]. ועי"ל דדוקא הכא בהדיוט שייך לומר הכי, בההיא הנאה דמהימן ליה דכולי עלמא לא מהימני ליה, אבל גבי הקדש מיבדל בדילי אנשי מיניה, ולא שייך ביה הימנותיה.
<h2>דף צד:</h2>
השואל את הפרה וכו' בעלים באמירה. וא"ת והא אמרינן לקמן [צ"ז ע"א] בעידן עבידתייהו וכו', משמע דוקא בעידן עבידתייהו, אבל לא בעידן לא. וי"ל דה"ק דהם משועבדים לעסוק במלאכה, אפי' אינם עסוקים קרינא ביה שאילה בבעלים, והכא נמי הכי קאמר, כיון ששעבד עצמו לעשות עם השואל, מיד, אעפ"י שעדיין לא התחיל במלאכה, כיון שאינו פונה לעשות מלאכה אחרת, משעת אמירה קרינא ביה עמו במלאכתו.
<h2>דף צה.</h2>
עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. ואביו ואמו קלל, אתיא למקלל אביו ואמו לאחר מיתה [סנהדרין פ"ה ע"ב]. וא"ת, למאי אצטריך יחדו [דברים כ"ב]. וי"ל דמבעי ליה פרט לקושר אחורי הקרון מין אחר דלא מחייב. וא"ת והא אמרי' בירושלמי [כלאים פ"ח ה"ג] אין קושרין פרה אחורי הקרון. וי"ל, דהיינו מדרבנן, אבל מלקות ליכא, ור' יונתן הא מסברא נפקא ליה.
גניבה ואבידה בשואל מנא ליה. וא"ת, ליליף כי היכי דמרבינן מיניה שבורה ומתה ומרבינן מינה גניבה ואבדה. וי"ל, דלא מרבינן מינה אלא דומיא דשבורה ומתה, דלא אפשר למיטרח ולאתוייא, אבל גניבה ואבידה דאפשר למיטרח ולאתוייא.
שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבידה. וא"ת היא הנותנת, שואל שחמור שחייב בשבורה ומתה, מ"ה אית לך להקל בגניבה ואבידה, כי היכי דלחייב בתשלומי כפל בטענת גנב. וי"ל, דמה שחייב בגניבה ואבידה היינו חומרא טפי, דקרנא בלא שבועה עדיפא ליה מכפילא בשבועה.
מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל וכו'. דס"ד דנהי דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, מ"מ ס"ד חומרא בעלמא למיפק מינה כדפ"ל פרק המפקיד [מ"א ע"ב].
מה לשואל שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. דהא מחייב קרן. וא"ת, מאי קאמ', והא הוא רוצה לדחות השתא דלא ידעינן גניבה ואבידה בשואל, וא"כ מנ"ל דשואל חייב בטוען טענת ליסטים מזויין, והיא גניבה, ע"כ מדקאמ' רחמנא לשומר שכר מחייב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, דאי אונס לא הוי שומר שכר מחייב כפל בטענתו דאינו משלם כפל אלא בטוען טענת גנב. וי"ל, דאע"ג דגניבה היא, מ"מ ידעינן שפיר דשואל חייב, מהאי גניבה, דילפינן ליה שפיר משבורה ומתה, דע"כ לא שבקי' למילף גניבה ואבידה דשואל משבורה, משום דלאו היינו דומייא דשבורה ומתה, דשבורה ומתה לא אפשר למיטרח ולאתויי, וגניבה ואבידה אפשר למיטרח ולאתויי, ודוקא התם גנבה הוא דילפינ' הכי, אבל גניבה דליסטים מזויין הוי שפיר דומייא דשבורה ומתה, דלא אפשר למיטרח ולאתוייה. ומשני א"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ואפילו פירכה (לה) [לא] שייך למיפרך כלל, דאדרבה כפל דשומר [שכר] משלם, היינו משום דקל הוא, אבל שואל חומרתו גרמא לו דאינו משלם כפל.
אלא למאן דלא דריש דיו מא"ל. וא"ת, מאי פריך, הכל מודים דהיכא דליכא למפרך ק"ו דרשי' דיו, והכא לא מפריך ק"ו דש"ש, מ"מ עבדינן ליה לק"ו לענין חיוב גניבה ואבידה דשואל. וי"ל דפריך לרווחא דמילתא, לפי מאי דס"ד דתלמודא בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ה ע"א], דאיכא תנא דלא דריש דיו אפי' היכא דלא מפריך ק"ו.
וא"ו מוסיף על ענין ראשון והשתא אין אנו צריכין ק"ו דשומר שכר.
איתמר פשיעה בבעלים חד אמר חייב וחד אמר פטור. ופר"ח ז"ל דהלכה כמאן דאמר פטור, דהכי קיימא לן [פסחים ע"ד ע"ב] דכל היכי דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, וסימנך חי"ת טי"ת, והלכה כרבינא לקולא ופטור, דממון קולא הוא להעמידו בחזקתו, אע"ג דהיינו חומרא לגבי אידך, ועוד דבפרק העור והרוטב [חולין קי"ח ע"ב] אפליגו רב ור' יוחנן במקרא נדרש לפניו, ור' יוחנן מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכו', כמו רבינא דהכא, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [ביצה ד' ע"א].
<h2>דף צה:</h2>
ועוד תניא ממשמע שנאמר. פ"ה, ועו' תניא תיובתא לרב המנונא מסיפא דמלתי' דאמ' דצריך להיות עמו משעת שאלה עד שעת שבירה ומתה. מתוך פי' זה משמע, דקושי' זו אינה אכל מילתיה דרב המנונא אלא מסיפא דמילתיה. דדוחק הוא לומר דלא קאי אכולא מילתה דרב המנונא. וע"ק, דבכל תלמודא משמע דועוד תניא ר"ל את"ל דקשיא זו אינה קושיא, מ"מ ועוד תניא. לכך פי' משי"ח דה"פ, ועו' תניא פי' אפי' את"ל (דקשיא) דריש' [וסיפא] דהך בריתא מיירי באותה מלאכה ושפיר איכא רבותא כדפי', מ"מ ועוד תניא דלאו בכולא מלתא דרב המנונא דאמ' דבעינן פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו ושיהיו בעלים משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה, דהא קאמ' הכא בהדיא דלא בעינן בעליו לא קאי עמו אלא (מצד) [משעת] שאלה לחוד, ולא משעת שבורה ומתה, וא"כ האי בריתא מוכחא דלא בעינן פרה וחורש בה, דהא בשעת שאלה לית בה מלאכה כלל. ורב המנונא דהוה קאמר דבעינן פרה וחורש בה, לאו (היינו) [הוי אומר כך] אלא משום דבעי' שיהיו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה, דהיינו בשעת מלאכה, וא"כ כי מייתי מהך בריתא דלא בעינן שבורה ומתה דהיינו שעת מלאכה, אלא שבשאלה לחוד, מוכרח שפיר דלא בעינן פרה וחורש בה כדפי'. ותניא אידך וכו'. היינו הך, אלא דמר דריש לה מהאי משמעותא, ולאו גבי הדדי תניא כפ"ה.
<h2>דף צו.</h2>
קא בעינ' בעלים עמו וליכא. וא"ת, והא במרובה [ע"א ע"ב] דרשי' חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, והכא נמי נידרוש בעליו עמו ואפי' חצי בעליו עמו. וי"ל, דלא דמי, דהתם סברא הוא דנקניסי' לגנב ואין זה חדוש, ולכך דרשי' שפיר הכי, אבל הכא שאלה בבעלים חדוש הוא, דפטור כי בעליו עמו, ואין זה סברא כלל, וא"כ אין לך בו אלא חדוש', כוליה דוקא ולא חצי בעליו.
שאל מן האשה. פי', שאל פרת [נכסי] מלוג. וא"ת, מה השואל צריך לאשה, הלא נכסי מלוג הבעלים יכולים להשאיל אותם בלא רשות, וי"ל, דאין לבעל בנכסי מלוג אלא משום ריוח ביתא כדאמרי' בכתובות [פ' ע"ב], וא"כ הכא דליכא ריוח ביתא, כגון להשאילם לאחר, ודאי אין הבעל רשאי להשאיל בלא דעת האשה.
שליח פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן. פי', דכי היכי דפליג ר' יאשיה בהפרת נדרים דשליח אינו מפר, הכא נמי לענין בעליו עמו. וא"ת מאי טעמא דר' יאשיה דסבר דאין שלוחו של אדם כמותו, הא בכל התורה אמרינן שלוחו כמותו. וי"ל, דדוקא בהני תרי לישני פליג, בהפרת נדרים משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו, והכא נמי משום דכתיב בעליו עמו, דמשמע דוקא בעליו עמו.
<h2>דף צו:</h2>
אמר רבא מאן נימעול נימעול בעל בהיתרא ניחא ליה דלקני וכו'. וא"ת, היכי מיירי אי מיירי דלא היגביהן א"כ פשיטא דלא מעל, דהא ליכא מעילה אלא בהגבהה, ואי מיירי בשהיגביהן א"כ פשיטא דמעל, דהא נתכוון לקנותה. וי"ל, דלעולם מיירי בשהיגביהן, ומ"מ לא מעל דאינו מתכוון להוציאן מרשות שהם [בתחלה], דכסבור הוא שהם שלו אע"ג דנתכוון לקנות לא מעל, ולא דמי לגנב הקדש בשוגג דמעל, דהתם אע"ג דשוגג הוא אצל הקדש, מ"מ מתכוון להוציאן מרשות מי שהם, מש[א]"כ בבעל, אבל לכשיוציא מעל דבההיא שעתא מפיק להו מרשות הקדש.
כחש בשר מחמת מלאכה מהו. וא"ת, מי גרע מגזלן, דהא גזלן [ב"ק צ"ו ע"ב] מצי למימר בכחש הרי שלך לפניך. וי"ל דמיירי הכא שהכחישה בידים.
שלים ליה נרגא מעליא. פרש"י ז"ל מעליא ממש, דלא מצי לשלומי' השברים בשיווים. ול"נ לרשב"ם ז"ל, דהא קיימא לן [ב"ק ז' ע"א] דשוה כסף ככסף ואפי' סובין דמטלטלין. לכ"נ, דה"פ, שלים ליה נרגא מעליא, דודאי ישלם לו השברים בשוה כמו שהם שוין בשעת שבירה, אבל הפחת שפיחתו משעת שבירה עד שעת העמדה בדין היה לשואל, ואמרי לה רב כהנא ורב אסי דינא הכי וכו' ומהדר ליה תבריה וכו', והפחת שפיחתו השברים יהא על המשאיל.
<h2>דף צז.</h2>
אלא למ"ד פשיעה בבעלים חייב אמאי מיכסיף. וא"ת, מאי פרי', הא הלכה כמאן דפטר כדפי' לעיל. וי"ל, דפרי' לרב אחא ממלתי' דרבא שהוא קדמון ממנו, והכי קאמר לרב אחא היכי מוקי הא דאיכסיף רבא.
ומתה כדרכה בבי גנב. וא"ת למה צריך לומר כן בלאו הכי חייבי'. וי"ל, דאתא למימר שבזו טעו אותם שסוברי' דמטעם פשיעה חייביה רבא, דמתה כדרכה בי גנב, והשומע מרבא סבר שמתה מחמת פשיעה, ומחמת כך חייב רבא.
<h2>דף צז:</h2>
השוכר אומר וכו' והוא אומר איני יודע פטור. וא"ת, למה ליה האי דשואל אומר בריא ומשאיל אומר שמא דפטור, דהא כבר שמעינן מרישא דקאמ' בריא ושמא בריא עדיף אפי' (להוסיף) [להוציא] מחזקתו, וכ"ש להעמידו אחזקתו. וי"ל, דאגב רישא תנא סיפא.
אבל השוכר אומ' (ששבורה) [ששכורה] מתה וכו'. יש להקשות דמשמע דפטור אפי' משבועה, והא ליתא, דהא מ"מ נשבע השוכר שמתה כדרכה, וא"כ על ידי גלגול דאותה שבועה ישבע נמי ששבורה מתה. וכי תימא, דכיון דמזה הטענה טעין ליה המשכיר שמא, אין יכול לגלגל מאותה טענה, דהא קי"ל דמגלגלין שבועה אפי' מטענת שמא. כדאמרינן בשבועות [מ"ח ע"ב] גבי שותפין ואריסין. ובקדושין [כ"ח ע"א] נמי אמרי' ספק מנ"לן. וי"ל דאין הכי נמי, והא דקאמר פטור, ר"ל מתשלומין, ומשום דנקט בריא ושמא לענין תשלומין לא חש לפרושי בדין לענין שבועה.
זה אומר איני יודע וכו'. וא"ת אמאי יחלוקו הוה ליה מחוייב שבועה בגלגול כדפי', ואינו יכול לישבע שאומר איני יודע (וא"ת) [ומתוך שאינו יכול להשבע] לישלם. וי"ל, דלא אמרי' מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אלא בשבועה דמודה במקצת או דעד א' דהיינו שבועה דאורי', אבל שבועה על ידי גלגול לא אמרינן.
לימא תהוי תיובתא דרב נחמן. וא"ת, לישני דמתני' מתוקמא כסומכוס דאמר דחזק' לא מהניא מידי, דאמ' דספיקא חולקי' ורב נחמן דאמר כרבנן דאמר' דחזקה מהניא שפיר דאוקי ממונא בחזקת מאריה. וי"ל, דע"כ לא קאמר סומכוס דמפקינן ממונא בחזקת מאריה דחזקה לא מהני' אלא לענין פלגא דוקא, אבל לענין השאר מהניא שפיר חזקת מאריה בין לסומכוס בין לרבנן.
<h2>דף צח.</h2>
רישא בשתי פרות וכו'. דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. וא"ת בלא הודאת מקצת נמי מצי לאשכוחי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, משבועת גילגול. וי"ל, דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אלא בשבועה דאורייתא, אבל בשבועה דע"י גלגול לא אמרינן.
סיפא בארבעה וכו' ומתוך שאינו יכול לישבע וכו'. וא"ת ולרב ולשמואל דלית להו מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א"כ היכי מתרצי להו. וי"ל דהאי שינויא לא צריך למימר אלא לרב נחמן אבל לר' יהודה לא צריך לאוקומי מתני' בהכי ואינהו ס"ל כרב יהודה. ול"נ דהא משמ' בכתובות [י"ג ע"א] דשמואל סבר כרב נחמן, ועוד דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דמשמע דהלכה כרב נחמן בדיני, וקי"ל כשמואל. לכ"נ דודאי אית להו דרב נחמן שפיר וכי תימא א"כ היכי מתרצי לה הכא י"ל דאיכא תנאי דפליגי בהא מלתא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ושמואל מוקי מתני' כמ"ד משוי"ל משלם כדי לאוקומא כרב נחמן ומ"מ לא תיקשי לדידהו דס"ל (כיון) [כהני ד]לית להו הכי.
<h2>דף צח:</h2>
אמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וא"ת, דומייא דרישא איירי סיפא, ורישא אוקימנא כגון שיש עסק שבועה ביניהם, דהודאה מקצת, וא"כ ה"נ מיירי סיפא בהודאה במקצת, כגון בתלת. דאין לומר חדא דשאילה היא ואידך שבורה ומתה והא דקיימא דשאלה היא. וי"ל דהא דאצטריך לאוקומי מתני' בכי האי גוונא, היינו כדי ליישב בה אליבא דרב נחמן, אבל לרב יהודה לא מיירי מתני' בהכי ואיהו פריך לרב יהודה ולרב ששת.
ושלוחו של שואל ומתה פטור. בהגוזל [ב"ק ק"ד ע"א] מוקי לה האי שלוחו בשכירו ולקיטו, אבל שליח שעשאו בעדים הוי שליח, ואיכא מ"ד התם דמיירי בשליח שעשאו בעדים. ופר"י דהתם ר"ל שעשאו בעדים ולא יותר, שלא אמר לו המשאיל שישלח לו הבהמה על ידו, רק ע"י עדים כשמעידים כשעשאו שליח, אבל אמר בפני עדים שיש לו להביאם, שהמשאיל ישלח לו לבהמה על ידו, פשיטא דהוי שליח, ומיד שהגיע ליד שליח קם ליה ברשותיה דשואל, ואע"ג דלא קאמר לו לנפקד שלח לי על יד זה, כיון דלשליח אמר כן בפני עדים, והעדים מעידים כן, וראי' מסיפא, דאמ' ליה לשואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי וכו', ושלחה חייב. וכי תימא היינו משום שאמ' לו בפניו, מה לי בפניו ומה לי שלא בפניו, כיון שאמר לו בפני עדים, אלא ודאי מיירי כדפרי'.
<h2>דף צט.</h2>
לא צריכא דאיכא נזייתא. פי' אבל לא מיירי כי איכא רשות הרבים מפסיק בינתים, וא"ה קאמ' כיון דאמר ליה השואל הכישה במקל וכו' חייב. וא"ת וכי עדיף ממשיכה, והלא אין משיכה בר"ה. וי"ל דמיירי שיצתה לצידי ר"ה, דהתם מהניא משיכה שפיר. ועי"ל דמיירי שפיר שיצתה לרשות הרבים ממש, וכיון דאמר ליה הכישה במקל שעביד נפשיה מהשתא.
וחבירו מותר ליבקע לו לכתחילה. וא"ת, והא בתוספתא [מעילה פ"ב ה"א] המבקע בקרדום של הקדש ובא חבירו ובקע כלן מעלו, ואין לומר דהתם מיירי בקרדום שמבקעין בו הגזירין, שחשובין ככלי שרת, ומשום הכי קאמ' דמעלו כלם, דיש מועל אחר מועל בכלי שרת. זה אינו דהא בסיפא דההיא קאמ' נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. וי"ל, דהתם מיירי שכל אחד ואחד היה סבור שהיא היתה שלו, ומשום הכי מעלו כלן, משום ההנאה שנהנו כולן. אבל הכא מיירי כשהמבקע בקרדום יודע בטוב שאינו שלו, וכיון שהשאילה א"כ נתכוון להוציאה מרש' שהיא שלו, והנאה, ומשום הכי מותר לבקע בו לכתחילה.
<h2>דף צט:</h2>
מה שאין כן במזיק הקדש דאינו משלם חומש דאמר מר כי יאכל קדש פרט למזיק. וא"ת, והא קרא בתרומה כתיב, וי"ל דילפי' הקדש מג"ש דחטא חטא מתרומה. אבל מ"מ קשה, דמשמע דדוקא חומש הוא דלא משלם, הא קרנא משלם, וקשה דהא בבבא קמא [ט' ע"ב] ובהנזיקין [ירושלמי גיטין פ"ה ה"א] משמע דאפי' קרן פטור. וי"ל, מן התורה פטור אפי' מן הקרן, דמסתמא פרט למזיק משמע אפי' מן הקרן, ומיהו מדרבנן מחייב אבל חומש אפי' מדרבנן פטור.
שמין בית סאה באותה שדה. פ"ה דאין שמין הערוגה לבדה, דא"כ מפסיד המזיק, אלא שמין בית סאה כמה היא יפה יותר, כשהערוגה היתה בתוכה להשתא שהערוגה נאכלת. ול"נ, כיון דשמין קאי אבית סאה, היה לו לומר כמה היה יפה וכמה הוא יפה, לשון זכר. לכנ"ל דמיירי בבית סאה הנאכל, באותה שדה [וה"ק שמין בית סאה הנאכל באותה שדה] כמו שהיתה השדה יפה קודם שנאכל ממנה, וכמה היא יפה עכשיו חסרה.
ביומא דשוקא מהדר ליה חביתא. דלא מצי אמר ליה איני חפץ אלא בדמיה, שאילו היתה בידי היתה מכורה כבר, והיו לי דמים, דמצי אמר ליה מכור אותו בשוק זה בחמשה.
אהדרה ליה ליומא אחרי מהדר ליה חמשא. שאין יכולין לומר לו המתן עד שתהיה שוק אחר ותמכור בחמשא, שיאמר אלו היתה בידי אותה ששברתם, היתה כבר מכורה בשוק, והיו לי מעות, והיתי מוציאם, א"כ מפסיד אם אצטרי' להמתין עד שוק אחר.
<h2>דף ק.</h2>
המחליף פרה בחמור וכו'. פי', שזה מושך החמור וכו' ומחמת אותה משיכה בעל החמור קנה הפרה. וא"ת, א"כ הויא בכליו של קונה, שבעל החמור מוסר חמורו דהיינו כליו כדי לקנות הפרה, א"כ תיקשי ללוי דאמר [מ"ז ע"א] בכליו של מקנה. וי"ל דה"פ, המחליף פרה בחמור, פי' בהנאת קבלת החמור, דמיירי שהפרה והחמור הם לאחד, ורוצה להקנות הפרה לאחר ומוסר לו חמורו תחת (פרתו) [סודרו כדי להקנות לו פרתו]. והא דקאמ' המחליף, דמשמע שהאחר נותן לו שום דבר, ה"פ, המחליף פרה בהנאת קבלת החמור, דבההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקנה ליה. אי נמי, לעולם מיירי כפי' ראשון, ומ"מ לא קשה כדפי' למ"ד בכליו של מקנה דתנאי היא. [ועוד יש לומר דהכא מיירי בחליפין דשוה בשוה, וכולי עלמא מודו כדפרשתי לעיל (מ"ו ע"א)].
הלוקח אומר גדול לקחתי וזה אומר איני יודע זכה בגדול. וא"ת תיקשי לרב נחמן מהכא. וי"ל דרב נחמן מוקי לה [בשיש עסק שבועה] כגון שהמוכר אומר איני יודע, דהשתא הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דאומר איני יודע [ומשלם], ומוקי לה כהנך אמוראי דמוקמי להאי טענה במטלטלין לבד, דאי כר' אושעיא דמוקי לה גם בטענת קרקעות, א"כ לענין קרקעות הוי עסק שבועה דגלגול, והא פריש' לעיל דספק שבועה דגלגול לא משלם כי אינו יכול לישבע.
נחזי ברשות דמאן קיימה ונהוי אידך המוציא מחבירו ועליו הראיה. וא"ת, והא אמרי' ב"ב [ל"ו ע"א] הגודרות אין להן חזקה דאימור דמנפשייהו עייל להתם. וכי תימא דמיירי בקטן המוטל בעריסה, הא תינח בעבד, ולד פרה מאי איכא למימר. דאין לומר בולד קטן, דהא מיד דהולד פרה נולד מיד הוא הולך. וי"ל, דהא דאמרי' הגודרות אין להן חזקה, היינו דוקא היכא דאין אחר יודע שיש שם מקח כלל, ובהא אמרינן הגודרות אין להן חזקה, ולא מצי למימר דמנפשייהו קא עייל, אבל הכא שאנו יודעין שיש מקח, אבל נולד ספק במקח, וא"כ ודאי מהניא החזקה למימר דלא מפקינן מיניה מספיקא. אבל מכל מקום קשה דהכא משמע בתפיסה מספק חשיבא חזקה, ובפ"ק דמכילתין [ו' ע"ב] אמרינן תקפו כהן מוציאין אותו מידו, אלמא דלא מהניא תפיסה לאפוקי ממונא מחזקת מאריה קמא. וי"ל, דהא דלא מהניא תפיסה בספק, היינו דוקא במעות [בטוען] שמא, כי ההיא דלעיל דכהן דספק בכור, אבל הכא דהתופס טוען בריא דס"ד השתא דמיירי בבריא.
הא מני סומכוס היא. מדלא קאמר אלא, משמע דאכתי צריכי' לאוקומא כדקיימא כסומכוס. ותימא כיון דאתיא כסומכוס, תו ליכא להקשות נחזי ברשות דמאן קיימא נהוי אידך המע"ה, דהא אמרינן מעות המוטל בספק חולקין אפי' להוציא ממון מחזקתו דחזקה לא מהניא כלל. ואומר רשב"ם ז"ל דהא דאמר סומכוס הכא היינו דוקא בטענת שמא, כי ההיא דשור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ו ע"א], אבל בבריא ובריא כגון הכא, דהכא ס"ד השתא דמיירי [בבריא], ודאי דמודה סמכוס דאוקי ממונא ברשותא דחד מנייהו ואידך המע"ה.
תנן זה אומר גדול וזה אומר קטן. פ"ה, דהוה מצי למפרך ממתני' דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דלעיל אלא משום דקאי עלה דהך משנה מותיב מינה.
בטוענו דמים דמי עבד קטן. פ"ה, דה"פ שאומר לו מסרתי לך דמים לקנות בשבילי עבד גדול, והוא אומר דמי עבד קטן, כלומר, לא מסרת לי דמים אלא כדי לקנות עבד קטן. וקשה דא"כ הוה ליה למתנייה במתני' שולח ומשלח. לכ"נ כמשמעו, שהלוקח אומר למוכר מסרתי לך דמי' בשביל עבד גדול שמכרת לי, והוא אומר דמי עבד קטן יש לך בידי שמכרתי לך עבד קטן. וא"ת, א"כ הוי כל טענתם בגוף העבד, כיון שהלוקח מסר לו דמים בשביל העבד שהוא מוכר לו, א"כ קנה מיד העבד, דעבד נקנה בכסף, והק"ל דאין נשבעין על העבדים. וי"ל, דנהי דמסר לו הלוקח למוכר הדמים שנתן לו (א"ה או'), מ"מ לא קנה העבד דמיירי במקום שכותבין שטר, ועדין לא כתב השטר, וחוזר בו אחד מהם, ותובע הלוקח למוכר הדמים שנתן לו. זה אומר דמי קטן וזה אומר דמי גדול. אי נמי שפי' לומר דלא יקנה אלא בשטר.
<h2>דף ק:</h2>
כסות מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. דבשלמא משדה מצי למימר כדקאמר עומר בשדה גדול, דאורחא דמלתא הוא שהיה לו שדה גדולה [ואמר לו המוכר משדה זו שמכרתי לך עומרים שלה קטנים והלוקח אומר שמכר לו מאותה שדה עומרי שדה גדולים] אבל כסות, משמע שמכרן כשהיה עשוי כבר, ולא כדילפינן, ולהכי פרי' דכסות הוי כמו טענו חיטין והודה לו בשעורים.
זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו הא מני סומכוס היא. וא"ת, והיכי מצי אתיא כסומכוס, דלא אמר סומכוס אלא דוקא היכא דכל טענתייהו, מהכא, מ"מ יש להסתפק [כמו בשור שנגח, אבל היכא דאין להסתפק אלא על פי טענותיהם מודה סומכוס, והכא אין לנו להסתפק] דמנ"ל שמוכר לו הגדולה כא' על פי טענותם. וי"ל, דהא דמודה סומכוס היינו דוקא היכא דאין אנו יודעין אם מכר לו אם לאו, והתם דוקא מודה, כיון דאין לנו להסתפק אלא על פי טענותם, אבל הכא שאנו יודעין שמכר לו העבד או השדה אבל נולד ספק במכר, ממון המוטל בספק הוא, ויש לנו להסתפק בלא טענתייהו היאך היה המכר.
<h2>דף קא.</h2>
תנן התם [דמאי פ"ו מ"ב] א"ר יאודה אף המקבל שדה אבותיו מעשר ונותן לו. ארישא קאי, דקתני רישא החוכר שדה מן הגוי מעשר ונותן לו, ודוקא חוכר אמ' דמעשר ונותן לו, משום דהיינו חוב שמוטל עליו, דאפי' אם לא יעשה שדהו מ"מ צריך שיתן לו כור לשנה, וא"כ לא יתנהו לו, בלא הפרשת מעשר הוי פורע חובו מן הטבל, אבל במקבל שנותן החצי בפירות השדה אין צריך לעשר, דאין זו חובו, אלא חלקו של גוי, ואתא ר' יהודה לפלוגי דאף במקבל שדה צריך לעשר.
סברוה מאי שדה אבותיו שדה ארץ ישראל וכו'. וקסבר אין קנין לגוי להפקיע כו', ומקבל כחוכר דמי. פי', דכיון דאין קנין לגוי א"כ חוכר צריך לעשר מן התורה, וא"כ יש לגזור מקבל אטו חוכר, דאי יש קנין א"כ המקבל היה פטור. וא"ת והא כי נמי יש קנין, מ"מ (חשי') מחיי' מדרבנן כדמשמע במנחות [ל"א ע"א] ואמאי מקבל פטור. וי"ל, דהא דחייבוה רבנן היינו דוקא כשלוקח התבואה מן הנכרי וחוכר כל השדה שלו, אלא שחייב לגוי, אבל מקבל שהגוי יש לו חצי פירות של השדה, בהא ודאי לא חייבו, ואין לגזור מקבל אטו חוכר, דכיון שחוכר אינו חייב אלא מדרבנן כיון דיש קנין, וא"כ אין סברא להחמיר ולגזור במקבל טפי אטו חוכר, אלא ודאי שמע מינה דסבר ר' יהודה דאין קנין, ומשום הכי מחייב במקבל, ות"ק סבר דיש קנין וחוכר חייב מדרבנן, א"כ אין סברא למגזר מקבל אטו חוכר.
אלא אם יש קנין ומקבל לאו כחוכר. פי', דכיון דיש קנין, א"כ חוכר לא מחייב אלא מדרבנן, וכיון דהכי אין להחמיר לגזור מקבל אטו חוכר.
ומאי שדה אבותיו ממש ולדידיה קנסו רבנן, דאיידי דחבי' ליה טפי מקבל. פי', לא מימנע מ"ה מלקבלה, לאניש [דעלמא] דאי רמית עליה לעשור לא מקבל מיניה.
כדי שתהא. פי', שתהא ברורה ומוחזקת, דמתוך שיהא עליו שום מעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם הייתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותן ויסלק הגוי ממנה, ובהא פליגי. דת"ק סבר [דוקא] חוכר חייב מדרבנן, אבל מקבל פטור, כל מקבל, אפי' מקבל שדה אבתיו, משום דיש קנין, וא"כ חוכר אינו חייב אלא מדרבנן, וא"כ אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר, ואי משום קנסא דקאמ' [ר' יהודה] דלדידי' קנסו רבנן וכו' ולדידיה[ו] לית ליה האי טעמא. ואתא ר' יהודה למימר אף המקבל. פי', במקבל שדה דעלמא מן הגוי (ומאי) [ודאי] מודינא לך דפטור מן המעשר, משום דיש קנין, דא"כ חוכר אינו חייב אלא מדרבנן, וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו לוקח, (אף) [אבל] מקבל שדה אבותיו מן המסיק חייב לעשר, דקנסו רבנן לדידי', והא דקאמ' אף המקבל, קאי אמקבל שדה אבותיו מן המסיק, והכי קאמ', אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר, מטעם קנס, כדפי'. ובקונטרס פי', דה"פ, אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר, פי', יש קנין וחוכר פטור, ומקבל לאו כחוכר. פי', א"נ אין קנין דהשתא חוכר מחייב, ומ"מ [מקבל] לפטור דלאו כחוכר דמי. ול"נ, חדא, אם כן [האי אי] נמי חסר מן הספר. וע"ק, דהאי כי נמי אמרי' דיש קנין מ"מ מחייב מדרבנן כמו לוקח לכ"נ כדפי'.
<h2>דף קב.</h2>
בגובתא דקניא. פ"ה דתולה אותם, וקשה דהא במנחות אמרי' תלוי' במקל פסולה [מנחות ל"ב ע"ב]. וי"ל, דהתם מיירי שנתנה מבחוץ, והכא מיירי שנתנה תוך חלל הקנה, ותולה הקנה, והשתא אינה [נראית] מבחוץ. עי"ל, דהכא לא יתלה הקנה, אלא יהא הקנה קבוע, ולא יהא זז ממקומו.
מסייע ליה לר' יוסי בר חנינא וכו'. וא"ת והא ר' יוסי בר חנינא לא אמר אלא בחצר המשתמרת לדעת בעליה, וחצר זו אינה משתמרת לדעת בעליה. וי"ל, דמיירי שהמשכיר אמר ליה לשוכר תשים עיניך בחצר, דהשתא הוי שפיר דעת בעלים.
אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לה שם מציאה מאי הוי. (אא"כ) [אא"ב] דליתא לר' יוסי בר חנינא, דאין חצר קונה אלא מדעת אפי' במשתמרת, הוה ניחא שפיר, דהוה מוקמי' לה כולה במשתמרת, וא"ה קאמר רישא דלא אמר כלום משום דלאו היינו לדעתו, וסיפא דבריו קיימין משום דכיון דיצא לו שם מציאה בעיר היינו שפיר לדעתו, והויא משתמרת, אבל השתא דאמרינן דאיתא לר' יוסי בר חנינא, מ"ה מצריכי' לאוקמא הך ברייתא באינה משתמרת, א"כ כי יצא לו שם בעיר מאי הוי.
ואי איתא לר' יוסי בר חנינא כי קליט מאויר מאי הוי. אמאי הרי הוא שלו, ליקני ליה אויר חצרו, אא"ב דליתא לר' יוסי בר חנינא, ובעינן דעת בעלים, ניחא, דלהכי קאמ' דקולט מן האויר הרי הוא שלו, דעל מה שבאויר אין דעתו, ומ"מ ברפת הוי של בעל הבית משום דעל זה הוי שפיר דעתו, דרגילות לבא שוורים מעלמא ברפת, ומ"ה קאמ' שפיר דמתני' מסייע ליה לר' יוסי בר חנינא מדאקני ליה חצרו, דהוי (שלו) [שלא] מדעתו, (דהא') דאין רגילות שיבואו שוורים מעלמא בחצר, וא"ת, אכתי היכי מייתי סייעתא ממתני', דמתני' מיירי ברפת דהיינו שפי' לדעתו, וי"ל, דהא דקאמ' במתני' הזבל של בעל הבית ואין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכרים בלבד, משמע דכל השאר הוי של בעל הבית אפי' אותו (חצר) [שבחצר].
ואי איתא לר' יוסי בר חנינא אקרי כאן כי יקרא פרט למזומן. וא"ת ליפריך דעדיפא מינה, דאי איתא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו א"כ הוי גזל גמור, דאין יכולין להפריח משם. וי"ל, דמרישא פריך שפיר, דקאמ' חייבי' בשלוח וא"כ כי יקרא פרט למזומן, דהיינו מזומן, דיש להם בעלים, ומשני ביציאת חובה וכו' וכי קתני חייבת בשלוח מיירי מקמיה דנפלה בחצרו.
אי הכי אמאי אסורי' משום גזל, אא"ב דלית' לר' יוסי בר חנינא, ניחא שפיר, דהוה מוקמינן ליה דנפלה ממש שפיר בחצרו, דלהכי אמרי' חייבי' בשלוח, משום דהיינו שלא מדעתו, ומשום הכי אסורי' מפני דרכי שלום, דאם יקחם איכא קטטה, משום דהם על גבי קרקע חצרו, אבל השתא דאית לר' יוסי בר חנינא דקונה שלא מדעתו, ומ"ה אוקמת ליה בדלא נפיל בחצרו, א"כ קשה אמאי אסורי' משום דרכי שלום הא לא הוי דעתי' עליה כלל [וליכא משום קטטה. ואם תאמר מאי פריך, מי גריעי מאמן והא אמן אסורים משום דרכי שלום, ויש לומר דסלקא דעתיה דמקשה דבאמן ליכא אפילו משום דרכי שלום כיון דיכולה להפריח לא הוי דעתיה עלויה כלל]. ומ"ה פריך כיון דהבצים הנו אגידי באם, א"כ אית לן למימר דהוו כמו האם, ומשני אאמן, פי', מטעם אימן איכא דרכי שלום בבצים, דבאימן איכא משום דרכי שלום ובצים הוו כמו היא, אי בעית אימא לעולם אביצים. פי', ואמן ליכא ודאי אפי' דרכי שלום כדפרי'.
<h2>דף קב:</h2>
אי מהתם הוה אמינא פרושי קא מפרש. פ"ה, אי מהתם מאיסתירא מאה מעי וכו' לא הוה ידענא דאית ליה לרב תפוס לשון אחרון, דהוה אמינא דטעמא דאמרי' דאיסתרא מאה מעי, היינו משום דפורט דבריו, דהך איסתירא שיהא שוה מאה מעי, וכן מאה מעי איסתירא פירש דבריו ואמר מאה מעי גרועים דלא שוו כ"א אסתירא. וא"ת, לשמעינן הא דהכא דרב אית ליה תפוס לשון אחרון וליישבא מההיא דאסתירא מאה מעי וכו'. וי"ל, דמהך מהכא דמרחץ כמו כן לא הוה ידענא דרב אית ליה תפוס לשון אחרון, משום דפרושי קא מפרש, שאומר בי"ב זהובים לשנה מאותה שנה שלא יעלו אלא דינר לחודש, דהיינו בלא חודש העבור. ול"נ פ"ה דקאמר אסתירא שיהא שוה מאה מעי, זה דוחק. לכן נראה לי דגר' אי מהאי דמרחץ הוה אמינא פרושי קא מפרש, שאמ' בי"ב זהובים לשנה, מאותה שנה שלא יעלו כ"א דינר זהב לחודש, דהיינו בלא חודש העבור, ולא מטעם תפוס לשון אחרון, לכך אצטריך הא דאסתרא מאה מעי, לאשמועי' דרב אית ליה תפוס לשון אחרון. וא"ת, ולישמעינן מהך דאסתירא מאה מעי ולישתוק מהא דמרחץ, וי"ל, דמהך דמרחץ לא מצי למישתק, דהא לא הוה עיקר מילתי' דרב אלא מעשה בא לידו ואמ' תפוס לשון אחרון.
כור בשלשים אני מוכר לך וכו'. פי', דאף אם משך כל הכור לא קנה עד דמדיד ליה וכו'. וא"ת והא אמרינן [ב"ב פ"ה ע"ב] משך ולא מדד קנה, והכא אמר דיכול לחזור בו. וי"ל, דהתם מיירי שהקנה לו חבילה כמו שהיין ביקב, דקונה כולה בין רב בין מועט לפי השער, ולא הזכיר לו שום מדה, ודו[חק] הוא. לכ"נ דלא דמי, דהא דקאמ' הכא דיכול לחזור, לאו היינו משום דלא מדד כו', אלא משום דלא משך, וכיון דלא משך הכל יכול לחזור בו אפי' מאותו חצי שמשך. והטעם הוי, משום דכיון שהזכיר כור בשלושים בשעת מכירה, אם כן לא הוי משיכה מעלייא עד שימשוך כל הכור. וראייה מפרק הזהב [מ"ז ע"א] דאמ' המחליף פרה וחמור בפרה וטלית משך בפרה ולא משך בטלית, דלא הוי משיכה מעלייתא.
התם טעמא מאי משום דתפיסי. וא"ת והא אמרי' לעיל [ו' ע"ב] דתפיס' הבאה אחר טענת ספק אינה מועלת כלום, מההיא דתפסו כהן אין מוציאין אותו מידו. וי"ל, דאימת [הוי] הספק כשבא לפניו בדין וכבר הוה תפיס. והשתא ראשון ראשון קנה לא הוי לרב כמו לשמואל, דאליבא דרב דוקא כי אמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך הוא דאמר' ראשון ראשון קנה, אבל אי מפיך דאמר סאה בסלע כור בשלשים, אמרי' דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ומשום תפוס לשון אחרון, ולשמואל אפי' אפיך מיפך קנה ומשום דמספקא.
ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. פי' דמספקא ליה כדפי', וא"כ אזלא בתר חזקה וא"ל אפילו בסוף החדש הוי למשכיר דהקרקע בחזקת בעליה עומדת, וא"כ מתחילת החדש נולד הספק. וא"ת, ומתניתי' דאמר יחלוקו מי פליגי אדרבי נחמן, בשלמא לרב לא פליגא, דרב דאמר דטעמא דמתני' דמספקא ליה כרבנן, אבל לרב נחמן דסבר דאפי' למאן דמספקא ליה מ"מ כלי' למשכיר, א"כ מתני' היכי מתוקמא. וי"ל, דמוקי מתני' כסמכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, ואיהו ס"ל כרבנן.
פסק רב האי גאון כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקי', דסתם לן כותיה בהשואל [ק' ע"א] ובפרק שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א], ואע"ג דכמו כן סתם לן כרבנן בפרק המניח [ב"ק ל"ה ע"ב], מ"מ סתמא כסומכוס, דשור שנגח עדיפא דבתראי הוא, ור"י מפרש דהלכה כרבנן כדמשמע הכא, דרב נחמן ס"ל כרבנן, והלכה כרב נחמן בדיני.
בתוך שלשים יום כו'. וא"ת תקשי מהכא להא (דבפ') [דבבא] בתרא [ה' ע"א] דקאמר עביד אינש דפרע בגו זמניה. וי"ל, דאיכא סברא הכא לומר דלא עביד אניש דפרע תוך זמניה כפדיון הבן [בכורות מ"ט ע"א], דשמא ימות הבן ויפטר מפדיון, גבי בית נמי שמא תפול הבית ליפטר.
<h2>דף קג.</h2>
האי מאן דאגר ביתיה לחבריה לעשר שנים וכתב ליה שטרא. פירוש, המשכיר כתב לו לשוכר שהשכירה לו עשר שנים, אבל לא כתב זמן, ואמר ליה ניקט' חמש שנים, פי', אמר המשכיר לשוכר כבר דרתם בה חמש שנין, מהימן, אבל הך שטרא דנקיט ליה דלא ליחזוק בביתא. וא"ת כיון שהשטר ביד השוכר א"כ מאי אהני שלא להחזיק, הא מצי כביש השוכר לשטרא משכנתא. לכ"נ, דה"פ וכתב ליה, פי' השוכר כתב למשכיר שטר שהוא חייב לו (ר' ליטרין מעשר שני), וא"ל נקיט חמש שנין. פי', השוכר אמר למשכיר אני פרעתי לך שכירות דחמש שנין, מהימן השוכר.
אבל הכא מצי אמר שטרא דחזיק בי היכי דלא אחזיק בבית'. פי', בשביל שנתתי לך השטר, ונתתי אותו בידך כי היכי דלא הייתי סבור שהייתה רוצה להחזיק בבית, אבל לא כתבתי אותו לך בשביל לגבות.
רפיק ביה כל פרדסיא דאית ליה. וא"ת, והא אמרי' [ב"ב ס"א ע"ב] דמיעוט ארעתא שתים כמו כן הוה לן למימר דמיעוט פרדיסי שתים. וי"ל, דלא דמי דהתם מוכר קאי אבל הכא השואל מוחזק. עי"ל התם אזלינן בתר דעת מוכר שהרי מוכר מפרש והכא השואל מפרש.
אי דאמ' ביתי' וכו'. וא"ת, ואמאי לא אמרי' אם יש בדמיו ליקח יקח כדאמרי' לעיל [ע"ט ע"א] גבי חמור. וי"ל, דלא דמי, דהתם הנבילה עומדת לימכר וליקח מן הדמים חמור אחר, אבל הכא אין הבית עומד לימכר כשנפלה ולעשות ממנה דמים, אלא עומדת להוציא עליה יציאות עד שיהא כבתחילה, וגם מזה אינו חייב לעשות לו כיון דאמר ליה בית זה, ומ"ה קאמ' אי נפילי' אזדא.
בתבן ובקש. אותו שנקצר עם שיבולת קרוי תבן, ואותו הנשאר בארץ קרוי קש, וסמך לדבר דתבן הוא אותו שנקצר כבר, כדכתיב [בראשית כ"ד] גם תבן גם מספא רב עמנו. (דאותו) [ואותו ש]נשאר בקרקע קרוי קש, כדכתיב [שמות ה'] לקשש קש, שמלקטין בשדות הקש הנשאר תחת התבן, כי התבן כבר הוליכוהו כל איש ואיש לביתו, והיינו דכתיב ויצא העם לקשש קש, וכן אמרי' פרק (ה)שואל [שבת ק"נ ע"ב] בשלמא קש משכחת לה במחובר אבל תבן היכי משכחת לה.
<h2>דף קג:</h2>
קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. (דהנידוש) [דהניכוש] הוי תחת המחרישה. וא"ת, וכמו כן לימא ליה אידך, כמו כן היה לך לפרש, ולהודיעני שלא הייתי פטור מכרובה ע"י (הנידוש) [הניכוש]. וי"ל, דפשיטא כי [י]אמ[ר] לו בעל הקרקע, היה לך לידע שלא הייתי מתרצה בדבר, אחרי אשר לא צויתיך.
ואזיל איהו. תימא, דהכא משמע דשקיל בעל הבית פחות מן האריס, ובכל דוכתא חזי' דאריס נוטל פחות, כדאמרינן לקמן [ק"י ע"א] בעל הבית אומר לשליש הורדתיך ואריס אומר למחצה ירדתי. וי"ל, הא באתרא דיהיב אריס ביזרא, ולכך שקיל טפי מבעל הבית, והא דלקמן דמשמע דלא שקיל טפי מבעל הבית, היינו משום דבעל הבית יהיב ביזרא, וכה"ג משמע באיזהו נשך.
בלומה. פי' שמירה, כמו פיו בלום [בכורות מ' ע"ב]. אבל אוצר בלוס, הוא בסמך, כמו עיסה בלוסה (פי') [כדאיתא] פ' כלל גדול [שבת ע"ו ע"ב]. ואוצרות (בלוסיר) [בלוסין] בב"ר.
אינו מנכה לו מן חכירו. אם חוכר, נותן לו מה שקוצב עמו, ואם קבלן הוא לשליש, לא יאמר לו כיון שיבש המעין, וצריך אני לטרוח ולהביא מים מן הנהר, אקח מחצה.
<h2>דף קד.</h2>
דאפשר לאתויי בדולה. תימ' אמאי לא משני ליה בהדיא לא צריכא דלא יבש נהרא זוטא, ולמה ליה לאורוכי בתירוציה. וי"ל דלרבותא נקטי'. דאפי' יבשו שאר יאורי שדות העיר, וסד"א דהוי מכת מדינה, קמ"ל, כיון דאפשר לאיתויי מנהרא רבא לא מנכה ליה. דלא דמי לקמן [ק"ה ע"ב] גבי אכלה חגב או נשדפה, דאמר מנכה ליה דדוקא התם משום דאינו יכול לתקן על ידי טורח, ומשום הכי מיקרי מכת מדינה, אבל הכא דאפשר לתקן על ידי טורח לא הוי מכת מדינה.
הגיעו שלא מכר לו וכו'. תימ', אמאי לא אמרי' הדמים מודיעים, כדאמרינן [ב"ב ע"ז ע"ב] גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר. וי"ל, דאין אונאה לקרקעות [נ"ו ע"א], ואין חששא אם מכר לו יותר מדאי. אבל קשה דנהי דאמעיטא קרקעות מאונאה, מבטול מקח לא אמעיטא, כדאמרי' לעיל שלהי הזהב [נ"ז ע"א]. ושמא י"ל, דהאי תנא אית ליה דאין הדמים ראייה, ודוחק הוא. לכך י"ל, דאותו קרקע שמכר לו מחזיק טפי מלתך, ואינו מגיע עד כור, ואינו יכול להברר הדבר. וק"ל לישנא דאעפ"י שלא נתן לו אלא לתך הגיעו.
אוביר. לשון שלא תקנו חכמים לכתוב, אלא הדיוטות תקנום, והורגלו לכתבם, ולכך אפי' אחר שלא כתבו כמי שכתבו דמי.
אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. וכן כל קרבנות שהיא חייבת, שכך כתבה לו כל אחריות דאית לי עלך, ה"ג בספרי'. וה"פ, שכך כותבת כשמגרש אותה ונותן לה כתובת', והיא כותבת לו שובר שיש בו שהיא פוטרת אותו מכל האחריות שהית' לה עליו מקדמת דנא, משעת הנשואין. ובס' קדמוני' גרסי' כל אחריות דאית לך עלי, וה"פ שכך כתבו לה בכתובתה כל אחריות שאת חייבת יהא עלי מן קדמת דנא, אפי' חובות שקדמו לנשואין. ודוקא קרבנות שהייתה חייבת, שהם באי' להכשיר כמין קרבנות לידה וזיבה וצרעת. וכן משמע פרק נערה שנתפתתה [ירושלמי כתובות פ"ד ה"ח] דקאמרי' אכלה חלב חיללה שבת, משמע דנקט דוקא קרבנות שבאין להכשיר, אבל קרבנות שנדרה או חובות שלותה קודם נשואין, ואכלה, לא ישלם, ואפי' לותה תחתיו שלא לצורך מזונות או קרבנות או נדבות שנדרה תחתיו לא ישלם, דאל"כ מיד תוכל להפסיד לבעלה כל מה שיש לו, שתדור שלא בפניו כשמתקוטט עמה. ואפי' דברים שבינו לבינה ויוכל להפר ביום שמוע, (ש"מ) [מ"מ] קודם ששמע תדור ותשלם. ותו אפי' כשידע לא אסיק אדעתיה להפר כשישמע, דזימנין דטריד, כדאמרי' (פרק שני דנזיר) [נדרים (ע"ג ע"א)]. ומעשה היה שהורה רב אחד שהיה קדמון, שהבעל חייב לשלם חובות אשתו שלותה קודם נשואין כר' יהודה דהכא, דאע"ג דרבנן פליגי עליה, דהא בפרק [ד'] (שני) דנזיר [כ"ד ע"א] משמע דהלכה כר' יהודה, דסתם מתני' דאמר אוביר ולא אעביד אשלם ממיטב אתי' כותיה. וכשנאמרו דברים לפני ר' משה ב"ר אלכסנדרי ז"ל אמר שיפה הורה, ואפי' הכי אי' הוא כן אלא כדפירשתי.
שכך כותב לו. בשעת השבת העבוט, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דנא, כנגד משכון זה, יהא עלי אחריות לאחר שהשיבו ונאבד, אם יגבה יותר מחובו.
<h2>דף קד:</h2>
אהני כתב לגרעון. לשלם לו מה שיגרע המשהו ע"י הלוה משתמש בו כשמשיב לא עביט, וא"ת, כיון שצוהו הכתוב להשיב אמאי לוקח ממנו הגרעון. וי"ל, דחכמים תקנו כך כדי שלא ימנע המלוה מלהשיב העביט, כדרך שתקן הלל פרוזבול.
דעבדי חיטי כשומשמי. פי', הצליחו החיטין, והוה שוה כאילו זרע שומשומין. והא דאמר' שמין כמה היא ראויה ליעשות, היינו בר מכחשא דארעא. אי נמי, שאני שומשומי שמכחישין יותר מדאי.
[עבדא חטי טפי משומשמי. פירוש הקונטרס שנתייקרו החטים. וקשה, דלישנא דארעא לא אשבח לא משמע הכי. אלא נראה כמו שפירשתי שהצליחו החטים מאוד. וכי תימא שמא אם זרעו בה שומשמין היו כמו כן מצליחין. יש לומר אותה שנה מצלחת בחטים יותר מבשומשמין]
<h2>דף קה.</h2>
הני בי תרי דקבילו עיסקא בהדי הדדי. וכו'. וא"ת, אמאי לא קאמר האי מאן דמקבל ארעא מחברי'. וי"ל, לפי שהמקבל יכול לחזור בו קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד, ואטול טורח עד הנה, (אלא) [ולא] מצי בעל עיסקא לעכב כמו דאמרי' [י' ע"א] פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום, ואינו מפסיד כלום. אבל בעל עיסקא יכול להיות שאינו יכול לחזור, שהרי פלגא הוי מלוה ביד המקבל, [עד] הזמן [שקבע לו] ואפי' פלגא פיקדון הוי בשליטו להשתכר בו, ולהיות הפיקדון (משוערת) [משוארת] עד הזמן.
מהאי גיסא או מהאי גיסא. פי', כשתקנו (הרחב) [הרחת] בתבואה, ישימו הרחב בכרי או הקצר. ומפ' כל שאין כונס שלה רואה פני חמה, אלמא אפי' הרחב.
<h2>דף קה:</h2>
שיכול להסיטו טמא. וא"ת אין כחו רע אמאי טהור, הלא יטמא התחתון לעליון. וי"ל, דמיירי שהתחתון גוי, אי נמי בתחתון ישראל, וכגון דיש לו לעליון הרבה לבושין שלבוש הראשון, ולא הוי דיקרב בדיקרב.
מטפחת שלהם. ר"ח ז"ל גריס של לחם, דאילו לתפילין אין רגילות להיות להם מטפחות, כי אם תיק או כיס.
ארבעה סאין לכור. פירש הקונטרס, לקרקע בית כור, דהיינו אלף וחמש מאות אמה, ודוחק הוא, שבשביל שומן הקרקע לא יהיה די בפחות זרע. לכך נראה לר"י, דלכור רצה לומר בקרקע שגדל בה כור תבואה. ובשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט היה גדל כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין, ובשניה דרבי אמי צריך כפלים קרקע ליגדל שם כור תבואה, והשתא ניחא שפיר.
אם מכת מדינה הוא מנכה לו מחכירו. האי מתני' לא מיירי בקבלנות דאילו בקבלנות לא שייך התם טורח, אלא ממה שימצא יקח חלקו.
<h2>דף קו.</h2>
אלא מעתה שביעי' תעלה, דאיכא תבואה בחוצה לארץ. תימ', לדברי המקשה יקשה, דמקשה עצמו היה מדקדק דדוקא בשני אליהו דליכא תבואה בעולם ובשביעית איכא תבואה בחוצה לארץ. וי"ל, טעמא דמכת מדינה (דמודה) [דמנכה] לו היינו משום מכת מדינה, דמודיעה ומגלה לנו דאותו שדה אינו ראוי לתבואה, אפי' היתה כבר ביד המחכיר או אדם אחר בשנה זו, ולא משום מזל דחוכר גרם, ואינו מנכה לו. ולעיל קאמ' תלמודא דהיכא דאישתדיף רובא דבאגא אע"ג דיש תבואות במקומות אחרים, מ"מ אמרי' דמכת מדינה היא, לומ' שאין שדה זו ראויה לתבואה אפי' היתה ביד מחכיר, ולאו מזל דחוכר גרם, והשתא פריך מההיא דהיתה שני שדפון וכו' דומיא דשני אליהו דליכא תבואה הא איכא תבואה עולה, אע"ג דאשתדוף רובא דבאגא, וס"ד דמקשה דגבי שתי שנים דמוכר שדהו הוי נמי טעמא [ב]ראיות תבואה שדה זו שמכר, דשני תבואות דאמר רחמנא אשדה שמכר קאי דוקא דליכא תבואה, אי נמי בשני אליהו אז אמרי' דשדה זו אינה ראויה לתבואה, אפי' ביד המוכר, הא איכא תבואה דאותה מדינה אפי' אשתדיף רובא דבאגא עולה לו, ולא אמרי' כיון דאשתדוף רובא דבאגא מכת מדינה היא, להוכיח על השדה שאינה ראויה לתבואה אפי' ביד אחר [א]לא אמרי' דלא מכת מדינה היא, כיון דאיכא תבואה במדינה ש"מ שדה זו בידי ראויה לתבואה, אלא הלוקח (גרס) [גרם] ועולה לו, דס"ד לדמויי מוכר (ללוקח) [ולוקח] (ומחכיר לחוכר) [למחכיר וחוכר], וכן מתוך הסברא דמחכיר כמו חוכר לו פירות שדהו לשנה זו כמו למעלה. והשתא קשה להא דאמרי' לעיל דרובא דבאגא מכת מדינה היא, להוכיח שאין שדה זו ראויה לתבואה. והשתא ניחא דלא הוי קש' ליה משביעית, דאע"ג דאיכא תבואה בחוצה לארץ משום דמ"מ שדה זו שבארץ ישראל אינה ראויה לתבואה, ולא דמי לאשתדוף רובא דבאגא דבעי המקשה לומר דעולה לו, דהתם, כיון דאיכא תבואה במקומות אחרים בארץ ישראל, א"כ שדה זו ראויה לתבואה, דהא לאו מכת מדינה היא, לדברי המקשה, ובראיות תבואה השדה זו תלייא מילתא גבי מוכר שדה אחוזה, לדברי המקשה כדפי', דמשמע דמדמה ליה למחכיר וחוכר. ומשני שאני הכא דכתי' שני תבואות, שנים שיש בהם תבואה בעולם, כלומר, (לא"ל) דאשתדוף רובא דבאגא באגא לחוד מכת מדינה הוי להוכיח על שדה זו שאינה ראויה לתבואה, ומיהו גבי מוכר שדהו גזרת הכתוב שאינו תלוי בראיות תבואה לשדה, מי כתוב תבואות השדה הוא מוכר לך, אלא כתיב שני תבואות, שנים שיש בהם תבואות בעולם, אפי' לא תהא אותה שדה ראויה לתבואה. ולהכי פריך אי הכי שאין הדבר תלוי בראיות תבואת השדה זו, אלא שיש תבואה בעולם א"כ אפי' שביעית תעלה, אע"ג דשביעית אין שדה זו ראויה לתבואה בארץ ישראל, מה בכך, הא את הוא דאמרת דאין הדבר תלוי בראיות התבואה בשדה זו, דהא אשתדוף רובא דבאגא, דאין שדהו ראויה לתבואה, מדמנכה לו (מחבירו) [מחכירו] וא"ה אמרת גבי מוכר שדהו דעולה לו, לפי שתלה הכתוב בשנים שלש תבואות בעולם, אפי' לא תהא שדה זו ראויה לתבואה. ושביעית נמי להא דמיא, כיון שיש תבואה בחוצה לארץ. ומשני שביעית אפקעתא דמלכא היא, בארץ ישראל, ששם נוהג דין מוכר שדה אחוזה, ובארץ ישראל מיהו לא הויא תבואה בעולם, ולא דמי לאשתדוף רובא דבאגא, דהתם קרי' בי' שנים שיש תבואה בעולם הוא בארץ ישראל, זה לשון מורי שיחי'.
הוה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך. [תימה אמאי לא פריך] מתני' דפרק הפועלים [צ"ג ע"ב] דקאמ' הארי והדוב הרי זה אונס, ואמאי נימא (אי לא) [אילו נלחם בהם] הוה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב וגומ'. וי"ל, דלא דמי, התם שהיה שם ולא היה בו דעת ורוח להלחם (אם לא) [אין יכול לומר ד]היה ראוי להתקיים בו גם את הארי, אבל הכא שלא היה שם, אילו היה שם היה מקיים בו גם את הארי שהיה בא לו כח וגבורה ודעה להלחם.
לניסא זוטא חזינא. וא"ת, ואמאי לא משני דשאני הכא דשייך טעמא דלעיל, דמצי אמר ליה אי זרעת חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך. וי"ל, דשמואל מיירי כדאמר ליה זרע מה שתרצה, וא"כ לא התפלל עליה, שלא ידע מה יזרע המוכר, לכך פרי' אמאי חייב כשנתפלל שיצליחו תבואת שדותיו, מסתמא אין הבורא שומע ועושה תפלתו, כיון שלא בירר חיטין או שעורין, וא"ה אמרת חייב דראוי לניסא, תיקשה מרועה, אבל לעיל שאמר לו זרע חיטין, ומ"ה מצי אמר לו אי זרעת חיטין הוה מקיים ותגזר אומר ויקם לך שהתפלל על חטיו.
<h2>דף קו:</h2>
וקיימא כימה אראשייהו. פ"ה בסוף שעה עשי' קיימא כימה באמצע הרקיע. ותימ' דאמרי' פרק הפועלים [פ"ג ע"ב] דפועלים לא אתו ממלאכתן עד צאת הכוכבים. ועוד דבסוף שעה י' הוא יום גדול, ואין כוכבים נראין בשמים שיוכלו להכיר מזל כימה, שהוא באמצע הרקיע, ומשמע (דבלא משכון מזלותיו) [דבא ליתן סימן שהאריסין] יוכלו להכיר מזל כימה, וי"ל, דבתחילת הלילה כשבאים פועלים ממלאכתן, אז קיימא כימה באמצע והיינו בתחל' שבט, ואז כלה זמן הזרע, והא דאמרי' במנחות פרק כל קרבנות [פ"ה ע"א] שהיו זורעין קודם לפסח שבעי' יום, וזהו חמשה ימים בתוך שבט. וי"ל, דבתחלת שבט של לבנה אינו עדיין שבט של חמה, ושבט של חמה רוב פעמים אינו מתחיל עד שבעים יום קודם הפסח. עבד אספס'. לא הוצרך לומר דבר זה.
<h2>דף קז.</h2>
האי מאן דבעי דתיתבר זרעי', פרש"י ז"ל שתתקלקל שדהו לזרעיה שתא חיטי שתא שערי, ולכך אומר ר"ג קטנית לא יזרענה תבואה, דשמא בשנה שעברה זרעו קטנית, ואי היה זורע בה תבואה תתקלקל. ול"נ, דאדרבה כך רגילות של עובדי אדמה לזרע שנה אחת חיטין ושנה אחת שעורין, וכן נמי משמע פרק חזקת הבתים [נ"ז ע"ב] דקאמר אחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורין, כדפר"ש התם. לכנ"ל לפרש היא מאן דבעי דתיתבור ארעיה, פי', שתהא שדהו חשובה כאלו היניחה שנה אחת בורה, כי כן דרך לזרוע אותה שנה ולהובירה שנה כדי לחזור ולשבחה ממה שהוכחשה, ליזרע שתא חיטי ושתא שעורי, ולכן אוסר ר"ג לזורעה תבואה, כי שמא אשתקד זרעוה חיטין ועכשיו יש לזורעה קטנית.
הנוטה לכאן ולכאן. פ"ה, השרשים שנוטין לכאן הם לכאן, והפירות שכנגד השרשים הם לכאן, ולא רצה לפרש הנוטה בענפים, לפי דלא אזלינן בתר הנוף, כדאמר בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ז ע"ב] אילן הנוטה מביא וקורא, פירוש בעל הקרקע דאזלינן בתר היניקה. מיהו קשה, דהנוטה משמע דקאי אענפים מלשון הטייה, וגם ההוא דלא יאסור רצה לומר בענפים הנוטים, וכן נמי קאמר התם גבי אילן הנוטה קוצץ מיירי בנטיית הענפים, לכך נראה דהכי נמי רצה לומר כו' כמו שפירשו התוספות.
אילן העומד על המיצר. פירש"י ז"ל, אילן הנטוע בקרקעו סמוך למיצר והשרשים נוטים בשל חבירו. ואינו נר'. לכנ"ל אילן העומד על המיצר שהוא של שניהם, ואין ניכר הדבר ברשות מי השרשים הם נוטים, או אין השרשים יותר בקרקע של זה מבקרקע של זה, (אף) [אך] הענפים נוטים יותר בשדהו של זה או כלם או מקצתם, כיון שמן השרשים הם שוין, אזלינן בתר ענפים, מה שיש בענפים נגד המיצר יחלוקו, והשאר הנוטה לכאן הרי הוא שלו.
ושמואל אמר חולקין. דאזלינן בתר שרשים שהן שוים, כמו כן בענפים יהיו שוים, אבל אי נטוע כולו ברשות [אחד] והענפים נוטים ברשות חבירו, בזה אמר ר' יוחנן פרק לא יחפור [ב"ב כ"ז ע"ב] מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, שכל הענפים יהיו לבעל השרשים, ובהא מודו רב ושמואל בשמעתין. ופריך אילן העומד על המיצר חולקין, וקשה לרב, ומשני ההיא בממלא כל המיצר כולו. פי', שכיון שה[ש]רשים כולן על המיצר, ופרי' מאי למימ', ומשני לא צריכא דתלי (טובא) [טוניה] להאי גיסא. פי', הענפים ודאי אין עובר' המיצר, אבל יש פירות מיצר אחר, מהו דתימ' נפליג (לאותו) [לארכו של] מיצר, קמ"ל דחולקין הכל לרחבו.
שלא תמצא אשתך ספק נדה. פי', ספק נדה, לאו דוקא דה"ה נדה. ושמעתי מפי מורי שיח' דדוקא ספק נדה, כלומ' שאין דינה להיות וא"כ דעתו עליה, ועושה לו רעה גדולה, אבל כשהיא ודאי נדה אין דעתו עליה, ומבוייש ממנה.
<h2>דף קז:</h2>
תשעים ותשעה מתו בעין הרע ואחד בדרך ארץ. וא"ת בני יוסף שלא שלטה בהם עין הרע, אמאי לא חיו הרבה מכל השבטים. וי"ל, דכשהקב"ה רצה להמיתם שולח להם חלאים אחרים, אבל הני מתו כולן בעין הרע, כך אירע הדבר.
שתין רהיטי רהיט וכו'. ולכך נקט. שתין רהוטי, לפי שימי החורף ששים יום, וימי הקיץ ששים, והיא מצלת מן החמה ומן הצינה [ק"ו ע"ב]. אי נמי דרכו של תלמוד כך אומ' שתין, כדאיתא פרק החובל [ב"ק צ"ב ע"ב] שתין תיכלי מטו להכו' גברא דשמע לקל חבריה דאכל ולא אכיל.
<h2>דף קח.</h2>
ליקוץ ענפים. לכך קילל. לפי שעצמו לא פשע, כדאמרי' לעיל בההוא עבדא דפרזק רופילא.
האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא. פי' שקבל מן המלך (בעיסקא) [בטסקא] כמו שפ"ה. ומשום הכי קא [אמר] אחזיק ולא אמר זבן.
האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי. היינו שקבל בעסקא מן המלך לא מסלקי' ליה, וכן לרב נחמן דוקא משום דאחזיק ביני אחי מסלקי' ליה, אבל בין שנים שאינן לא אחים ולא שותפים לא מסלקי' ליה משום דינא דבר מצרא, ולא שייך כאן ועשית הישר והטוב, כיון שהם לא רצו להחזיק בקרקע מן המלך, א"כ לא היו חוששי' בה, (אלא) [אבל] אם לקח קרקע מן הבעלים אית להו דינא דבר מצרא, לכולי עלמא, דלא הוה לי' לאסוקי אדעתא להאי מצרן שהיו רוצין הבעלים למכרה.
<h2>דף קח:</h2>
לכרגא ולמזוני מגבינן בלא אכרזתא. אין לפרש כל הני מילי לצורך יתומי, דא"כ משמע דלשאר צריכי' של יתומים לא מגבינן בלא אכרזתא, וזה אינו, דהא פרק (הנזקי) [שום היתומים ערכין כ"ב ע"א] פריך מהא דאמרי' שום היתומים שלשים יום מכריזין בוקר וערב, ולוקמה בשאר מילי דצריך הכרזה, ולא ליפרוך, אלא ודאי דכל מילי דיתומי לא בעי הכרזה, ושמעתי' מיירי לכרגא ולמזוני הכל לצורך האשה והבנות. וא"ת, פשיטא דלקבורה לא נטרי' שלשים יום עד שיכריזו. וי"ל, דסד"א שממשכנין מחפצי יתומים עד שיכריזו קמ"ל.
שכיני העיר. כלה הך מילתא בדין הקדמה מיירי כששניהם מצרנים. ארעא דחד ובתי דחד. שהבית בנוי על הקרקע, מאריה דארעא מעכב שלא ימכור הלה עציו ואבניו כ"א לעצמו. ודוקא בכי האי גוונא אבל בית אצל בית לא שייך דינא דבר מצרא, דלא שייך התם טעמא דקאמ' בסמוך שיכול להכניס תלם אחד, וכן פר"ת ז"ל בתשובה [סה"י סימן תר"ז] וכתוב בה חזרנו על כל צדי צדדין ולא מצינו דין מצרנות בבתים.
<h2>דף קט.</h2>
אלא דיקלא ה"נ. דבעינן שבחא. אפי' לאביי דאמר בשבח שקמה יש לו, היינו דוקא שאינו שבח אחר רק הענפים, אבל בדקל שיש פירות, להכי לא נחת אדעת' למשקלי' בעובי ואלמ' הדקל. של כורכמא רישקא. וכגון שהתלאי לא היה (מנח) [מכחש] כולי האי בקרקע יותר מכורכמ' רישקא.
<h2>דף קט:</h2>
קופה סבא פלגא. משום שיש (לוקח) [לו ליקח] החצי בכל הנטיעות שנטע בין בפרי' בין בגוף, כשאין צריכין שמירה וטורח, כי האי דבסמוך.
מה נקצץ בזמנו. משום דאסור לקוצצו בעודו טוען פירות [ב"ב כ"ו ע"א], אף יבש בזמנו, משמע דאי אמרינן לא (לתני) [יבש] דומייא דנקצץ, לא ליקשי ליה מידי מדנקצץ, והיינו טעמא דמצינן לפרש נקצץ לאחר שיבש בלא זמנו, דהשתא נקצץ כדין דומייא דנקצץ. וקשה, דא"כ אמאי משני בסמוך נקצץ דומיא דיבש, דמשמע דגם מנקצץ קשיא ליה. וי"ל, דמעיקרא ודאי קשיא ליה גם מדנקצץ, והא דקאמ' מה נקצץ בזמנו (ו)אף יבש וכו', משום שאין להקשות משניהם. וגם משום דלא נדוק איפכא מה יבש וכו', וכה"ג אי' פרק מי שהחשיך [שבת קנ"ו ע"ב] דלועין דומייא דנבילה, ומשני נבלה דומיא דלועין, אעפ"י שיש לחלק בין ההוא דהתם להכא. ותו י"ל דמעיקרא הכי דייק דנקצץ מסתמא מיירי לאחר שיבש, דאי טוען פירות אסור לקוצצו, וא"כ כיון דנקצץ לאחר שיבש, למה תנא נקצץ כלל, אלא תנא ודאי לגלויי שלא יבש, דהוי בזמנו דומייא דנקצץ, ומשני אדרבה נקצץ הוי שלא בזמנו בעודו טוען פירות, דהשתא הוי דומיא דיבש שלא בזמנו (אוקי).
נפלו לה זתים זקנים ימכרו וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות. אבל קוצץ העצים לא, משום דהויא קרנא. וקשה לאביי דאמר עצים הוו פירות במקום שאין פרי אחר. וקשה דמאי מייתי, הלא התם מיירי שאינן יבשים ממש, אלא עבדי פירות קצת, מדמפליג פרק האשה שנפלו לה [כתובות ע"ט ע"ב] ואמ' לא תמכור מפני שבח בית אביה, ומוקי לה התם בשדה שאינה שלה, ואי ליכא פירות כלל א"כ לרבן שמעון בן גמליאל יהיו לבעל העצים, כיון דליכא פירי אחרינא. וגם בעל השדה לא יניחם אחר יבשתם בעודה שלו, וא"כ מה שבח בית אביה יש, הלא כלים ע"י שהבעל מוציאן. ותי', מעיקרא דפליגי דנפלו זתים בשדה שלה, אבל בשדה שאינו שלה דברי הכל ימכרם, ופרי' והרי שפחות ועבדים זקנים כזתים בשדה שאינו שלה, ופליגי, והלא עבדים ושפחות ע"כ, איכא עדיין ריוח מעט, דאי לאו הכי היאך מוכרם, למה יקנוהו, והכא נמי מיירי דאיכא נמי בזתים קצת פירות, ולכך הוי עצים קרנא, וכשאין חפץ הבעל לעשות עצמו בפירות מועטות כאלו, לבד, ילקח בהם קרקע ויאכל פירות הרבה, וזהו טובתן של שניהם, אבל אי לא הוה פירות כלל כמו בשמעתין, העצים מיקרו פירי כאביי. וצ"ל דהכי פי', כיון דטובתו מוכרן שיאכל פירות הרבה, ועוד מדאמר רשב"ג לא תמכור מפני שבח בית אביה, א"כ ת"ק דלא חייש לשבח בית אביה אזיל בתר טוב' הבעל, וא"כ היה טוב שיאכל פירות מועטות ולא יותר, וכשיבשו לגמרי יקוץ העצים, דמסתמ' ימכר ליבש כמו שהתחיל, אלא ש"מ כשיבש לגמרי נמי לא יאכל העצים כאביי, אלא ילקח בהם קרקע ויאכל פירות כרבא, דעצים כמו קרנא, ולכך מהשתא ימכרם לטובתו של בעל.
<h2>דף קיא.</h2>
מתקיף לה אביי איזהו גזל וכו'. תימא, וכי לא ידע אביי דרב ששת מיירי דמודי ליה והדר כפריה. וי"ל, דאביי סבר דאי בגזל הוי דומיא דעושק שכפר לו מתחילה, ולא דייק הא דקאמר בסמוך והא כתיב או בגזל ודהכא כתב או עשק בלא בית.
למה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. לא דייק משום דאפקי' האי בלשון עשוק והאי בלשון גזל, אלא משום דאיכא שני לאוין. ותימא בשלמא שני לאוין צריכי, אבל גבי אשם (לא) [למה] נכתבו שניהם או דגזל או עשק.
<h2>דף קיא:</h2>
(בגרך) [מגרך] זה גר צדק. וא"ת פשיטא מה[י]כא הוה ממעטינן ליה, הלא הוא אחיך במצות. וי"ל, דהכא כת' [מאחיך] דהוה דרשינן ממובחר שבאחיך, כדדרשינן [ב"ק פ"ח ע"א] מקרב אחיך. וא"ת כיון דמרבינן גר תושב, דמשמע הכי דכתיב ביה [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה, א"כ למה צריך לרבות גר צדק.
ור' יוסי בר (חנינא) [יהודה] לא (ל)יליף שכיר שכיר. היינו בעבד עברי, משום דסברי דהאי מפנה והאי לא מפנה. ור' יוסי בר יהודה האי לא תלין אתך מאי עביד. תימא, דבסמוך [קי"ב ע"א] דרשינן ליה בברייתא יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך, יכול אפי' אין לו ת"ל אתך בזמן שאתך, יכול אפי' המחהו ת"ל אתך.
<h2>דף קיב.</h2>
המחהו אצל חנוני וכו'. תימא, הייכי מיירי, אי אמר ליה פועל אני פוטרך אפי' לא יפרע לו שולחני, פשיטא דאינו חוזר. ואם לא אמר אני פוטרך אפי' לא יפרע, פשיטא דחוזר, כיון שהחנוני אינו רוצה ליפרע. אלא הך מיירי כדאמר לו בעל הבית לחנוני פרע לו ונתרצה חנוני, ואמר לפועל אני אשלם לך, רב ששת אמר אינו חוזר דהוי כמו שפי' אני סומך עליו אפי' לא יפרע לו, רבא אמר חוזר דהוי כאלו לא פירש. וכי תימא אטו בשופטני עסקי', שיהיה דעתו לפטור בעל הבית אפי' לא יפרע לו החנוני, והאיך יהיה כאלו פי' בהדיא. וי"ל, כיון שאינו חוזר אצל בעל הבית, הוי כאלו פירש לו חנוני לשלם לו מדין ערב, דערב חייב לשלם כשאין לוה רוצה לפרוע, אעפ"י שלוה חייב עדיין, כל שכן הכא שפועל איבד לגמרי על ידו שחייב. ורבה סבר דחוזר, ואינו כאלו פירש, וא"כ החנוני פטור. וה"נ הוה מצי לפלוגי בחנוני, אם חייב לשלם לפועל אם לאו, דהא בהא תלייא.
<h2>דף קיב:</h2>
שכיר בזמנו נשבע ונוטל. פירשתיה בשבועות [מ"ה ע"ב].
<h2>דף קיג.</h2>
ולעולם. פ"ה, וכי משהא שכיר שכרו כל כך, כלומר אין זו תקנה טובה להאמינו בשבועה לעולם [אבל] מטעם חזקה דאין משכיר משהא שכרו לא פריך, שהרי אינה מועלת בלא חזקה דבל תלין, ובל תלין אינו רק בקר ראשון בלבד, כך יש לפרש פ"ה.
כנגד אותו יום של תביעה. פ"ה, יום אחד לאחר (תביעה, פ"ה יום אחד לאחר) זמנו שאז תבע לו. ודוחק הוא דלא משמע כן. לכ"נ כפי' ר"ח ז"ל, שפי' כמו בשומרת יום כנגד יום, שאם תובעו היום למחר יהא נאמן בשבועה שלא פרעו, וכן לעולם, כיון שלא שהה שני ימים מלתבעו, ודאי יש לנו לומר (שפרעו) [שלא פרעו].
ואת המחרישה ביום. פ"ה מחרישה שחורשי' בה קרקע. ול"נ, דבגמרא [ע"ב] מוקי לה במחרישה דכספא, ואין רגילות לעשותה מכסף. לכ"נ לר"ת ז"ל דהיינו מגרדתא דכספא שמגרדין בה בני אדם בבית המרחץ, ודרך רחיצה ביום. ובפרק חבית [שבת קמ"ז ע"ב] אשכחן מגרדתא דכספא לבני אדם. וכן פי' ר"ח ז"ל בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ח ע"א].
ובעל חוב [נתוחי] נמי לא. ומדרבנן, דגזרי' ניתוח אטו משכון. והא דאמרי' בפרק המניח [ב"ק כ"ז ע"ב] עביד אינש דינא לנפשי'. היינו ליטול את שלו ממש, כלומ' אותו דבר שהוא שלו. ועוד פי' ר"ת ז"ל בספר הישר דכולה שמעתין מיירי בבא למשכן בטחון חובו, אבל בתורת [גביה] מותר לנתח הכלי.
<h2>דף קיג:</h2>
ונימא ליה לאו עלי רמית. אינו מקשה על עיקר השבת העביט, דהא גזירת הכתוב היא. ועוד, דמהא לא משני מידי. ועוד, דאמתני' הוה ליה לאקשויי. אלא קאי אהא דקאמ' כל [ישראל] ראויין לאיצטלא בת מאה מנה, שיכול להחליפה באחרת, ומשני דכתיב בהשבה [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה, וצדקה היא להניח לו, כי כל ישראל בני מלכים הם.
<h2>דף קיד.</h2>
הקדש שאין מחזי' וכו'. וא"ת ערכין יוכיחו שאין מחזירין וא"ה מסדרין. י"ל, דשאני ערכין שיש בהן קולא, דערך טומטום ואנדרוגי' וגוי אינו כלל מכ"ש בהקדש ולכך מסדרין. מיהו קשה, היכי מצי למימר שאין מחזירין ומסדרין, כיון שמסדרין שמניחין לו כדי סדור מזון שלשום וכסות לי"ב חדש ומטה מוצעת וכלי תשמישו, מה לו להחזיר, והלא אין נוטלין ממנו שום כסות, וה"ה כר ומחרישה דבכל הני הם. לכ"נ לר"ת ז"ל דהיכא שנטל בתורת גבייה לא שייך השבה, ואז שייך סדור, הילכך ניחא שפיר שאע"פ שמסדרין כשנוטל בתורת גבייה, מ"מ שייך לומר אין מחזירין היכא שנוטלין ממנו בתורת משכון, דאז שייכא השבת העבוט. ומ"מ רישי' דקרא דלא תבא אל ביתו דגובה זיבורית היינו פחות שבכלים, דמדכתי' יוציא אליך מסברא הלוה מוציא לו אותן שיוכל לסלקו במעות, או יגבה חובו מהם, אבל קרא לא מיירי בבא למשכן גביית חובו, ואז יוכל ליכנס בביתו למשכנו. אבל למשכן דברים שיש בהן אוכל נפש אסור כשבא למשכן בתורת גבייה.
ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא. ור' יוחנן סבר דאין הקש למחצה [נדרים ז' ע"א], והיקשא עדיפא מק"ו ומבטל ליה, ואע"ג דמוקמי' היקש לדבר אחר. אינך אמוראי סברי דק"ו עדיף, ומוקמי' היקש לדרשא אחריתי.
מה ערכין נדון בכבודו. דרשי' מנפשות. וא"ת, תיפוק לי' משום דכל שומות הכי איתנהו, דגבי נזיקין שיימינן כמה יפה קודם שנקטעה [ב"ק פ"ג ע"ב]. י"ל, משום דיש חלוק בין ערכין לנזקי' כדאמרינן פרק (שום היתומים) [האומר משקלי עלי י"ט ע"ב] דשמין אותו כאלו (ב)ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כמי שנטלה לגמרי, דאז מגונה יותר.
ואידך הוא שיהא וכו'. פ"ה רבנן דמתני' דאית להו מסדרין. ולפי' ר"ת ז"ל תנא דברייתא דלעיל, או אותו אמורא ששאל מהו שיסדרו.
[עד שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו. פירש הקונטרס, כגון עני והעשיר קודם שיעריכנו הכהן וכו', ולא דק דלישנא דעד סופו לא משמע כן, אלא כדאמרינן התם לאפוקי עני והעשיר והעני].
מה[ו] שיסדרו לב"ח וכו'. פסק ר"ת בספר הישר [סימן תק"ח] דאין מסדרין לב"ח, דהא רשב"ג דמתני' אית ליה דאין מסדרין, דקאמר [קי"ג ע"א] מכאן ואילך מוכרו בב"ד, והלכה כרשב"ג בכל מקום במשנה [ב"ק ס"ט ע"א], כיון דלא פסק שום אמורא דלא כותיה. וגם מצינו לקמן אמוראים דאמרי' בהדיא אין מסדרין ואין שום אמורא אומר בפי' מסדרין. ורבה בר אבוה דאמר ליה לאליהו מהו שיסדרו לב"ח וא"ל גמר מיכה מיכה מערכין, (ו)נראה לר"ת דה"ג מניין שמסדרין, ור"ל למאן דאית ליה מסדרין, אבל לעולם ס"ל דאין מסדרין. ובר מן דין צריך להגיה הגירסא, כי גירסת הספרים אינה נכונה, דא"כ היה לו להשיב א"ל מסדרין, וכן הגיר' בה"ג. ורבנן דר' יהודה בערכין פ' השג יד [י"ז ע"ב] אית להו אין מסדרין, דקאמר ר' יהודה עני והעשיר מביא ערך עשיר, ומפרש בגמ' טעמייהו דכתיב [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא שיהא במכותו מתחלה ועד סוף. ורבנן פליגי עליה, והכ' דרשי' והוא ולא בע"ח כדקאמר בסמוך. ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד מדאמ' בכל התלמוד דב"ח גבי אפי' מגלימא דעל כתפיה [ב"ק י"א ע"ב], ואין לומר דהיינו שמפשיט ליה גלימא דאלפא זוזי ויהיב ליה אחריתא, דהא קי"ל כרשב"ג דאמר כל ישראל בני מלכים הם [שבת קי"א ע"א]. ומדרבנן דמתני' אין להוכיח דמסדרין, דפליגי בבא ליטול דרך משכון ולא בתורת גבייה. ותדע דאם לא כן כי בעי מסדרין ליתא רבנן דמתניתי'. והא דלא מייתי ברייתא דלעיל, משום דלא ידע מאן קתני לה. והא דלא מייתי מרשב"ג דמתני', משום דאיכא לדחויי' כדלעיל ומזבין מאי דלא חזי ליה, כי היכי דלעיל לא הוה ידע תלמודא ואעפ"י שמתיר בלוף, מ"ה לא ס"ד דנימא מההוא טעמא דליכא מידי דלא חזי ליה. ועו' אומר ר"ת ז"ל שלא היה יכול להוכיח מר' ישמעאל ור' עקיבא דס"ל כל ישראל ראויין לאותה איצטלא, אלמא ס"ל דמסדרין, משום דמיירי בתורת משכון, דת"ק סבר דמפשי' אותו איצטלא בת מאה מנה ונותנין לו הראויה לו, וממנה עושין השבת העבוט בכל יום ויום, והמותר יהיה לו למלוה בתורת משכון ולא יחזיר לו אותו כלל. ור' ישמעאל ור' עקיבא סברי דמן השבה של מאה מנה יעשה השבת העבוט, אבל בתורת גביי' לא יסדר כלל.
<h2>דף קיד:</h2>
לאו כהן ניהו מר. תי' א"כ היאך נתמודד על בן הצרפית. י"ל, דלא מת ממש אלא נתעלף, והיינו דכתי' [מל"א י"ז] עד בלתי נותר בו נשמה, ולמ"ד כהן אסור בגוסס [נזיר מ"ג ע"א], מ"מ כיון שעתיד לחיות כאילו לא מת. או שמא ע"פ הדבר היה, ואותו תינוק משיח בין יוסף היה.
ה"ג דתניא רבי שמעון בן יוחי. ול"ג דתנן, שאינה משנה בשום מקום.
הא עשיר שכב בעבוטו. תי' דבספרי [דברים פס' רע"ו] תניא אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, אין לי אלא עני, עשיר מנין, ת"ל איש, א"כ מה ת"ל עני שממהרין ליפרע מן העני. וי"ל, דהתם מיירי בעשיר מקרקעות, אבל הוא צריך למטלטלין שלו, והכא מיירי בעשיר ממטלטלין שאין צריך לאותו כסות, וא"ת, א"כ מאי קאמר התם א"כ מה ת"ל עני [והא] איצטריך למעוטי עשיר ממטלטלין. וי"ל, דהא שמעי' שפיר מושכב בשמלתו וברכך [דברים כ"ד], דמשמע מי שצריך לאותה שמלה לשכב בה, והא דנקט עני לישנא קלילא נקט.
<h2>דף קטו.</h2>
למה ממשכנין מעיקרא כו'. וא"ת אכתי למה חוזרין וממשכנין דמהא לא משני מידי, וי"ל, דהא ניחא ליה לפי שכל שעה תופס משכונות ולא יוכל לכפור, וגם על ידי כך דוחקו לפרוע לפי שמתבייש לחזור ולתובעו מידי יום יום.
אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה. תימא, דאפילו אחרים נמי אמר שמואל [קי"ג ע"א] דאפי' שליח ב"ד למשכננ' לא. ופי' רבינו יהודה ז"ל בשם ר"י דלשמואל יצטרך לאוקומי מתני' (ד)[ב]ניתוח שהוא מותר באחרים, והא דאצטריך לשנויי לעיל לעבור עליו בשני לאוין, ולא משני דאיכא לאסור ניתוח. היינו משום דכתיב לא תחבול, דמשמע לשון משכון, וכן ברחים ורכב ניתוח אסור.
וחייב משום [ב'] כלים. פי' בהתראה אחת, דאי בשתי התראות פשיטא דחייב שתים, דלא תימא דכולו אחד הוא. מיהו קשה לר' יאשיה דבעי קרא לחלק, מנא ליה הכא לחלק לחייב זה בפני עצמו וזה בעצמו, וי"ל, מדכתיב רכב פתוחה ולא כתיב ורכב בחטף, כמאן דכתי' או רכב דמי. ועי"ל דא"כ לכתוב רחים לחוד דמשמע תרויהו, מדכתיב רחים ורכב ש"מ לחלק.
גמ'. חבל רחים לוקה שתים. תימא היכי לוקה והא לאו הניתק לעשה הוא, דהא אביי אמר בסמוך [קט"ז ע"א] זיל אהדר, וכי תימא דמיירי הכא כשהן שבורות, דאכתי כיון שיכול לשלם ניתק לעשה הוא, כדאמרי' פרק בתרא דמכות [ט"ז ע"א] גבי השבת העבוט, וי"ל, דהא דקאמר אביי זיל אהדר מיירי בשוגג שלא נתכוון לקנותו באסור, אבל אם נתכוון לקנותו באיסור, שהיה קונה ואין תקנה בהשבה.
<h2>דף קטו:</h2>
לוקה שתיים כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. וא"ת לרב הונא מנ"ל שאר דברים. וי"ל, דלאו דשאר דברים, משמע ליה שפיר מכי נפש הוא חובל כדפ"ה בסמוך [קט"ז ע"א]. ועי"ל, דילפינן שאר כלים מרחים ורכב, והא דמייתי ממתני' כי נפש הוא חובל, לסימנא בעלמא נקטיה.
אבל כי אם צלי אש למאי אתא. תימה מ"מ לא מצי סבר רב[א] כרב יהודה, דהא (אביי) [רבא] אית ליה הכי גבי זג וחרצן דלקי משום מכל אשר יעשה מגפן היין, אע"ג דאצטריך לרבויי שאר דברים, כדאיתא פ"ג מינין [נזיר ל"ח ע"ב]. וי"ל, דאע"ג דאתא לשאר דברים מ"מ משמע לאו אפי' בזג וחרצן, אבל כי נפש הוא חובל אם איתא לשאר דברים אתא, לא הוה משמע לאו לרחים ורכב.
אבל הכא כי אם צלי אש למה לי ש"מ ללאו. תימא, הא מבעי' ליה לחי ומבושל בחמי טבריא, דרבא גופיה אמר חייב משום כי אם צלי אש פרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א]. ואומר ר"ת ז"ל, דכיון דלא נכתב בלשון לאו כ"א בלשון עשה, לא מסתבר לאוקמי ביה מלקות, כי אם עשה בעלמא, וחייב דקאמר ר"ל מכת מרדות דרבנן. ומ"ה מוקמי' ליה ללאו בנא ומבושל, אבל כי נפש הוא חובל משמע טפי מלקות לשאר דברים, כיון שמזכיר לשון חבלה, דמשמע כל דבר, אבל הכא כי אם צלי אש מבעי' ליה לכדתניא. וא"ת, לימא משום דהוי לאו שבכללות, וי"ל, משום דפשיטא ליה לרב הונא מודה דלוקין על לאו שבכללות, כי היכי דבעי למימר מעיקרא כדמוקי רבה בר רב הונא, ומסברא אינו חוזר עכשיו, והא דקאמרי' אנא דאמרי כרב הונא, לאו משום דס"ל כאביי דאין לוקין על לאו שבכללות, אלא סובר כמותו, ולאו דכי אם צלי אש מבעי' ליה לכדתניא, ולאו משום דסבר אין לוקין על לאו שבכללות דכי נפש הוא חובל לאו שבכללות הוא.
<h2>דף קטז.</h2>
וכיון דקרא יתירא הוא שדייה ארחים ורכב. פ"ה שדייה נמי אהני כמו לשאר דברים. וקשה, דהא בזג וחרצן אמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות, והתם נמי שייך למימר שדייה נמי אזג וחרצן כמו לשאר דברים. ונראה לפרש, דכי נפש הוא חובל לא אצטריך לשאר כלים, דשמעי' להו מרחים ורכב, אבל מכל אשר יעשה אצטריך לשאר דברים.
מבעי' ליה לכדתניא כו'. ורבא דלא קאמר לעיל מבעי' ליה לכדתניא, משום דהא נפקא ליה מקרא דכתי' לעיל מיניה [שמות י"ב] צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, והדר כתי' [שם] אל תאכלו ממנו נא, דהיינו בשעה שאוכלין המצה. וברייתא זו אצלי אש קמא קא סמכא, והא דלא מייתי הך ברייתא אקרא קמא, משום דלישנא קלילא נקט, לאסמוכי אקרא כוליה דלא תאכלו ממנו נא.
ותניא אידך וכו'. פ"ה דמקמייתא ליכא לאוכוחי כרב הונא, (משום) [וקשה] דדילמא לא ילפי' שאר כלים מרחים ורכב רק ללקות על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אבל לא לחיי' (שלא) [שלש] כברחיים ורכב. לכ"נ דגרסי' תניא אידך, וכן הוא בספרים ישנים, אבל מקמייתא אייתי שפיר דע"כ רב הונא יחייב ג' או א', דאי מרחים ורכב ילפי' להו ללקי ג', ואי לא ילפי' מרחים ורכב אלא בשאר כלים שאין בהם אלא לאו דכי נפש הוא חובל למה ילקה שתים.
זוג של ספרים. פ"ה מספרים של ספר וצמד של פרות החורשות על צמדן, וק' דאטו בשביל שמוכרין מספרים הוי דבר של אוכל נפש, כל כלי נמי ראוי לשכור הוא. ועוד מדתנן במתני' [קי"ג ע"א] ואת המחרישה ביום אלמא לא חבל באיסור. לכ"נ לר"ת ז"ל סוג של מספרים לגזוז ירק או צואר בית השחיטה, כדמוכח במסכת בכורות [כ"ה ע"א].
סכינא דאשכבתא. פ"ה סכין של בית המטבחיים שקוצצין בו בשר. ונראה מדקאמ' בסמוך מדקא מפגמי קפיד אינשי ולא מושלי, משמע דמיירי בסכין ששוחטין בו. וכן פי' ר"ח ז"ל וכן יש גורסין דאושכפתא של רצענין שחותכין בו עורותיהן. ופסק ר"י דוקא כלי שעושין אוכל נפש, אבל אוכל נפש עצמו לא מצינו שאסור לחבול.
<h2>דף קטז:</h2>
לימא תהוי תיובתא דרב נחמן כו'. תימא, מי דמי, התם שייך למימר אוקי ממונא בחזקתיה, אבל הכא בחזקת ר"ה הוא. וי"ל, דבמתני' איכא אבנים גדולות מסומנות ומצויירות, וידוע של מי היו בחזקת הבעלים.
סבר רבא למימר לפי חשבון שבורות. פ"ה שיטול השלימות שמכיר זה, וזה שבורות כנגדן, והשאר יחלוקו. ור"י פי' דחשבון שבורות. וי"ל, שאותו שכנגדו יקח שבורות ושלימות כמו שהם מעורבות במקום שנפלו שם, כי מה סברא היא זו שלא יטול כנגדו כלל אלא שבורות.
<h2>דף קיז.</h2>
איפחית תחתונה מהו למידר בעליונה. וא"ת מאי קאמ' ליה, אי עליה (שעל גבי) [שתחת] עלייה זו (אינו) [אני] משכיר לך, פשיטא דעליונה (ד)קאמ' ליה, ואי עלייה שעל גבי בית זו אני משכיר לך פשיטא דתחתונה קאמר ליה, ולא יוכל לסלקו לעליונה. י"ל, דקא"ל בתרא עלייה שע"ג בית זו אני משכיר לך, ומ"מ מספקא ליה, דשמא ר"ל עלייה עליונה, שגם העלייה בכלל בית, או דילמא תחתונה קא"ל דוקא. ואע"ג דכשמכר בית לא מכר עלייה, שמא לענין (שעבור) [שעבוד] זה הוי בכלל בית.
ר' יהודה אומר [אף] זה דר (לתוך) [בתוך] של חבירו וצריך להעלות לו שכר. פ"ה דאל"כ מיחזי כרבית. ול"נ, שהרי כיון שאם נשרף הבית אינו חייב ליתן יציאותיו, לא הויה הלואה. לכ"נ פי' אחר. שפ"ה, משום דאית ליה זה נהנה וזה לא חסר אסור.
<h2>דף קיז:</h2>
תחתון שבא לשנות כו'. וסכך בארזים שומעין לו. וקשה למה יתקן התחתון, והלא בשותפין אין כופין אותו לכך, וברוב ספרים אינו, ומיירי בעמודים שהבית נשען עליהם וסיפא דקאמ' גבי עליון אין שומעין לו בארזים, מיירי בסיכוך שבנה ולא בתקרה ומעזיבה.
אין לו לא כו' ולא לזה מאי. פרש"י ז"ל שרוצה בעל הקרקע למכור הקרקע. וקשה דמ"מ יש לו לבעל [העליה] חלק בקרקע והאיך יסלקנו מכל וכל. לכ"נ, דמיירי שבעל הקרקע רוצה לזורעה, ולכך אין לו לבעל העלייה שם שאין לו חלק בקרקע, ואינו משועבד לו, אלא כל זמן שהבית שם.
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע כו'. רש"י ז"ל מוקי לה בשותפי', דומיא דפלוגתא דר' יהודה ורבנן דלעיל מיניה, ואע"ג דמייתי עלה בגמ' פלוגתא דרב ושמואל דמיירי בשוכר ומשכיר, ומצריך להו, היינו משום דאין לחלק ביניהם. ור"י בר נתן מוקי לה בשוכר ומשכיר, וקאי לעיל אפלוגתא דר' יוסי ורבנן. וא"ת למה הפסיק בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. י"ל, ששונה תחילה כל המחלוקת ואח"כ של ר' יוסי ורבנן. ובדין דליתני פלוגתא ורבנן מקמי של רבי יוסי ורבנן, (אלא פלוגתא של ר' יוסי ורבנן) אלא פלוגתא דר' יוסי ורבנן נישנית תחילה, ולא זזה ממקומה. ועל פ"ה קשה אמאי מוקי לעיל [קט"ז ע"ב] ההיא דהבית והעלייה שנפחתה בשוכר ומשכיר, לוקמה בשותפין כי הך. וי"ל, דא"כ פשיטא שלא יוכל בעל העלייה לומר לבעל הבית תקן, דמסתמא אדעתא דהכי נחת בעל העלייה לעלייה שלא יתקננה לו התחתון, כי התחתון אינו חושש כיון שהגג עליו, אבל לגבי בית הבד פשיטא ליה שעל התחתון לתקן שלא ימטיר על בית בדו ויתקלקל.
<h2>דף קיח.</h2>
כאן בשלו כאן בשל הפקר. וא"ת לישני כאן שהתנה עמו בשלו והראהו בשל חבירו כאן בשהראהו בשל חבירו מתחילה, דהתם ודאי אינו נותן לו שכרו משלם. וי"ל, דהתם פשיטא דיכול לומר הגעתיך, והשתא אשמעי' חדוש וסד"א לאפוקי מתיובתא וכרבא. ומה שפ"ה, דרב נחמן לטעמי' דאמר לעיל [י' ע"א] המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, יש לחלק, משום דפועל כיד בעל הבית דמי, והאי כפועל דמי, מדפרי' רבא מפועל.
שומרי ספיחים בשביעית. וא"ת והא משומר אסור התורה, כדאמרי' בת"כ [פ' בהר] מן המופקר אתה קוצר ואי אתה קוצר מן המשומר. וי"ל, דאין זה משומר גמורה אלא מודיעי' לעולם שהוא לצורך העומר והן בדילין מאיליהן, ומונעין רגל בהמותיהם משם.
<h2>דף קיח:</h2>
אלא מחוורתא מתני' דלא כר' יהודה. וא"ת לימא מתני' ר' יהודה היא ובשלא בשעת זבלים, כדמשני בפרק המניח [ב"ק ל' ע"א] גבי המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים וכו'. וי"ל, דלישנא דמתני' שיש לו שעה אחת מדקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל, וא"כ הוי הוצאה, וא"ה היזק בו אחר חייב. אבל מוציא תבנו וקשו לא משמע ששעת הוצאה היא.
רשב"ג דתנן כו'. מלשון אף קא דייק, דהוה מצי למיתני מתקן מלאכתו לפני ל' יום, מאי אף, משמע דלא מבעיא המוציא זבלו לר"ה והזיק שעה אחת דפטור, אלא אפי' מתקן לפני ל' יום פטור.
ותניא נמי גבי מוכר כי האי גוונא. לאו כה"ג ממש, שאפי' היה ר' יהודה [אומר] גבי מכר שאף היוצא מן הגזע של בעל קרקע, לא היה קשה כלום מכאן על מה שהוא אומר במשנתינו, כי במשנ' אומר של תחתון לפי שהוא בעל האויר שהירק עומד וגדל שם, אבל כאן דברייתא היוצא מן הגזע עומד באוירו של קרקע, וגם יונק מן הקרקע. ועוד, שלא היה בדעת המוכר למכור ללוקח אלא זה האילן שהיא כעין אשם לו אבל אילן חדש שיוצא מן הגזע, דהיינו שרשים המגולים הרואין את פני החמה, כדאמ' פרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ב ע"א] זה לא מכר לו, ואפי' למטה מג', כי אינו דומה לענפי' שמתחדשים בכל יום, אלא דומה לאילן אחר, וגם ר"מ אם היה אומר כאן היוצא מן הגזע של בעל האילן לא היה קשה על מה שאומר במשנתינו, לפי שאין זה דומה למשנתינו שהכל לעליון, לפי שמקרקעו הוא, ויכול ליטול את עפרו, אבל בברייתא הוי כמו ענפים המתחדשים שנוטל שהן גוף האילן, וה"ה אילן היוצא מן הגזע. והא דקאמ' כי האי גוונא, היינו משום ר"מ שיפה כחו של בעל הקרקע טפי מר' יהודה כמו במשנה.
<h2>דף קיט.</h2>
ה"ג ותניא ערלה. כי אין לו משניות בשום מקום. אמרו מקמי שבור. מלכא דפרסי כפרש"י ז"ל, שבור מלך פרס ובקי בדינין היה, כדאמרי' בשילהי ע"ז [ע"ו ע"ב] דר' יהודה ובטי בר טובי הוו יתבי קמיה שבור מלכא אייתי אתרוגא קמי' כו', דצה ושלפה עשר זמנין בקרקע פסק ויהב ליה למר יהודה.
